מסלול פיתוח ייחודי ליוצרים צעירים בתחום התעודה, המתקיים מדי שנה מאז 2006, והפך למוסד מרכזי בתעשיה התיעודית הישראלית. זוהי הכתובת העיקרית לבוגרי מוסדות לימוד הקולנוע בניסיונם להשתלב בתעשייה. מאות סרטים כבר פותחו במסגרת זו, 25 סרטים מתוכם הופקו לכדי סרטים מלאים, ורבים מהם זכו להכרה ופרסים.

מהצלחות המסלול:

"פתלתל"

(אבי לוי, אבי בלקין) זוכה פרס הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל הסרטים חיפה 2014

"מול התוהו שבה"

(יעקב ינאי ליין) זוכה ציון לשבח בפסטיבל הסרטים חיפה 2014

"הום מובי"

(ראובן ברודסקי) זוכה דוקאביב 2012

"הצלמניה"

(תמר טל) זוכה פרס אופיר לשנת 2012

"להיות כמו אבי"

(ענבל שפרינצק) זוכה פרס הציונות לשנת 2013

"החיפושית"

(ישי אוריין) סרט הפתיחה בפסטיבל דוקאביב 2008

"תלויים באוויר"

(רמי כ"ץ) פרס ישראל אחרת בפסטיבל הסרטים חיפה 2011

הקרן מעודדת מאז היווסדה יצירה של סדרות תעודה איכותיות, אשר מאתגרות את הפורמטים הטלוויזיוניים המוכרים מבחינה תוכנית וסגנונית, מדברות בשפה קולנועית ופותחות צוהר תיעודי לעולמות בלתי מוכרים.

הקרן יוזמת סדרות טלוויזיה העוסקות בתכנים בעלי חשיבות תרבותית, חברתית והיסטורית.

בין סדרות הדגל של הקרן בשנים האחרונות:

"המוסד: סיפור כיסוי" (2017)

יוצרים: דוקי דרור, יוסי מלמן, חן שלח וליאת קמאי אשד

סדרה תיעודית בת 4 פרטים המאפשרת הצצה לעולמם של מפקדי ארגון המוסד ולוחמיו. חשיפת האתגרים שעמם התמודדו במבצעים החשאיים, שעיצבו את ההיסטוריה של ישראל ומשפיעים עליה עד היום.

"צל של אמת" (2016)

יוצרים: יותם גנדלמן, ארי פינס ומיקה תימור

סדרה תיעודית בת 4 פרקים שעוסקת בפרשת הרצח של תאיר ראדה, הילדה בת ה-13 שגופתה נמצאה בשירותים של בית הספר שבו למדה בקצרין.

"מגש הכסף" (2015)

יוצרים: דורון צברי ואמיר בן דוד

סדרה תיעודית בת 3 פרקים העוסקת בחוליי המבנים הכלכליים והחברתיים בישראל ומציעה להם תרופות ופתרונות שונים ומהפכניים.
שלושת הפרקים מציגים שלוש השקפות עולם אלטרנטיביות, מאתגרות מחשבה אך בהירות ומובנות, לשאלות יסוד קיומיות.

"Made in Israel – סיפורה של התעשייה הישראלית" (2014)

5 פרקים על העבר, ההווה והעתיד של התעשיה בישראל: היי טק, התעשיה הביטחונית, תעשיית האנרגיה, תעשיית היהלומים ותעשיית המזון.

"המקוללים" (2013)

יוצרים: חגי לוי ולירן עצמור

4 פרקים על גיבורי תרבות ישראלים: אביבה אורי, פנחס שדה, יונה וולך ומשה קרוי.

סדרת טלוויזיה חדשנית ופורצת דרך בשפתה ובתכניה, המעוררת דיון נרחב ומעמיק בגבולות בין אמת ובדיה בקולנוע התיעודי, ומעמידה את המדיום עצמו במרכז השיח התרבותי.

"לוד – בין ייאוש לתקווה" (2013)

יוצרים: אורי רוזנווקס ואייל בלחסן

6 פרקים. מיצירות התעודה הגדולות של השנים האחרונות – דיוקן ישראלי חריף ומעורר השתאות של העיר לוד, מוכת הפשע והאבטלה, השרויה במתח מתמיד בין תושביה היהודים והערבים.

