זהו סיפורן של חמש נשים יוצאות דופן, שבחרו בצעירותן לעזוב את חיי הנוחות בעיר ולהצטרף למאבק אידיאולוגי ושנויי במחלוקת, של הקמת ישוב. חמש הנשים הפכו לחברות נפש, ובמשך 14 שנה הקפידו לצאת לחופשות משותפות, רק שלהן, מחוץ לישוב, הרחק מהבעל, העבודה המחייבת והילדים הרבים. ההפוגה השנתית הזו הפכה לזמן מיוחד בו יכלו החברות להשקיף על עצמן, חייהן והמקום אליו הן שייכות, וגם להתנתק ופשוט לבלות. כך הן יצרו לעצמן אי של שפיות בתוך הלהט המשיחי והרומנטיקה הארצישראלית של החיים בהתנחלות אלון מורה שבשומרון, הישוב בו מתגורר הגרעין הקשה של אותם אידיאליסטים חדורי אמונה, שהקימו את ההתנחלויות הראשונות בישראל. לפני שנתיים, חדר מחבל לישוב ורצח את אחת מהחברות בביתה. האובדן וההלם פירקו לחלוטין את החבורה וכל אחת מהחברות הלכה לדרכה. אבל התפוררות החברות בין הנשים החלה עוד קודם, בעקבות גירושין של שלוש מתוך חמש הנשים. הרצח של רחל גביש היה אקורד הסיום לחברות ארוכת השנים ולחיים בישוב אלון מורה. הסרט מחזיר את ארבע הנשים הנותרות לימי מסורת החופשות שנגדעה לפני שנתיים. במפגש ביניהן בוחנות הנשים את התהליך שעברו יחד (ולחוד) מהרגע בו הקימו את הישוב, כנשים צעירות, נשואות טריות, שהיו מזוהות עם התפיסה הדתית לאומית שהובילה את המתנחלים, ועד לחייהן היום, עשרים שנה מאוחר יותר, כשהן כבר מצוידות במבט מפוכח וביקורת עצמית. מה קרה למפעל ההתיישבות שכל כך האמינו בו? איך הן מסבירות את ההתפכחות האידיאולוגית שלהן? מה קרה למערכת היחסים ביניהן? מה תרם להתפרקותה? והאם זו הייתה רק חברות תלויית מקום? האם נשיותן מספקת להן מבט שונה ומפוכח יותר על המציאות בה הן חיות?בימים אלו, כשציבור המתנחלים נתפס בארץ ובעולם כמקשה אחת, סטריאוטיפית, זוהי הזדמנות נדירה להיכנס לעולמן של נשים שונות, השואלות את עצמן שאלות של זהות, של שייכות וחוסר שייכות.