POV יוצרים – הקול שמאחורי הסרטים, המקום שבו היוצרים מספרים בגוף ראשון על הדרך, על המפגש בין חיים לקולנוע, ועל מה שנשאר מחוץ לפריים.

תום שובל, על הסרט מכתב לדויד

מכתב קולנועי של היוצר, תום שובל, לדוד קוניו, שנחטף ב-7 באוקטובר לעזה מקיבוץ ניר עוז ושב במסגרת העסקה האחרונה וסיום המלחמה. דוד ואחיו התאום איתן שיחקו בתפקידים הראשיים בסרט הביכורים זוכה הפרסים של שובל, "הנוער". הסרט הציג את הקשר החזק והבלתי אמצעי בין שני אחים, ובמרכזו אף עמדה חטיפה. שובל חוזר לסרט ההוא, אל חומרי הגלם שלו, אל התיעוד מאחורי הקלעים שלא נערך, לאודישנים ולטסטים.

הוא מרכיב אותם מחדש ליצירה דוקומנטרית ייחודית שהיא מכתב אישי, אבל גם תמונה קרועה, רבת רבדים וכואבת, של המציאות החדשה בקיבוץ החרב בצל מלחמה, ועל חבריו, שרבים מהם נרצחו או נחטפו. זהו מסע ויזואלי צורב על מה שהיה ולא יהיה, על אחים תאומים שהמציאות הפרידה ביניהם באכזריות, ועל הקשר הבלתי נתפס שבין המציאות לקולנוע – בין החיים לזיכרון.

מה הוציא אותך לדרך?
יצאתי לדרך מתוך תחושת דחיפות עמוקה, העובדה שדוד ושאר החטופים היו עדיין בעזה, ואסור היה ״להתרגל״ אליה או לאפשר להם להפוך רק לסמלי מלחמה ופוסטרים, אלא לנסות להנכיח שהם חיים. יצאתי לדרך גם מתוך איזו תחושת אשמה לא רציונלית שנבעה מהעובדה שעשר שנים לפני השבעה באוקטובר ליהקתי את דוד ואת איתן, אחיו התאום, לשחק חוטפים בסרט שלי והמחשבה הזו לא הניחה לי.
יצאתי לדרך כדי לנסות לפתור את המשבר הקיומי שהיה לי מול הקולנוע המדיום שבו אני עובד ויוצר, שנחטף ונכנע למציאות בלתי נתפסת. רציתי למצוא דרך לנסות, דרכו, לראות את הטרגדיה שפקדה אותנו בשבעה באוקטובר.

ספר על נקודת מפנה בעשייה של הסרט.
כשמצאתי קופסת קרטון ובה חומרי גלם, סרט מאחורי הקלעים שלא נערך מעולם על עשיית ״הנוער״, סרטי הראשון באורך מלא, שהכיל חומרים מקיבוץ ניר עוז מ-2012 וגם חומרים שדוד צילם בעצמו. אז הבנתי שיש לי סרט שהוא מעבר לסרט אישי.

מה האתגר שאתה מתמודד איתו עכשיו עם הסרט?
האתגר הכי גדול היה שהקרנתי את הסרט כשדוד עוד היה בשבי, ולכן הקפדתי להכריז שהוא סרט לא שלם ושאין לו סוף. גם חיכיתי לחזרתו של דוד כדי לקבל את תגובתו.
לשמחתי הוא חזר, וגם ראה והתרגש מהסרט, ובימים אלה יוצא לאקרנים הסרט שוב כשיש לו סוף חדש, זה שציפינו לו. זו הרגשה בלתי רגילה ונדירה. הקרנו את הגרסה החדשה בפסטיבל ברלין כשדוד, אריאל וכל משפחת קוניו באולם. זה היה רגע של חסד אמיתי וקולנועי.

עם איזו תחושה או מחשבה היית רוצה שהצופים ייצאו מהאולם?
שהסרט ישלח את הצופה למחשבות על מציאות ועל קולנוע ועל הקשר החזק ביניהם, ואולי בתקווה יציע עוד פריזמה להסתכל על האירועים שטלטלו את המדינה ב-7 באוקטובר ושינו אותה ללא היכר. עוד זווית למה שקשה, ואולי לא אפשרי, לתפוס.

היה רפרנס חזותי מרכזי שליווה את עשיית הסרט?
זה סרט כמעט ייחודי באופן שבו הוא נעשה בתוך מלחמה, מכתב קולנועי לחבר שחטוף באותה עת בעזה, כשהמציאות משנה ומשתנה בכל רגע. סרט שבכל רגע נתון הייתי מעדיף לא לעשות ולראות את דוד ושאר החטופים כאן איתנו. לא היה לסרט כזה תקדים קודם לכן. התבססתי על סרטי מסה, מסות קולנועיות שהן שילוב בין מכתב לוויז'ואל, כמו סרטיו של כריס מרקר וגם סרטים דומים של גודאר.

סרט שראית לאחרונה ונשאר איתך
״עלים יבשים״ של אלכסנדר קוברידזה הגיאורגי. סרט מסע ייחודי וחד פעמי.

איזו שאלה היית מוסיף לשאלון (וגם מה התשובה שלך)?
האם אתה עדיין מאמין בקולנוע?
התשובה היא כן. המדיום הקולנועי אפשר לי מרחב של התהוות של מחשבה ושל ספיגה של המציאות. אם קודם כעסתי עליו שנחטף על־ידי המציאות מצאתי דרכו את הדרך חזרה, שביל שמאפשר הכלה וריפוי. זה מדיום אנושי מאין כמוהו.

איך היה להקרין את גרסת הסרט החדשה לראשונה בברלין?
היה מרגש ביותר, העובדה שיכולתי להקרין את הסרט בגרסתו השלמה בנוכחות דוד ומשפחת קוניו, בבית קולנוע מלא עד אפס מקום, בפסטיבל ברלין שבו הראינו את הסרט רק לפני שנה תוך אי ודאות גדולה, הייתה חוויה עוצמתית ואנושית שאין כמעט דרך לתפוס אותה במילים. הרגשתי שברגע הזה הקולנוע התעלה על המציאות.