"זה סיפור שמתחיל לפני שלוש שנים", אומרת רונית איפרגן. "אני אמא לשני ילדים, תחקירנית עצמאית בתוכניות טלוויזיה ובעל צלם, דירה שכורה בחולון, שקועים בשגרה רעה של לחץ כלכלי קשה מאד שהוביל לחרדה קיומית. ידעתי שחייבים לעשות מעשה קיצוני". הלחץ הכלכלי דחק את רונית ומשפחתה לעבור לגור על גבול ישראל-עזה, בקיבוץ "כפר עזה" – פריפריה דרומית, שכוללת הקלות מס משמעותיות שהפכו את החיים לאפשריים כלכלית. "הטילים שראיתי בטלוויזיה הפחידו אותי פחות מהמעקלים שדפקו בדלת." בכנות ובאינטימיות עמוקה, מביאה רונית יומן אישי של משפחה שנעה בין ההקלה הכלכלית שמביאים החיים בקיבוץ, השלווה ותחושת השייכות לבין הרבה רגעי "צבע אדום" מבעיתים, כשברקע, כל העת, לחצים כבדים מההורים לשוב ולגור במרכז הארץ.

מיני סדרה – "לא תשקוט הארץ", עוסקת באותה שנה מעצבת, 1973, באביב השאננות ובקיץ האשליות, בסתיו ההלם ובחורף הדמעות. ארבעה עשורים לאחר מלחמת יום הכיפורים, הקשה במלחמותיה של מדינת ישראל מאז השגת עצמאותה, אפשר סוף-סוף להציב עדשה מול הפנים המיוסרות, למודות הלקח, של הדור שהלך אל המלחמה ושב ממנה, אם שב, שונה מאד. ארבעה פרקים, של 60 דקות כל אחד, מתעדים לראשונה לעומק ובהרחבה, עם חשיפות וגילויים את מלחמת יום הכיפורים; את מעגלי המודיעין, המדיניות, הקרבות והלוחמים. ההפתעה, המחדל, הקריסה והאימה, בין שתיים בצהריים של יום הכיפורים לצליחת התעלה והכרעת המלחמה. הקרע והמחלוקת לגבי תפקידו של הסוכן מרואן אשרף, דילמת הכניעה הישראלית ותחושת חורבן הבית בקרב ההנהגה הבכירה, הקלטות נדירות של הפיקוד העליון, משיחות סודיות בבית הלבן ומחדר הישיבות של גולדה.

פרק 1 – וחושך על פני תהום

פרק 2 – תוהו ובוהו

פרק 3 – אל ארץ תחתית

פרק 4 – כזאת וכזאת תאכל החרב

"המפוספסים" ו"הקפוצ'ונים", שתי חבורות בעלות היסטוריה ארוכה של סכסוך, מתנגשות זו בזו במרחב אורבני של טריטוריה רעיונית מדומיינת.

מתוך פרויקט : "מה את שותקת?"

שבעה מטופלים עוברים ממצב של ערות למצב של שינה במהלך הרדמה כללית בבית חולים; הרגע שבו אדם מעניק שליטה מוחלטת על גופו לאדם אחר.

מתוך פרויקט : "מה את שותקת?"

דיוקן אישה ברגע האורגזמה. צעקה אילמת, כפויה, הלקוחה מתוך עשרות סרטי פורנוגרפיה, מתכתבת עם הציור של אדוורד מונק.

מתוך פרויקט : "מה את שותקת?"

פרויקט "מבטים ישראל 2005" (15סרטים בני 4 דקות), יצא לדרך כהמשך לפרויקט "מבטים ישראל 2002", "יש לי חלום 2003" ו"הפרצוף של המדינה 2004". הפעם המטרה הייתה – ירושלים. פנים רבות לה לירושלים, והיוצרים הביאו הפעם את פניה השונות כפי שהן משתקפות מבעד למצלמותיהם. כל יוצר הציב, הן בפורמט והן בתוכן את הדרך בה הוא רואה את ירושלים שלו. כך, באה לידי ביטוי העיר רבת הפנים, גם בכל ז'אנר קולנועי אפשרי, מאנימציה ועד תיעודי אישי.
בפרויקט "מבטים ישראל 2005", עם כותרת המשנה "ירושלים", היוצרים מזמינים את הצופה למסע אל ירושלים. ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה, לקו התפר, לכותל, לשוק, למגרש הכדורגל, לסמטה, לעיר העתיקה ולעיר החדשה, לגן החיות ואפילו למספרה.
ירושלים כפי שהיא מביטה אלינו מסדרת סרטים קצרים אלו משקפת עולמות פנימיים של 15 יוצרים, אך בה בעת גם עולם חיצוני שירושלים מגדירה את גבולות הגזרה שלו. תמונת מצב של ישראל 2005. תמונת מצב הכמהה למכנה משותף, תמונת מצב המחפשת בסיס של הזדהות, תמונת מצב, שלאחר 4 שנות סדרת מבטים אפשר לומר בוודאות – עדיין מחפשת תקווה.

