סדרת תעודה בת ארבעה פרקים העוסקת באותה שנה מעצבת, 1973, באביב השאננות ובקיץ האשליות, בסתיו ההלם ובחורף הדמעות.
ארבעה עשורים לאחר מלחמת יום הכיפורים, הקשה במלחמותיה של מדינת ישראל מאז השגת עצמאותה, אפשר סוף-סוף להציב עדשה מול הפנים המיוסרות, למודות הלקח, של הדור שהלך אל המלחמה ושב ממנה, אם שב, שונה מאד.
ארבעה הפרקים מתעדים לראשונה לעומק ובהרחבה, עם חשיפות וגילויים את מלחמת יום הכיפורים; את מעגלי המודיעין, המדיניות, הקרבות והלוחמים. ההפתעה, המחדל, הקריסה והאימה, בין שתיים בצהריים של יום הכיפורים לצליחת התעלה והכרעת המלחמה. הקרע והמחלוקת לגבי תפקידו של הסוכן מרואן אשרף, דילמת הכניעה הישראלית ותחושת חורבן הבית בקרב ההנהגה הבכירה, הקלטות נדירות של הפיקוד העליון, משיחות סודיות בבית הלבן ומחדר הישיבות של גולדה.

פרק 3 – אל ארץ תחתית
מהיום הרביעי למלחמה ברור להנהגה הישראלית, אך עדיין לא לאמריקאים ועוד פחות מכך למצרים ולסורים, שצה״ל אינו מסוגל להשיג הכרעה. הפלישה בצפון נבלמת ונהדפת. אוגדות הפיקוד אף מתקדמות לתוך מובלעת קטנה ומנסות להתקרב לטווח תותחים מדמשק, אבל חאפז אסד נשען על סיוע סובייטי רב וממשיך בלחימה. במטכ״ל מבינים שהמצב בחזית הסורית לא ישפיע על אנואר סאדאת – אין לו סיבה להסכים להפסקת אש, כל עוד ישראל נשחקת בנשק ובמשק ומסרבת להתחייב לנסיגה מלאה מסיני. ב-12 באוקטובר מרימה ישראל לכאורה, דגל לבן. הופעתה המפתיעה של אוגדה עיראקית טרייה לתיגבור הצבא הסורי גורמת להפסקת ההתקדמות לעבר דמשק, ומפקד חיל-האוויר מודיע שהמחסור במטוסים ובטייסים מחייב הפסקת-אש בתוך יום או יומיים. עמדתו משכנעת את הרמטכ״ל ואת גולדה, המודיעה לקיסינג׳ר שהשאיפה הישראלית התהפכה לחלוטין והיא הפסקת-אש עכשיו, בלי להמתין להישגים קרקעיים מעבר לקווים. זהו ניגוד משווע למדיניות גולדה מאז ירשה את לוי אשכול בראשות הממשלה ולזחיחות הכללית, של מפלגת העבודה כמו גם של הליכוד ולמועמד החדש שלו אריאל שרון, ממש עד למלחמה. קו בר-לב בשטח הוא ביטוי של קו גולדה-דיין-גלילי במדינאות: לא תהיה מלחמה, כי ישראל מרתיעה את הערבים; גם תמורת שלום, לא תהיה נסיגה כוללת, ובשטחים שלא יוחזרו, אלא ייבנו התנחלוית ואף ערים; אם הערבים ישתטו להילחם, צה״ל יתקוף ויכבוש שטחים נוספים, בין השאר בצליחת התעלה באמצעות גשר הגלילים. ההנהגה הישראלית מזלזלת בהתרעות המגיעות ממקורות שונים, ביניהם חוסיין מלך ירדן בפגישה עם גולדה, והשאננות מתערערת רק כאשר רק חיילים דוברי רוסית במתקן מודיעין בגולן קולטים פינוי בהול של משפחות היועצים הסובייטיים מסוריה. בבוקר יום ששי, חמישה באוקטובר, בהמתנה לדיווח ראש המוסד על פגישתו עם אשרף מרוואן הצפויה בלונדון בלילה, מחליטים דיין ודדו שלמרות הסבירות הנמוכה למלחמה, כהערכת אמ״ן, על צה״ל להיערך למלחמה. הם מסתפקים בכוננות שיא של הכוחות הסדירים באוויר, ביבשה ובים. בלי גיוס מילואים, בלי תזוזה בקווים, בלי מכת מנע. בכך מנצח סאדאת במשחק השח-מט שלו עם ישראל: כל מהלך שלה, כל מעשה או מחדל, יפעל לרעתה. לאחר שבוע של מלחמה, מתבטאת עובדה זו בכניעה-בפועל של ישראל. הכל תלוי עתה בהחלטת סאדאת – האם יתעשת, יסתפק בהישג הקרקעי המוגבל שעליו חלם ויכריז על נצחון, או שתיאבונו יגדל, הוא יבקש להתקדם בסיני מזרחה בעזרת אוגדות משוריינות שעדיין לא צלחו ובכך יאפשר לישראל לבצע תפנית, במחיר דמים כבד.

לעמוד הסדרה