"החיים נגמרו ולא הספקנו שום דבר", אומרת אסתר, האחות הצעירה (70). קרולה, הבכורה (78), שותקת. פרומה (75) מנסה לכתוב את הזיכרון. שלוש אחיות ניצולות שואה. יותר מחמישים שנה חלפו והן עדיין לא יכולות לספר את סיפורן. מערכת היחסים ביניהן עוצבה אחרי מלחמת העולם השנייה, כששלושתן אהבו גבר אחד, אבל רק אחת, פרומה, אמה של הבמאית, זכתה בו, למרות שאהב את אסתר, הצעירה מכולן. שלוש אחיות שמדברות מדי פעם בטלפון, אבל אף פעם לא נפגשות. שלוש נשים, המנסות לחיות את הזקנה, כל אחת בדרכה המיוחדת. "רציתי לספר על אהבה אבודה ונעורים אבודים, על זקנה, על אמי ואחיותיה החיות בצל הטראומה של השואה ובכל זאת לצייר תמונה שיש בה הומור" (ציפי רייבנבך).