הדירה, בקומה השלישית של בניין באוהאוס ברחוב גורדון בתל אביב, היא המקום בו סבא וסבתא שלי גרו מאז שהיגרו לפלשתינה. לולא הנוף המציץ מבעד לחלונות, אפשר היה לטעות ולחשוב לרגע שאנחנו נמצאים בלב ברלין. כך, היא עמדה שם, מרוהטת בכבדות אירופאית, עמוסה במיטב הספרות הגרמנית, וטבולה בשכבות אבק והיסטוריה. ואז, בגיל 98, סבתא נפטרה וכולנו נקראנו לדירה, בכדי לפנות את מה שנותר. כשהגענו ערימות של חפצים, תמונות, מכתבים ומסמכים חיכו לנו, חושפים את חייהם המורכבים של גרדה וקורט טוכלר, סבי וסבתי, וגם עקבות של עבר מטריד, מבלבל וכואב. לפתע, בלא יכולת התנגדות, נעלמו ממני כללי הנימוס הבסיסיים, ומצאתי את עצמי, מחטט בכל מגירה, פותח כל מעטפה, והולך ומסתבך בפענוח הרמזים. ונשאלת השאלה האם בכלל ישנה משמעות לידיעת ההיסטוריה המשפחתית שלך, או שמא מדובר בנטל כבד ומיותר? התשובה כנראה תלויה באדם אותו אתה שואל. במשפחה שלי, מכל מקום, השאלה אף פעם לא עלתה. למען האמת, אצלנו, לא נהוג לדבר על מה שכבר עבר. עד שנפתחו הארונות… הסרט, שמתחיל בפינויה של דירה, מתפתח לכדי עלילה מותחת, המערבת אינטרסים לאומיים בלתי צפויים, חברות החוצה קווי אויב, ועומק של רגשות משפחתיים מודחקים היטב. ואפילו נחשפים בו סודות שיתכן והיה מוטב שלא לספר…