פרס סדרת התעודה הטובה ביותר, פורום היוצרים 2013, פרס סדרת התעודה הטובה ביותר פרס האקדמיה לטלוויזיה.

"לא תשקוט הארץ" (2013)

יוצרים: עמית גורן, לוי זיני, אידו סלע, אמיר אורן, מיכה פרידמן

4 פרקים. במלאות 40 שנה למלחמת יום כיפור, סדרה היסטורית מקיפה ומטלטלת, מהחשובות שנוצרו על מלחמות ישראל לדורותיהן.

מעבדת הראף-קאט של עמותת דוקאביב והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה מציעה ייעוץ מקצועי, חניכה והיכרות אישית עם מנטורים בכירים בינלאומיים מתחומי ההפקה, הבימוי, ההפצה ומעולם הפסטיבלים, לפרויקטים דוקומנטריים שנמצאים בעריכה בשלב ראף-קאט.

בראש המעבדה עומדת ז'ואל אלכסיס, מעורכות הסרטים המובילות בארץ ויועצת עריכה מהבכירות בעולם.

מנטורים בעבר ובהווה:

• אניה טשביטובסקה (Ania Trzebiatowska) – פרוגרמרית בכירה, פסטיבל סאנדנס
• טרזה סימילקובה (Tereza Šimíková) – מנהלת הפורום בפסטיבל CPH:DOX
• תומאס קראג (Thomas Krag) – עורך קולנוע וטלוויזיה דני, מנהל תחום העריכה בבית הספר הדני לקולנוע
• פטר יאגר (Peter Jaeger) – מייסד חברת ההפצה Autlook Filmsales בווינה ו-Jaeger Creative המוקדשת למציאת פתרונות חדשניים למימון והפצת סרטים
• יעל ביטון (Yael Bitton) – עורכת ויועצת עריכה בכירה (Machines, הממלכה המופלאה של פאפא אלייב)
• סיאולו גו (Xiaolu Guo) – קולנוענית, מסאית וסופרת סינית-בריטית ("SHE, A CHINESE")
• מתיאס ווטר קנול (Matthijs Wouter Knol) – מנהל האקדמיה האירופית לקולנוע, בעבר היה מנהל ה-EFM שוק הקולנוע האירופי בפסטיבל ברלין.
• פופי דיקסון (Poppy Dixon) – מפיקה בריטית של סרטים דוקומנטריים (The Imposter, Three Identical Strangers, American Animals, Untouchable)
• אורסטיס אנדראדקיס (Orestis Andreadakis) – המנהל האמנותי של פסטיבל הסרטים הבינ"ל של סלוניקי

פרויקטים שלקחו חלק במעבדה:

סרט שלל // בימוי: קרנית מנדל, הפקה: גיל סימה

ילדים על תנאי // בימוי: נעם דמסקי, עדו בהט, הפקה: נעם דמסקי, עדו בהט

ילדי האשראם // בימוי: יהונתן אופק, הפקה: יהונתן אופק, איתמר לוריא

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם // בימוי: דני רוזנברג, הפקה: סתיו מרון, דני רוזנברג

לתפוס את יהושע // בימוי: שי פוגלמן, הפקה: אסף אמיר

אחרייך وَراءكِ // בימוי: רנא אבו פריחה, הפקה: אבתיסאם מראענה מנוחין

ארי והזרע הקדוש (פרו ורבו) // בימוי: יאיר צימרמן, עדי רבינוביץ, הפקה: בן גלעדי, מיקה תימור

המצלמה של דוקטור מוריס // בימוי: איתמר אלקלעי, מיטל צביאלי, הפקה: איתמר אלקלעי, מיטל צביאלי

