הימים הם ימים של מצוקה כלכלית ומיתון חריף, נהגי משאיות ענק בנות 60 טון, המובילים את הסחורות במשק הישראלי, ומאפשרים את 'אספקת החמצן' השוטפת של מדינה, נקרעים תחת עול החובות המעיקים, ממשכנים את הבית, מוכרים את המשאית, מסתכסכים עם בני המשפחה ושוקעים בבור בלי תחתית. מוטי אליהו, נהג משאית בן 40 נוהג על משאיות הענק כבר 20 שנה, עובד כשכיר ו"חורש" את כבישי הארץ מאילת ועד הצפון. מוטי, שקוע בחובות כבדים, מתגורר זמנית בקבינה של משאיתו, חי עם חשבון בנק מעוקל, ומנסה להתגבר על הקשיים. יומו מתחיל בשלוש בלילה, כשהוא עולה לקבינה ומסתיים בשעה שבע בערב לאחר ש"טחן" 800 קילומטר. בכל התקופה הסוערת הזו משתתף מוטי במאבקי איגוד המובילים. אלו ימים של משברים וקיצוצים , מאות נהגי משאיות מאבדים את משאיתם לבנקים, ובמר נפשם הם מנסים לחסום כבישים, לסגור נמלים ולהשבית את הענף וחולמים על איגוד של ממש… אלי רומנו, בעל משאית בן 63, שבר את כל חסכונותיו, משאיתו ממושכנת, ובשוק אין עבודה. רומנו אמור לצאת לפנסיה, אך הוא ממשיך לעבוד היות ומקור ההכנסה שנשאר לו לזקנה הוא הקצבה הזעומה של הביטוח הלאומי. "80 קמ"ש על הכביש, אהובתי ואני" מנסה להציב את הגבריות ה"מחוספסת" המצו'איסטית, המיתולוגית כמעט של נהגי המשאיות – מול קשיי הקיום האובייקטיביים, הקשים שלהם. רגעים של ייאוש קיומי לצד רגעי אחווה, תמיכה וסוג של קסם הנובע מאהבת אדם פשוטה.