בסך הכל חצר. שטח פתוח בינות לבנינים גבוהים וצפופים, בשכונה דתית בירושלים. מה כבר יכול להיות מעניין בזה? מסתבר שזה לא רק מעניין, אלא אפילו מרתק.  יוחאי רוזנברג, בוגר 'מעלה', יוצר עצמאי ומקורי, עבר את שנות ילדותו בחצר הזו, למד אותה כנער, התחתן, והחליט להישאר. למרות שכל שכניו חרדים, ואורח חייו שונה מהם מאוד, יוחאי מתקשה להתנתק מהמקום. בהדרגה הוא מבין שהחצר שסביבו, על דמויותיה הססגוניות, יכולה למלא ספר עב כרס, או לפחות סרט דוקומנטרי. הוא מתחיל לצלם, וכמעט שאיננו עוצר.  דמויות ססגוניות אמרנו? לא ממש. בסרט 'החצר' קשה לפספס את ההומוגניות החברתית, הלוחצת. כולם לובשים אותו דבר, חושבים באותה צורה ומדברים באותה שפה. ליוחאי לב רגיש ועיניים בוחנות: הוא מתחבר לשלוש דמויות החורגות מהנוף הכללי, וחושף אותן לעיני המצלמה, בעומק ראוי לציון. הדמות הראשונה היא בתוך ביתו פנימה. אשתו של יוחאי, רעות, אמנית בנשמתה, מפסלת בחומר, ומרגישה מנותקת לחלוטין מהמקום. היא היתה שמחה פשוט לעוף משם, אך למען בעלה, שקשור למקום באופן בלתי ריאלי לחלוטין, היא נשארת ואפילו מוכנה להצטלם (מעשה באמת הירואי עבור נשים שלא נולדו שחקניות בנשמתן). הגיבור השני של הסרט הוא דניאל. שכן, קוסם שמרגיש מבוזבז, תקוע בחצר, אבל חולם כל ימיו על הופעות בפריס. הוא פתוח מאוד בשיחותיו עם יוחאי, מספר על חלומותיו הכמוסים, וכשהוא מגשים את החלום ונוסע לפריס, המצלמה של יוחאי מלווה אותו בנסיעה, וגם בחזרה המאכזבת. הדמות השלישית היא של ילד. ישראל הוא ילד מקסים וחכם. הוא שונה בתוכו מהילדים האחרים, אבל פוחד להיראות חריג, ולהיות מנודה מהחברה. יוחאי עובר איתו את תהליך ההתבגרות, חוגג איתו את בר המצווה ואת היציאה לישיבה, ומלווה אותו למקומות שמוציאים ממנו את האמת העצמית והשמחה שלו. אפשר לכתוב ספר על הסרט הזה. הוא מרתק. הוא עמוק מאוד, ונוגע בנושאי היום יום הכי ישראלים שיש. ביחסים המורכבים בתוך המשפחה, בקבוצת ילדים הגדלים יחד בחברה סגורה, ביחס שבין ממלכתיים לחרדים, במרחק התרבותי שבין פריס לישראל, ובכלל – בנפש האדם, המבקשת לפרוץ מסגרות, ולפרוש כנפיים אל המרחב.