שני ילדים ביום (ילדות אבודה) // בימוי: דוד וקסמן, הפקה: יואב רועה

משפט הבנקאים // בימוי: אליאב לילטי, הפקה: סתיו מרון

ציפורה ורחל לא מתות // בימוי: הדר מורג, הפקה: הדר מורג

אשת חיל // בימוי: אנה סומרשף, הפקה: טל ברדה, אנה סומרשף

תקרא לי בשם // בימוי: הלל ראטה, הפקה: אביגיל שפרבר

יורש הקעקועים // בימוי: אורית אופיר רונאל, הפקה: איילת קייט, אמיר הראל

שבע השנים של אבשלום // בימוי: דוד אופק, הפקה: דיויד נוי, יורם עברי

עוד יום בגן עדן // בימוי: תומר חלפון, הפקה: תומר חלפון

קויה נוי // בימוי: דניאל בינסטד, הפקה: אפרת כהן

מסיבת פרישה // בימוי: אסף ארנרייך, הפקה: יורם עברי, דיויד נוי

משפחה בטרנס // בימוי: אופיר טריינין, הפקה: אופיר טריינין, טל ברדה

תהודה // בימוי: איתי מרום, הפקה: איתי מרום

פרטים על התוכנית באתר דוקאביב

הקרן יוזמת פעילויות קולנועיות בינלאומיות הזוכות ליוקרה רבה בעולם, כגון 'גרינהאוס מזרח תיכון', ותומכת בסרטים המרחיבים את המבט מעבר לגבולות ישראל, בנושאים בעלי חשיבות וערך ציבוריים וחברתיים, כגון:

"טמאים" (2017)

במאי: דניאל נחנסון; מפיקים: הלל רוזמן ויעל אבקסיס

עוסק בסיפורו האפל והבלתי מוכר של ארגון הפשע "צבי מגדל" – ארגון סרסרות יהודי שפעל במדינות דרום אמריקה בראשית המאה ה-20. הפרויקט זכה למענק פיתוח מיוחד של 50,000 ₪, שאיפשר תחקיר וצילומים ראשוניים בארגנטינה. בעקבות תהליך הפיתוח זכה הפרויקט במענק הפקה מלא של הקרן ובתמיכת רשות השידור, ונמצא בתהליכי הפקה.

"קרדיט לרצח" (2015)

במאי ומפיק: ולאדי (ואדים) אנטונביץ

ב-2007 התפרסם ב-YouTube סרטון זוועתי המציג רצח כפול שהתרחש ברוסיה. חקירת המשטרה הרוסית נתקלה במבוי סתום. שנתיים אחרי הרצח, במאי הסרט – ולאדי אנטונביץ', יחד עם חברו המוסקבאי דימה "שוראבי" – יוצאים למסע בלשי נועז.

"כופר נפש" (2014)

במאית: קרן שעיו, מפיקה: אסנת טרבלסי

מאז שאירופה סגרה שעריה למבקשי מקלט אפריקאים, אלפי אריתראים בורחים משלטון דיקטטורי אכזרי במולדם צפונה לישראל. בחציית מדבר סיני רבים מהם נחטפים על ידי מבריחים בדואים, מוחזקים תחת עינויים קשים ונדרשים לשלם כופר.

"לכודים ברשת" (2013)

במאיות ומפיקות: שוש שלם, הילה מדליה

סין הינה המדינה הראשונה שסיווגה את ההתמכרות לאינטרנט כהפרעה קלינית. הסרט מתעד את המתרחש בקליניקת הראשונה בעולם לגמילת בני נוער מאינטרנט ודן בנושא זכויות המאושפזים.

הקרן תומכת באופן שוטף בפרויקטים וסרטים העוסקים באיכות הסביבה וביחסי אדם וסביבה.

"עוד: תרבות הצריכה הישראלית" (2017)

במאים: ניצן גלעדי, אייל דץ // מפיקים: אריק ברנשטיין, גיל סימה – עלמה הפקות

בשנת 2013 יזמה הקרן, בשיתוף המשרד להגנת הסביבה וערוץ yes דוקו, מועד מיוחד להפקת סרטי תעודה העוסקים בהיבטים שונים של איכות הסביבה, תוך התמקדות בנושא תרבות הצריכה: סרטים העוסקים בקונפליקטים סביב הצריכה המוגזמת ונזקיה לחברה האנושית ולטבע במאה ה-21, באמצעות קולנוע מסוגנן, מטריד ומעורר מחשבה.

הפרויקט הנבחר "עוד" סוקר את עלייתה של תרבות הצריכה בישראל, מימי הצנע של המדינה הצעירה, ועד להררי הזבל של חירייה היום.

"שאריות" (2016)

במאים: ורד ירוחם, אורן רייך // מפיקים: למה הפקות.

