העבודה מתכתבת עם אחד התקליטים המכוננים של הילדות הישראלית, "הכבש השישה עשר". העבודה מבטאת את הפער בין המעטה החיצוני האידילי של הילדות לבין הסדקים שנפערים בתוך דימוי זה וחושפת את מה שבדרך כלל מצונזר מעיני הילדים. שירו של יהונתן גפן מחבר בין שתי ישויות תמימות – ילדים ובעלי חיים, הילד שמתקשה להירדם סופר את הכבשים שחולפות מעל ראשו.
גלר מצלמת עדר כבשים במסע לקראת המלטה ומראה לנו אותם בתוך מציאות אפורה וקשה, בלי ניסיון לייפות אותה. את "כדורי הצמר" החמודים שהלכו לבדם בשיר, מראה גלר כשהם משוללי חופש, דחוסים, מסומנים ברצועות פלסטיק ומובלים על ידי האדם כחלק מפס ייצור המוני שבו הטבע ממושטר ונדחק לתבניות דַּכְּאניות. אולם גם מתוך המראה האחיד של הכבשים, מתוך ההמולה ובמהירות ההובלה, גלר מצליחה להשתהות עם מצלמתה על פניהם של הכבשים, כל כבש וכבשה בנפרד, וחושפת הבעות פנים וניואנסים המייחדים כל אחד ואחד, ובכך מעניקה להם את האינדיבידואליות שאבדה.

מתוך "חלום. שפה"