הרשמו לניוזלטר כדי לקבל חדשות ועדכונים על פעילות הקרן ומועדי הגשה
 |
רונית איפרגן ובעלה איציק עוזבים את מרכז הארץ עם ילדיהם ועוברים לקיבוץ כפר עזה. הם מתחילים לתעד את החיים בקיבוץ, תחילה בסרט" חיים על הגבול" מ-2013, ובהמשך בתיעוד המאבק על הבית והמצב הביטחוני בגבול עזה. רונית מתעדת את ההתמודדות המשפחתית עם האיום המתמיד, את קהילת הקיבוץ שנטמעת באשליית הביטחון, ומביאה למסך את הדילמה בין הישארות לעזיבה – כשהאירועים של השבעה באוקטובר מאירים את הכל באור חדש ומצמרר. |
 |
החיים שאחרי ה-7 לאוקטובר 2023, מנקודת מבטם של שישה יוצרים ויוצרות, בוגרי/ות לימודי קולנוע וטלוויזיה בחוג לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר ותושבי/ות עוטף עזה, אשר התעוררו בבוקר ה-7 לאוקטובר ליום שישנה את מסלול חייהם/ן ללא היכר. בפרויקט התיעודי המקורי שהופק על ידי פסטיבל קולנוע דרום, בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ותאגיד השידור "כאן", היוצרים/ות הצעירים/ות לוקחים/ות אותנו למסע החיפוש אחרי הבית שאבד; במילואים, באריזות הבית בקיבוץ, במלונות המפונים, בשיחות עם חברים מעבר לים או ליד השער הצהוב, אשר היה פעם סמל לביטחון והגנה ואיננו עוד. ואם נוכל לשוב הביתה, לאיזה בית נחזור? |
פירוט הסרטים באסופה:
חלון בקיבוץ שבעוטף עזה, ושיחות טלפון של בת ואם מודאגת מהדהדים את הטראומה של השביעי באוקטובר.
ירדן דהן מעדיף שתקראו לו ״דדה״, ושלא תקראו לו ״גיבור״. דדה מתעד ביומן המלחמה שלו את חוויותיו של לוחם תותחנים במיל' במלחמת חרבות ברזל.
לסטודיו בבית המלון מגיעות נשים שפונו מהבתים שלהן. דרך הטקס הנשי הן מתוודות ומתפרקות, בזמן שבחוץ יש מלחמה.
פליטה מהעוטף מחפשת בית בדירות של גברים זרים בתל אביב
בעבר השער הצהוב שעומד בכניסה לכל קיבוץ סימל הגנה ובטחון. היום הוא פרוץ ומחפש משמעות חדשה.
מלווה בתחושה של בגידה מצד שכניה וחבריה מהעבר בגרמניה, אנאבל חוקרת את משמעות היותה גרמנייה-ישראלית בצל מלחמה, ויהודייה-גרמניה ביחס לארץ מולדתה, שהיא כבר לא יכולה לקרוא לה בית.
| חזי ושמואל נוסעים במונית. בין הנופים המתחלפים, בין הכביש העירוני למהיר, שיחות שלא נענו מאת רז בנו של חזי, נשמעות בהדהוד ברכב. הנסיעה של השניים המתחילה כרגועה ושקטה מתגלה, כאשר הזמן עובר בכבישים, מלאה בכאב וקושי. |
| תמרה, אישה בת 52, שקועה בחיים בינוניים וכבויים. זהו ערב הנר הראשון של חנוכה וליל ההכנות לקראת הטיול הגדול של בתה, יעל. לאורך הלילה מתבהר עד כמה הדחיקה תמרה את חוסר הקרבה לבתה ולבעלה, שלמה. מתוך כך צף הצורך להתמודד עם הכניסה לגיל המעבר ועם אבדן האמהות והנשיות שלה. |
 |
במהלך פרסומת למוצר קפה, אחת מהפועלות מחליטה לברוח במטרה לצאת לחופשי. |
 |
מוכר פרחים אלמן, רודף נשים בדימוס, דיג'יי מזדקן, מנקה רחובות, אדם שאיבד את זיכרונותיו – כל אלה הם רק חלק קטן מ-99 הגברים שהקולנוענית הדס נוימן מתעדת כבר שנתיים. היא מסתובבת בשכונה בגבעתיים, מרשה לעצמה ללכת לאיבוד אל מול הגברים המבוגרים, ולמעשה מחפשת גבר אחד במיוחד – אבא שלה, תושב השכונה, אותו מעולם לא הכירה. ההיכרות עם הגברים בני גילו של אביה, הפותחים בפניה את ליבם, את דירתם ואת עלילת חייהם, מגלה להדס משהו על פטריארכליות מקומית, על בדידות, על חרטה, על אהבה, על חמלה ועל אבהות. במופע היברידי הנע בין סרט לבמה, בין שיוט דרמטי לשיוט הומוריסטי, הדס מחפשת להתמודד עם היעדר תמידי, היעדר שבולט במיוחד עכשיו – כשהדס מפונה מביתה בדרום כבר קרוב לשנה, מחליפה שש דירות מאז השבת ההיא.
על במה כמעט ריקה הליכון בודד ניצב תחת אלומת אור. היא צועדת צעד אחד ועולה עליו. מתחילה ללכת, ובמשך כשעה לא מפסיקה. מאחוריה קיר גדול ועליו מוקרנים פני הגברים שלכדה במצלמתה. היא מדברת אליהם, איתם ואלינו, מקבלת בהווה הזדמנות שנייה לשוחח עם העבר. באמצעות שילוב של הקרנת וידאו, קריינות חיה ופעולות פרפורמטיביות, הדס לוקחת איתה את הקהל למסע בשבילי חייה בניסיון למצוא, בסופו של דבר, את הגבר ה-100. |
[הפרויקט מפותח במסגרת תוכנית החממה התיעודית של הקרן]
הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה (ע"ר) היא עמותה, ארגון ללא מטרות רווח, שהוקמה בשנת 1993 ושמה לעצמה למטרה לתמוך ביצירות קולנוע ישראלי ולקדם את הקולנוע הישראלי ואת יוצריו.
בתמיכת משרד התרבות- המועצה הישראלית לקולנוע