מה קורה לספה הבלויה שהשלכנו לפינת הרחוב אחרי הביקור באיקאה? מה עולה בגורלם של כלי המטבח הישנים שהנחנו ליד הפח בניקיון פסח האחרון? "שאריות" משרטט את המסע שעושים החפצים המשומשים שאנחנו משליכים מדי יום לרחוב.

"עסק מלוכלך" (2015)

במאי ומפיק: ואדים דומש

עשיית הפחם המסורתית באזור הגליל המערבי וג'נין. הסרט בוחן את המצבים והתהליכים המעוותים בהם לכודים האנשים.

"זבל טוב" (2012)

במאיות ומפיקות: עדה אושפיז, שוש שלם

סיפורה של המזבלה בהר חברון, המשרתת את ההתנחלויות בסביבה ומספקת פרנסה לפלשתינאים מכפר יטא הסמוך, דרך ארבעה סיפורים אישיים נוגעים ללב.

הקרן יוזמת מאז היווסדה פרויקטים מיוחדים של סרטי תעודה העוסקים בעולמם של בני נוער, במטרה לחשוף קהלים אלו לקולנוע תיעודי איכותי ככלי לביטוי אמנותי, וככלי חינוכי להתבוננות בקונפליקטים של גיל ההתבגרות ובהתמודדות עמם.

 הדוק הבא

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הקרן ופסטיבל דוקאביב יזמו מועד מיוחד לדור הבא של הצופים בקולנוע תיעודי: "הדוק הבא" – הפקת סרטים באורך של 25 דק' לסרט. הסרטים הוצגו בהקרנות בכורה במסגרת פסטיבל דוקאביב ושודרו במסגרת שידורי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. הסרטים שנבחרו לתמיכה במסלול זה הינם:

"אמיצות"

(במאית: כרמית שלומי, מפיק: איתי מאיר)
נעם, אופל ואלינה הן שחקניות כדורגל בנבחרת ישראל לנערות עד גיל 19. בשנה בה מתקיים בארץ טורניר אליפות אירופה, הן נאבקות לגלות את עצמן, להתגבר על חולשות וקשיים, ולהאמין בחלומות שלהן.

"מציאות פנטסטית"

(במאית ומפיקה: אביטל קורן- בנאקוט)
לאון בן 15 שייך לקהילת הקוספליי העולמית שבה בני נוער שמתחפשים לדמויות מסרטים וסדרות אנימציה. במהלך ההכנות לכנס הגדול ולתחרות עולות שאלות שנוגעות בזהות, משמעות ושייכות.

"אל תקרא לי חמוד"

(במאית: ג'ולי שלז, מפיק: יואב לשם)
הוא קורא לעצמו TRA. הוא ילד בן 13. והוא תמיד היה קצת אחר. ניסו לאלף אותו, פגעו בו לא מעט. מתוך הכאב הוא גילה את כוחה של האמנות ומאז לא הפסיק לצייר.

פצעי בגרות

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הטלוויזיה החינוכית והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, יזמו פרויקט תיעודי מיוחד לבני נוער – "פצעי בגרות". 5 יוצרי סרטים דוקומנטריים מביאים את סיפוריהם של חמישה ילדים שונים שהתבגרו מול המצלמות והתמודדו כל אחד עם אירועים חיצוניים וקשיים פנימיים, האופייניים לכל נער ולבני נוער כמותו. מנהלת אמנותית: לימור פנחסוב. הסרטים שהופקו במסגרת הפרויקט:

• "הילד מברסלב" – סיפור התבגרותו של נער בחבורת ברסלבים.
• "החיים יפים" – נער עולה מרוסיה המתמודד עם קשיי הפרנסה וההתאקלמות של הוריו.
• "פול גז"- סיפור על נער הסובל מקשיי קשב וריכוז, שנושר מבית הספר.
• "שלום לתמימות"- סיפור התבגרותו של נער ממפוני גוש קטיף, המתמודד עם הפינוי.
• "פרידה שנייה"- סיפור פרידתם של נערים ונערות מהפנימייה בה גדלו מגיל חמש לפני הגיוס לצה"ל.
• "הפסקה גדולה"- האינטראקציות האינטימיות והאנרגיה – כולן תחומות בעשרים וחמש הדקות של הפסקה גדולה אחת בבית הספר.

