העבודה עוסקת באחד מן הפחדים והחוויות המרכזיים של הילדות – ההליכה לאיבוד. . קובנר בונה את העבודה על פי האלף־בית, הקונסטרוקציה שמכניסה את הילד לתוך השפה, שמצד אחד מלמדת אותו ומאפשרת לו להתמצא בעולם, אך מן הצד האחר קוראת לדברים בשם, מייצגת אותם במילים ויוצרת פער בין הדבר או החוויה לבין הייצוג שלהם, המילה, השפה. האמביוולנטיות הזאת ביחס לשפה באה לידי ביטוי בעבודתו של קובנר: הילדה מחפשת את דרכה במרחב הפיזי מכאן ואת דרכה במרחבי השפה מכאן. השפה מסייעת לה לסדר את מחשבותיה ולמיין אותן לתבניות, אך בד בבד גם מגבילה וחוסמת אותן.
האמן מתעכב על פן נוסף של השפה, שבדרך כלל נזנח על ידי האדם הבוגר אך בעל חשיבות גדולה לילד: הצליל של השפה. אופן הגייתה של הילדה את המילים מדגיש את החומר שממנו בנויה השפה, את המוזיקה של המילים, לא פחות מאשר את המשמעות המילונית שלהן. כך מצייר הסרט תמונת עולם רגשית, חווייתית ואסוציאטיבית יותר של השפה כאלטרנטיבה למערכת הכללים הנוקשה המיוצגת על ידי האלף־בית.

מתוך "חלום. שפה"