בתקופת האינתיפאדה, לאחר הסכמי השלום באוסלו, נפגשו שתי קבוצות תאטרון ירושלמיות – ה"חאן הירושלמי" (יהודים) ו"אל קאסבה" (ערבים), בעבודה על ההצגה "רומיאו ויוליה בירושלים".במיקרו קוסמוס של התאטרון, במושגים של שנאת אחים שהתנהלה בעיר ורונה, שם האהבה משמעותה מוות, מחפשים השחקנים תשובות ודרכים לגעת בתהום התיסכול, השנאה והכאב. בתוך השקר המוסכם של התאטרון משתקפת מערכת היחסים הסבוכה והטעונה בין קבוצות השחקנים. הגבולות בין פנים וחוץ, בין דמיון ומציאות מטשטשים תוך כדי העבודה ואיתם מתגבשת ההכרה כי הדרך היחידה לעשייה משותפת היא הפשרה.