משחקי בגרות

שת"פ בין הקרן החדשה הרשות השנייה והטלוויזיה החינוכית הפרויקט נועד להביא למסך הקטן 3 דרמות איכות העוסקות בעולמם של בני נוער. ההצעות שנבחרו זכו לתמיכה מלאה בפיתוח ובהפקה. מנהל אמנותי: דני (נוקיו) ורטה. 3 דרמות נבחרו להפקה:

"מקובלות" (טל אלעזר)

סיפורה של מיקה, נערה בת 15 ששבה עם משפחתה ארצה אחרי שהות של כמה שנים בחו"ל. מיקה מגלה בהדרגה את המחיר שעליה לשלם תמורת המקובלות החברתית.

"סודה" (ארז תדמור, שמי שיינפלד)

סיפורו של סבי, שלום, ואימי (בתו) בנעוריה, שגדלה בשנות ה-50 בשכונת ניצולי שואה, המלאה גברים ונשים שחיו בצל אימי השואה. הסרט "סודה" ישחזר את ימי נערותה של אימי בצל אביה וחוקי הג'ונגל הנוקשים שהביא איתו מכנופיות היער הפרטיזניות.

"התחלה חדשה" (אלעד חן, אריאל בנבג'י)

עולמו של אלירן זקן משתנה מהקצה אל הקצה ביום בו אביו הכל יכול הופך למשותק, והוא מוצא את עצמו אחראי לפרנסת המשפחה הלא תפקודית שלו.

הקרן יזמה מועד ייחודי להפקת סרטי תעודה המיועדים לילדים בגילאי 10-13. מטרת המועד היתה לעודד יצירת סרטי תעודה העוסקים בעולמם של ילדים, ומאפשרים מבט מקרוב, בגובה העיניים, בבעיות המעסיקות ילדים בגילאים אלו. במסגרת המועד, שנוהל אמנותית על-ידי ארי פולמן, הופקו 8 סרטי תעודה קצרים שזכו לחשיפה והצלחה יוצאת דופן בישראל ובפסטיבלים ברחבי העולם:

"בין קריירה לאהבה" (20 דקות)

תסריט ובימוי: לינורה אסא; הפקה: גלית בנגלס, עדו צוקרמן – באזז טלוויזיה.
שיר, אלופת הארץ בריקודים סלונים, בוחרת, לעשות קריירה בריקוד למרות המחיר האישי הגבוה אותו היא משלמת. תומר, ילד מוכשר ומחונן, מפסיד בכוונה לחבריו בשחמט ובכדורגל ומוריד מיכולותיו כחלק מאסטרטגיה לחיזוק מעמדו החברתי.
דילמה של שני ילדים בני 11 האם לבחור בקריירה או באהבה, מציבה בפניהם, מחיר שיש לשלם על כל בחירה.

"נשיקה ראשונה" (14 דקות)

בימוי: מיכה קינסברונר, עמיקם קובנר; הפקה: עינת ביקל, אורי סבג – פרלייט הפקות.
הזיכרון של הנשיקה הראשונה נתפס בדרך כלל כזיכרון נוסטלגי, מתוק, והוא מעורר אצלנו, המבוגרים, איזה חיוך ואולי גם געגוע לגיל שבו הכל היה תמים וקסום. אבל כשאתה ילד בן 13 זה סיפור אחר לגמרי. הנשיקה הראשונה היא הדבר הנחשק ביותר והמפחיד ביותר, הדבר הכי מסקרן, אבל גם הכי מגעיל. הרגע שעליו מדברים שוב ושוב עם החברים, אבל בסופו של דבר נשארים לבד. כשאתה בן 13 הנשיקה הראשונה זה מרוץ. ואין לך שום כוונה להגיע אחרון.
לקורלי יש כבר חבר. היא ממש אוהבת אותו אבל היא לא בטוחה שכדאי לה להתנשק איתו. שירה, החברה הכי טובה שלה, מזהירה אותה שוב ושוב שלא תתנשק. "הוא ינצל אותך, קורלי, את תראי. אל תגידי שלא אמרתי לך".

