הסרט קיבוץ עוסק בקיבוץ חולתה, שבו אני גרה בשלושים השנים האחרונות, הממוקם בעמק החולה שבגליל העליון. בחמש השנים האחרונות עקבתי ותיעדתי את תהליך השינויים המתרחש בחולתה.

בכל אחד ממשברי העבר של התנועה הקיבוצית, התעוררה השאלה האם הקיבוץ יוכל להמשיך ולהתקיים בתנאים המשתנים של המציאות הישראלית. במשבר הנוכחי הנמשך כבר למעלה מעשרים שנים החשש גדול מתמיד. יותר ויותר קיבוצים נמצאים במעגל הרע הזה, במצב של פשיטת רגל כלכלית וערכית גם יחד.השינויים בקיבוץ שלי, הביאו להתמוטטותם של מרבית הנכסים שהיו נשמת אפו של הקיבוץ: חדר האוכל, ליבו של הקיבוץ, נסגר בשל מניעים כלכליים. המכבסה המשותפת נסגרה. חדר המוסיקה דומם. החקלאות, הענף העיקרי, שהייה מקור הגאווה של עם שחזר לאדמתו, אינה רווחית יותר בקיבוץ, כורתים את המטע, לא מגדלים יותר כותנה ומחסלים את הרפת. חברה שעד אתמול כל חבריה היו שווים זה לזה, מתקשה לעכל את השינויים האלה .

במאי 2000 יהודה, אחד מחברי הקיבוץ, שם קץ לחייו. תהליכי השינוי והניסיונות לייעול הביאו לפיטוריו. לאחר כמה חודשי אבטלה, לא יכל יהודה לשאת את ההשפלה.הוא נמצא תלוי על אחד מעצי הברוש המקיפים את הפרדס, שבו עבד.לאחר מותו של יהודה, רציתי לעזוב את חולתה, עשיית הסרט הזה, הייתה הדרך היחידה שלי להמשיך ולחיות בקיבוץ.

הסרט מלווה מספר דמויות, המתמודדות כל אחת בדרכה עם השינויים, בניהן:חיה, בתיה, וטובה הן שלוש חברות טובות, שהיו בין מייסדי הקיבוץ. עוד בחייהן הן נאלצות לראות את התמוטטות הקיבוץ והאידיאולגיה שבנו בעמל רב כל כך.

כיוון שתיעדתי את הדברים במהלך התרחשותם, לאורך חמש שנים, לא חדלתי לחפש אחר נקודה אופטימית בהתפרקות הקיבוץ, אולי צורת חיים חדשה שתתפתח, שתכיל בתוכה את היתרונות שהיו בחיים המשותפים.במצב הנוכחי לא מצאתי שום נקודת אור.יכולתי למצוא אופטימיות רק בטבע המקיף אותנו, השדות העייפים והיבשים של סוף הקיץ, אשר יזרעו מחדש בחורף הבא, ועם הגשמים הראשונים יוריקו, ואולי יביאו איתם אור חדש.