מוקדם בכל בוקר יוצא אבו-באסם אל דוכן החומוס שלו שליד שער שכם, ודני רובינס יוצא להתפלל בכותל הסמוך. לרוב כשהם נתקלים זה בזה הם מברכים זה את זה לשלום, אך כל אחד מהם מחכה שאולי השני יפנה אליו קודם, אולי השני ימצמץ ראשון. עשרים שנה הם גרים זה מול זה בסמטת אל-חלדייה בעיר העתיקה בירושלים, מרחק יריקה מהר הבית. זה אומר שלי וזה אומר שלי, אבל בכל זאת יש גם "בוקר טוב", ועל אף הוויכוחים המרים בינם נראה שבסתר ליבם הם אוהבים זה את זה. הפעם הראשונה שצילמתי את אבו-באסם הייתה בשנת 86, כשהסביר למג"בניקים הרבים סביבו שהוא ייאלץ לעבור דרכם, כי השער שהצטופפו לידו הוא הכניסה לביתו. המג"בניקים הגיעו לרחוב לאחר שאליהו עמדי, תלמיד בישיבת ברסלב הסמוכה נרצח בדקירות סכין, וגופתו הייתה מוטלת ליד שער ביתו של אבו-באסם. מצדה השני של הסמטה עמד דני רובינס שהתיישב ברחוב זמן קצר קודם לכן, והזדעזע מכך שאף שכן ערבי לא עזר לנרצח. מאז ועד היום אני חוזר מדי כמה שנים במקביל לזעזועים הפוליטיים לסמטת אל-חלדייה, שהיא אולי המקום הכי רגיש בעולם. ובכל פעם אני מחזיק אצבעות שאבו- באסם ודני רובינס עדיין אומרים זה לזה בוקר טוב.