כבר בפגישתם השנייה לקחה אמירה את מיכאל אל המטפל שלה, כדי שיסביר לו על מצבה הנפשי. מיכאל לא נבהל. היום יש להם ארבעה ילדים והם חיים על הקצה. מיכאל מכיר היטב את הדרך אל חדר המיון ואל המחלקה הפסיכיאטרית.
אמירה מחליטה להפסיק להסתיר את מחלת הנפש שלה (“הפרעת אישיות גבולית”) ולחשוף את מצבה בפני הקהילה. כאישה דתייה, היא מוצאת גם שהמגבלות ההלכתיות מקשות עליה, מה שדוחף אותה ללכת וללמוד כדי לקדם שינוי תודעה ביחסם של הרבנים ופוסקי ההלכה אל המתמודדים עם מצוקות נפשיות.
הסרט מלווה את אמירה במאבק הדרמטי להישאר בחיים, לגדל את הילדים ולבחון את השאלה – מה זה בעצם להיות נורמלי?