חייל מילואים חווה שבר מתגבר מול המלחמה המתמשכת שסופה אינו ידוע. תיעוד אישי וחשוף מתוך המלחמה, מהשבעה באוקטובר ועד ימים אלו ממש. סרט הביכורים היפהפה ושובה הלב של הבמאי תם גיאת, בהפקת אוהד מילשטיין, יוקרן בפסטיבל דוקאביב 2026.

בין רגעים אינטימיים להתבוננות קולנועית עדינה וחדה, 'עין אחת פקוחה' מסמן קול חדש ומסקרן בקולנוע התיעודי המקומי. הסרט, שנתמך עוד משלב הפיתוח בקרן, זכה במעבדת Doc.Lab.TLV של הקרן בשיתוף עם עמותת דוקאביב והוא הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפרס וייל בלוך-NFCT לקולנוע לשנת 2026.

תם גיאת, גר בירושלים ובוגר המחלקה לאמנויות המסך במסלול וידאו בבצלאל. אוהד מילשטיין הוא מפיק ובמאי דוקומנטרי עטור פרסים ומרצה בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

תם: בעיקר המציאות, אבל התהליך היה מתמשך. בשבעה באוקטובר קראו לי למילואים הכי רחוק שאפשר מהמלחמה, לפסגת החרמון. בתוך הכאוס לקח לי זמן להתחיל לתעד ולתפוס במצלמה את מה שלא העזתי לתפוס בעצמי. אבל בארבעת החודשים הראשונים בהם הייתי על ההר הצורך גבר, יותר ויותר דברים משכו לי את העין והלב. לאט-לאט צילמתי – שינוי של הטבע, שינוי שלי ושל החברים, שיחות טלפון הביתה וגם דברים שחדרו את שגרת המוצב – החדשות מהעולם שבחוץ, בלי לדעת כמה טלטלות עוד נעבור וכמה המשבר הולך להחריף במהלך העשייה.

אוהד: מה שהוציא אותי לדרך כמפיק של הסרט היה החיבור העמוק לחוויה האישית והחשופה שתם גיאת מצליח להעביר דרך המצלמה – חוויה שמגלמת את אחד הרגעים המטלטלים והמורכבים ביותר שישראל חוותה מאז ומעולם. מתוך קריאה בכרוניקות של תם וצפייה בחומרים שתועדו בזמן אמת, חומרים המתעדים את השבר הערכי והאישי שתם חווה כחייל מילואים בתוך המלחמה המתמשכת, הרגשתי שזו עדות נדירה שמחובתי לעזור לה להישמע. היה לי ברור שהסרט הזה נוגע בלבו של קונפליקט מבעבע, שהוא נובע מהתפוררות ערכית – השבר הלאומי שלתחושתי, נפער בנו כעם. הסרט מגלם את הרצון לקבע בחומר המצולם את המאבק האנושי לשמור על משמעות ומוסר בתוך סחרור מתמשך של כאוס, סבל, שכול ואובדן.

תם: בהתחלה לא חשבתי שאעשה את הסרט על עצמי, כבר צילמתי לא מעט וערכתי ראף-קאט של הסרט איתו השתתפתי בחממת Doc.Lab.TLV, קיבלתי פידבקים מאוד חזקים שהסרט הזה הוא פשוט עליי ואין לי איך להתחמק מזה. נקודת המפנה בעשייה הייתה כשהבנתי שאין לי ברירה ואני בעצם הדמות, אז חזרתי לקטעי היומן שלי מהמלחמה. גיליתי שהכל חומר גלם – הדברים שכתבתי, שחשבתי, שאמרתי וראיתי ובעיקר מה שהרגשתי. בין השאלות, הפחדים והמחירים של התיעוד ניסיתי להיות כנה וקשוב, ומצאתי את עצמי חשוף, במתח, בין אחריות לייאוש, התפכחות ושייכות.

אוהד: נקודת המפנה התרחשה כשהמלחמה שפרצה בעזה ב-7 באוקטובר התפשטה צפונה – מהקיפאון הראשוני בהר החרמון, התגברו ההפגזות מלבנון והלחימה התגלגלה ללבנון. כשתם, שתיעד עד אז את המלחמה כמתבונן שקט, הפך לחייל יחידה שנמצאת בחוד החנית של החזית הצפונית – המצלמה תפסה ציר זמן כאוטי, שלא אפשרה עוד להישאר בעמדה של צופה.

תם: בנקודה הזו לקראת הבכורה של הסרט אני מאוד שלם איתו, אבל עדיין מריץ בראש מחשבות על מה שנכנס לסרט, מה שיצא מהסרט, מה שלא צולם, על ההשפעה של הסרט על המשתתפים בו שהסכימו להכניס את עצמם למקום העדין הזה של החשיפה בשבילי. הסרט הזה תופס שבר שחוויתי בעצמי ואני עוד חווה ומעבד, אז עוד יש בי פחד מהיציאה לאור, פחד שאולי ברגע שהדבר הזה יגיע למגע עם אוויר הוא יתלקח.

