מאז שהן זוכרות את עצמן, חשות דשה (22) ונטשה (21) תלושות, לא שייכות לשום אדם ולשום מקום. כילדות קטנות באוקראינה, הן גדלו לתוך מציאות פגומה. מערכת היחסים הקשה בין ההורים וחוסר יכולתם לתפקד הביאו לפירוק המשפחה. באחד הימים, וללא אזהרה מוקדמת, החליט אביהן לקחתן לישראל יחד עם אשתו החדשה. הבנות הופרדו מאמן, וקיומה הוסתר מהן מאז. גם בישראל ולאורך כל התבגרותן חשו הבנות כזרות. נטשה עברה בין פנימיות, ודשה בין משפחות אומנות. הן לא ידעו דבר על אמן, לא פגשו אותה ולא שמעו מילה של געגוע.

כעבור 16 שנים, בעקבות מותו של אביהן, כמהו הבנות למלא את החלל העמוק שנפער בחייהן ולהתאחד עם אמא. אך היתה זו פגישה בין זרים. המרחק הגיאוגרפי והתרבותי, אך בעיקר הניתוק הרגשי, ניצבו כחומה בין הבנות לאמן. המקום הריק בליבן לא יתמלא בקלות. הסרט מלווה את מערכת היחסים המאוחרת בין האם לבנותיה במשך 3 שנים, ומעלה שאלות על הורות, אהבה, והדפוסים שמורישים הורים לילדיהם. אך יותר מכל – זהו סרט על הצורך האנושי בעוגן נפשי ורגשי, במשפחה.

בימוי, הפקה, צילום ועריכה: אלכסנדרה רחמילביץ'
עריכה: ראובן ברודסקי
הסרט הופק בתמיכת: הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ו-yes דוקו

תחרות פרסי ון ליר לקולנוע ישראלי – הסרט התיעודי