"האוסף של ידידיה" (24 דקות)

בימוי והפקה: נעם דמסקי, מורדי קרשנר.
ידידיה בן ה-10 גר בהתנחלות מורג הדרומית ביותר בגוש קטיף. לידידיה אוסף רסיסי מרגמות, תרמילי רובים ומקלעים וכדומה – עדות למציאות החיים המורכבת. הסרט יתלווה לידידיה בשעות היום השמחות והפעילות ובשעות הלילה אז מתגברים הפחדים מנפילות המרגמות, מהאפשרות לחדירת מחבלים ומפחד ההתנתקות בעיני ילד.

"רועי רוצה לרקוד" (20 דקות)

בימוי: נועה אהרוני; הפקה: צפריר קוחנובסקי, מירי עזרא.
מאז שרועי בן ה- 9 זוכר את עצמו הוא רצה להיות רקדן בלט, אבל הוא מתבייש. הוא פוחד שהילדים בכיתה יצחקו עליו ויעשו עליו חרם. למרות זאת הוא אוזר אומץ והולך להגשים את חלומו –לרקוד בלט. מסתבר שהוא הבן היחיד בקבוצה של בנות, מה שמגביר את התחושה שהוא צריך לשמור על כך בסוד, והוא לא מגלה על כך לאף אחד, גם לא לאסף, חברו הטוב ביותר. אך ככל שעובר הזמן, הסוד שהוא שומר בבטן מכביד עליו, והשאלה שעומדת על הפרק בסוף הסרט היא: האם יתגבר רועי על פחדיו ויצא עם סודו החוצה?

"החבר הדמיוני שלי" (16 דקות)

תסריט ובימוי: יעל פלדמן; הפקה: גלית בנגלס, עדו צוקרמן – באזז טלוויזיה.
החבר הדמיוני שלי מתעד את מערכות היחסים הנרקמות בין ילדים בני חמש לבין חבריהם הדמיוניים. את החברים האלו רק הם יכולים לראות אבל עבורם הם קיימים באמת. רגע לפני כניסתם לעולם הרציונאלי של בית- הספר, הם משתפים אותנו בעולם הדמיון האינסופי שבראשם, שבו ישנן רוחות רפאים, בו אפשר לטוס לחלל ולפגוש יצורים שונים ומשונים.
באמצעות קטעי אנימציה קסומים מאפשר הסרט הצצה אל תוך עולם פנימי וכמוס זה וחושף את מורכבותם הרגשית של הילדים.

"מת לכעוס" (18 דקות)

בימוי והפקה: חיים טל.
שלוש שנים אחרי שאיבד את אביו בפיגוע טרור בתחנת הרכבת בנהריה, צריך ים בן ה-12 וחצי להחליט אם ואיך לעשות בר מצווה בלי אבא? ויש לו עוד משימה: להגיע לזירת הפיגוע.
בבוקר הפיגוע הוא נפרד מאביו בכעס, כי הוא לא לקח אותו עמו לנסיעה בה מצא את מותו .
עכשיו טעון אשמה הוא מנסה להגיע ברכבת לאביו, "רק להגיד לו סליחה וביי" . אבל המסע לזירת הפיגוע מפחיד אותו.הסרט הוא מכתב ווידאו, בו מעדכן הילד את אביו ,על הגעגועים, ההתמודדות עם בר המצווה, השינויים שהוא עובר, כולל אלה שאביו לא יאהב. סיפורו של ילד נפגע טרור שיש לו רשיון לכעוס, אבל אין לו על מי.

"מישהי לאהוב" (16 דקות)

בימוי: אופיר טריינין; הפקה: יניב רייז, שרונה ברגר.
שלוש שנים עברו מאז התגרשו הוריו של שי בן העשר וכמעט שאף אחד לא דיבר איתו על הנושא, לא הוריו ולא אחיו הגדולים. שי נפתח ומספר בגלוי לב על כאבו האישי והאהבה שחסרה לו. במהלך הסרט מתאהב שי בילדה ודרכה מקווה למצוא את אותה אהבה חסרה.

