איך מרגיש מי שחוזר למקום בו גדל, ומגלה שהוא הפך למרכז סחר הסמים של המדינה?איך מרגיש מי שזיכרונותיו ונופי ילדותו נמחקו מתחת לבתים הרוסים וערימות זבל?איך מרגיש מי שמגלה שלעירו יש היסטוריה של 5000 שנה – רובה חבויה מתחת לאדמה? ומה קורה כשהמציאות בעיר משקפת תמונת מראה לנעשה במדינה כולה?במאית הסרט, הייתה תינוקת כאשר הגיעה ללוד בשנת 1950 עם הוריה, שניהם ניצולי שואה. היא עזבה את העיר בשנת 1977 כשהיא אלמנת מלחמה ואם לילדה קטנה. לאחרונה חזרה רייבנבך למחוזות ילדותה בלוד (20 דקות נסיעה מתל אביב), כדי לצלם סרט על העיר שחיים בה יהודים מוסלמים ונוצרים בערבוביה של צבעים וצלילים – קריאות המואזין, צליל פעמוני הכנסיות, קולות השוק ורעש המטוסים בשדה התעופה הסמוך…היא התקבלה במטר של אבנים. היא מצאה עיר אלימה ועוינת, הרוסה מבחינה אורבאנית. עיר של מציאות סוריאליסטית. המצב החמיר כשהטרור הפלשתיני נמשך ובמיוחד אחרי אירועי ה-11 בספטמבר. לוד, עיר ללא רחמים, הפכה מטאפורה עתידנית למתרחש במדינה כולה