סרט חוזר לאחד המיתוסים הגדולים של גבורה והקרבה עצמית. המיתוס של אורי אילן. אבל הוא מספר סיפור הרבה פחות ידוע. סיפורם של פדויי שבי שגבורתו של אורי אילן, הפכה לבוגדים. 55 שנה אחרי, אחד מהם, מאיר מוזס, מנסה לחשוף כל פרט על הפרשה שהפכה אותו לאדם רדוף. הוא וחברו לחוליה הם שני פדויי השבי היחידים שהועמדו לדין בארץ מאז ומעולם. סעיפי האשמה: מורך לב ובגידה. מאיר עלה לארץ כנער אחרי השואה ורצה להיות כמו הותיקים, בני הארץ שנלחמו ובנו את המדינה. הוא הצליח. בחורף 1954 הוא יוצא לפעולה חשאית בסוריה עם ארבעה מטובי הלוחמים של צה"ל, אך הם נופלים בשבי. אחרי מספר שבועות של חקירה אחד מהם, אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל, מתאבד בצינוק. גופתו מוחזרת לארץ ובבגדיו מתגלים פתקים מנוקבים. 'לא בגדתי' מקריא הרמטכ"ל דיין מעל הקבר הפתוח מהפתק שהשאיר החייל שתלה את עצמו בצינוק, והופך אותו לסמל של גבורה עילאית. עיצוב התודעה של דורות של ישראלים עתיד לגבות ממאיר ומחבריו, שנמצאים עדיין בכלא בדמשק, מחיר אישי יקר. ואכן, כשמאיר חוזר לארץ בעסקת שבויים הוא שב למציאות אחרת. מי שחזר בארון ובחר במוות מטיל צל כבד על מי שנותרו בחיים. לא עוד הנער העולה שהפך לקצין מצטיין אלא בוגד, מורשע בדין ומוקע מהחברה שאליה רצה להשתייך. מאיר, במסעו האישי מחפש גאולה, אך סיפורו מהדהד גם היום במדינה שהשתנתה לבלי הכר ועדיין מתמודדת שוב ושוב עם אותן השאלות.