"נבדל" (16 דקות)

בימוי: דניאל סיון, דורית תדיר; הפקה: אסנת טרבלסי.
איסחאק, ילד פלסטיני בן 13 רוצה לשחק כדורגל עם חבריו. עבור כולם זהו סתם עוד משחק, אך עבורו זוהי מלחמה. יצחק חי בשטח צבאי סגור אשר נוצר לאחר בניית גדר ההפרדה; הגדר נבנתה סביב ביתו, ויצרה מובלעת בה הבית מנותק מפלסטין ומישראל. יצחק חייב להגיע למשחק, אך בדרכו צצים מכשולים, בינתיים השעון דופק וחבריו מאבדים סבלנות… האם יגיע למשחק בזמן? "נבדל" מנסה להעביר את חווית הטירוף של הכיבוש הישראלי דרך סיטואציה אנושית מופשטת ותוך בריחה מהזירה הפוליטית. יצחק רוצה לשחק כדורגל עם חבריו ולהיות חפשי כמו שמגיע לכל ילד בעולם.

בין השנים 2002-2005 יזמה הקרן, בשיתוף חברת "טלעד" ופסטיבל הקולנוע בירושלים, ארבעה פרויקטים מיוחדים להפקת סרטי תעודה קצרצרים בני 3-4 דקות. הפרויקטים זכו להקרנות בכורה בפסטיבל ולחשיפה טלוויזיונית וציבורית רחבה.

"מבטים 2005 – ירושלים" (60 דקות, 15 יוצרים)

פרויקט "מבטים ישראל 2005" (15סרטים בני 4 דקות), יצא לדרך כהמשך לפרויקט "מבטים ישראל 2002", "יש לי חלום 2003" ו"הפרצוף של המדינה 2004". הפע
ם המטרה הייתה – ירושלים. פנים רבות לה לירושלים, והיוצרים הביאו הפעם את פניה השונות כפי שהן משתקפות מבעד למצלמותיהם. כל יוצר הציב, הן בפורמט והן בתוכן את הדרך בה הוא רואה את ירושלים שלו. כך, באה לידי ביטוי העיר רבת הפנים, גם בכל ז'אנר קולנועי אפשרי, מאנימציה ועד תיעודי אישי.

"מבטים 2004 – הפנים של המדינה" (56 דקות, 14 יוצרים)

פרויקט "מבטים, ישראל 2004" יצא לדרך כהמשך לפרויקט "מבטים, ישראל 2002" ו"יש לי חלום, 2003". הפעם הצבנו כמטרה להביא את פניה השונות של המדינה כפי שהם משתקפים במצלמותיהם של היוצרים. כל יוצר הציב את המראה שלו למדינה הן בפורמט והן בתוכן אליו אנו נחשפים מדי יום בחיינו, ובתקשורת. מראה בכל ז'אנר קולנועי אפשרי, מאנימציה ודרמה ועד תיעודי ותיעודי אישי.

"מבטים 2003 – יש לי חלום" (56 דקות, 14 יוצרים)

פרויקט "יש לי חלום" יצא לדרך כהמשך לפרויקט "מבטים. ישראל 2002". הפעם הצבנו לעצמנו כמטרה להמריא אל מעבר לגבולות הייאוש ולהתמקד בשאלה "מה הלאה?" או "מה כן?". הכלי – אותו כלי – המצלמה, בעזרתה כל יוצר הציב את האלטרנטיבה שלו הן בפורמט והן בתוכן לנרטיבים אליהם אנו נחשפים מדי יום בחיינו, בעיקר באמצעות התקשורת.
בפרויקט "יש לי חלום", היוצרים מזמינים את הצופה להיכנס אל תוך החלום שלהם, ברמה החושית והחווייתית, אל תוך חזון עם היבטים אוניברסאליים או אישיים, ולהתחבר דרכו לאוטופיה כלשהי.

"מבטים ישראל 2002" (56 דקות, 17 יוצרים)

מקבץ ראשון מסוגו של 17 יוצרים ישראלים, כל אחד ב–3 דקות של אמירה אישית על המצב שלנו כאן ועכשיו – בסאטירה, אנימציה, דרמה, קליפים, דוקומנטרי ועוד. הזדמנות יחידה להביט עלינו לרגע מהצד בעזרת 17 מבטים שלא מפחדים להיות ישירים. הגוון העצום של תכני הסרטים משקף נאמנה את המורכבות, הלעתים בלתי נסבלת של תחושותינו ופרשנותנו, הישראלים למציאות העכשווית.