אוהד: האתגר המרכזי כרגע הוא הפצת 'עין אחת פקוחה' בחו"ל, מול החרם האמנותי הבינלאומי. המטרה שלנו הייתה ועודנה להעביר לקהלים מעבר לים את המורכבות הערכית, העמדה האמביוולנטית של תם כחייל מילואים, הקרע בין התמסרות אישית וחובת השירות לבין אובדן אמון בהנהגה, משבר מוסרי והכרה בסבל הלא מידתי שהמלחמה גרמה משני הצדדים.

תם: הייתי רוצה שהצופים יצאו מהסרט עם עומק הדילמה. כשהם חווים את תחושת ההתפוררות המוסרית-זהותית, את המחיר של מלחמה על אדם או על חברה שלמה – אך גם את המחויבות והאחריות למקום הזה והצורך הפנימי לשמור עליו. אני מקווה שהסרט הזה חי על תפר שלא מאפשר לשים רק סימני קריאה אלא בעיקר סימני שאלה, כי בעיניי דווקא הרהור וגמגום הם תחילת הדרך לשינוי עמוק.

אוהד: התחושה המרכזית שהייתי רוצה שהצופים יצאו איתה מהאולם היא אותו מתח בלתי פתיר בין אמפתיה לחיילי המילואים שנשארים נאמנים מתוך אחריות אישית, לבין צער עמוק מרמיסה ומשליטה בעם שכן אחר. הייתי רוצה שהצופה יצא עם שאלות פתוחות על משמעות ההקרבה (לעיתים עיוורת), על גבולות המוסר, על מניפולציות תועלתניות ומטרותיו הנסתרות של שלטון, ועל הרצון להיאחז בתקווה ובטוב האנושי.

תם: בלימודים שלי בבצלאל נחשפתי המון לוידאו-ארט, ואני חושב שהושפעתי המון מצורת העשייה הזו. בוידאו-ארט מסתכלים קודם כל על הדימוי. למדתי דרך המדיום הזה למצוא רגש או תמה בפריים בודד לפני הסיפור. למדתי להישאר סטטי, ולמדתי איך לייצר הזרה ומבט מחודש על הדברים שאנחנו מכירים על-ידי הצילום והעריכה.

אוהד: הסרט 'הקו האדום הדק' (Thin Red Line) מלווה אותי בעשייה של 'עין אחת פקוחה' דרך האסתטיקה הפיוטית-מחוספסת של טרנס מאליק, נופים אינסופיים ועוצרי נשימה, צילומים ארוכים ואיטיים שמשלבים יופי טבעי נשגב עם רעם קרבות גולמי. הכרונוכות שכתב תם לאורך כל המלחמה – קולו הפנימי מערבב קולות מן טבע, אזעקות, הפגנות, הפגזות ושיחות אינטימיות עם החיילים סביבו. הקו הדק הזה בין המחשבה הקיומית לכאוס מלחמתי משקף את המתח המרכזי של הסרט.

תם: תוך כדי הסבב הראשון במילואים ראיתי את 'האסיר ברח מן הכלא' של ברסון. זה סרט מהמם ועדין כל כך, אבל יש בו איזה מתח שנוצר לכל אורך הסרט על-ידי מבט פשוט ומתמשך על הידיים של הגיבור, על הפעולות שהוא עושה, על המבט. מאז שראיתי אותו ידעתי שאני רוצה להצליח לעשות את זה בעצמי. אני אוהב לצלם ידיים, הן לרוב מצליחות ללכוד משהו עדין וחמקמק באדם.

אוהד: נשאר איתי פס הקול של הסרט 'צליל של נפילה' (Sound of Falling) של מאשה שילינסקי, זוכה פרס חבר השופטים בקאן 2025. הסרט בולט בשימוש ייחודי במוזיקה מינימליסטית. וירטואוזיות כיווץ ומתיחה של מרחב וזמן. פואטיקה של טון וגוון פנימי עדין.

תם: אני בתחילת הדרך, אז מרגיש בעיקר פתוח ונרגש לכל מה שיבוא ויעניין אותי. הפרויקט הבא יהיה עוד סרט, כמובן. הוא מתחיל לרחוש בתוכי אבל בינתיים אני נותן לזה עוד זמן.

אוהד: 'עין אחת פקוחה' הוא הסרט הראשון שאני מפיק באופן מלא לבמאי אחר (תם גיאת), אחרי 'דפיקה בדלת' שאותו הפקתי אך גם ביימנו יחד אני ואיה אליה (הנדירה). בעבודה על 'דפיקה בדלת' שנעשתה בשותפות המלאה עם איה, למדתי והבנתי כמה מאתגר להיכנס לראש של יוצרת אחרת, למצוא את נקודות המפגש בין העולמות ולסייע ככל יכולתי לקול שלה לצאת באופן הצלול והמדויק ביותר. המעבר הזה מתפקיד הבמאי למפיק, מאתגר אותי ממש. הוא דורש האזנה עמוקה על מנת להבין איפה אני יכול להוסיף ערך כדי ללטש, לחזק את המבנה הסיפורי. לשכלל את החזון האמנותי של הבמאי. אני מרגיש רצון של ממש להעביר את הידע שצברתי ליוצרים אחרים. אני מתרגש מיוצרים כנים ואמיצים, בעלי הרגישות, הנחישות והחריצות הנדרשת כדי להשמיע עמדה קולנועית נקיה וברורה בתוך הרעש שעוטף מכל עבר.