כולנו מכירים את זיו קורן. צילומיו ליוו אותנו במשך העשור האחרון בשערי העיתונים בארץ ובעולם, והיוו חלון, לעיתים קשה, אל המציאות הבלתי נתפסת שלנו. ב"…יותר מאלף מילים" מתלווה הבמאי סולו אביטל אל זיו במשך כשנתיים. מלאכת הצילום נערכת בעין הסערה של מהומות ופיגועים, במפגשים חשאיים עם מבוקשים ולבסוף ביציאה הישראלית מעזה.
עם כל זאת, נושא הסרט אינו הסכסוך אלא מאבקו של אדם בהיסטוריה של זמנו, והמקום שהוא מוצא לו בין דפיה. כמו זיו, כן הסרט מבקש לראות את התמונה הציבורית – הכללית על ידי הסתכלות בתמונה הפרטית – האישית. במוקד הסרט, אם כן, לא עומדת ההיסטוריה מבעד לעדשת המצלמה, כי אם הצלם מבעד לעדשת ההיסטוריה.
למרות שהסרט רווי בכאוטיות של היסטוריה בהתהוותה, המבנה הבסיסי פשוט. העניין בבחינת מניעיו של זיו ניזון מהסתירה בין הסיכונים שהוא לוקח על עצמו, לבין אהבתו למשפחה. החיפוש אחר האמת הפרטית לנוכח הטראומה מניב יצירות שבכוחן לשנות, ולו במעט, את הסיפורים שמאחוריהן, ובכך גם את חייו של יוצרן ואת חייהם של בני הדורות הבאים, בחיפושם אחר האמיתות שלהם. כמו גיבורו, נושא הסרט את עיניו לאחור על מנת להישיר מבט לפנים, ומהלך על החבל הדק שבין אובייקטיביות לסובייקטיביות. מקומו של זיו בגלגל ההרס והיצירה הולך ומתברר עם סיבובו. וכמו בטרגדיה יוונית, מקומו של הגיבור בגלגל מלמד על מקומנו אנו.