1. רומי וירושלים / עמרי לוי, גלית קלפפר
2. הסיפור על החבר שלי דני ואיך הוא הרג את גנדי / ניר מטרסו
3. בית"ר אל-קודס / אילת פלר
4. השאם באי-שם / מיכל רוטשילד, רפי אבולעפיה
5. גילוי אריות / אסנת איתן
6. אבא בסטיונר / דניאל אביצור
7. על ראש שמחתי / רונה תמיר, אלון בנארי
8. טיול / הדס רכס
9. חנות המזכרות / רגב קונטס
10. ירושלים של ברזל / סיגלית ליפשיץ
11. האוצר של איליה / נמרוד שנית
12. ברלה, ברלה / יהודה גרובייס
13. מתחת לשמים הכחולים / רימא עיסא
14. אבן להחלפה / נורית יעקובס-ינון
15. הטאבו של יעקוב / דניאל סיוון

מאז שרועי בן ה- 9 זוכר את עצמו הוא רצה להיות רקדן בלט, אבל הוא מתבייש. הוא פוחד שהילדים בכיתה יצחקו עליו ויעשו עליו חרם. למרות זאת הוא אוזר אומץ והולך להגשים את חלומו –לרקוד בלט. מסתבר שהוא הבן היחיד בקבוצה של בנות, מה שמגביר את התחושה שהוא צריך לשמור על כך בסוד, והוא לא מגלה על כך לאף אחד, גם לא לאסף, חברו הטוב ביותר. אך ככל שעובר הזמן, הסוד שהוא שומר בבטן מכביד עליו והשאלה שעומדת על הפרק בסוף הסרט היא: האם יתגבר רועי על פחדיו ויצא עם סודו החוצה?

הזיכרון של הנשיקה הראשונה נתפס בדרך כלל כזיכרון נוסטלגי, מתוק, והוא מעורר אצלנו, המבוגרים, איזה חיוך ואולי גם געגוע לגיל שבו הכל היה תמים וקסום. אבל כשאתה ילד בן 13 זה סיפור אחר לגמרי. הנשיקה הראשונה היא הדבר הנחשק ביותר והמפחיד ביותר, הדבר הכי מסקרן, אבל גם הכי מגעיל. הרגע שעליו מדברים שוב ושוב עם החברים, אבל בסופו של דבר נשארים לבד. כשאתה בן 13 הנשיקה הראשונה זה מרוץ. ואין לך שום כוונה להגיע אחרון. לקורלי יש כבר חבר. היא ממש אוהבת אותו אבל היא לא בטוחה שכדאי לה להתנשק איתו. שירה, החברה הכי טובה שלה, מזהירה אותה שוב ושוב שלא תתנשק. "הוא ינצל אותך, קורלי, את תראי. אל תגידי שלא אמרתי לך".

יצחק, ילד פלסטיני בן 13 רוצה לשחק כדורגל עם חבריו. עבור כולם זהו סתם עוד משחק, אך עבורו זוהי מלחמה. יצחק חי בשטח צבאי סגור אשר נוצר לאחר בניית גדר ההפרדה; הגדר נבנתה סביב ביתו, ויצרה מובלעת בה הבית מנותק מפלסטין ומישראל. יצחק חייב להגיע למשחק, אך בדרכו צצים מכשולים, בינתיים השעון דופק וחבריו מאבדים סבלנות… האם יגיע למשחק בזמן?"נבדל" מנסה להעביר את חווית הטירוף של הכיבוש הישראלי דרך סיטואציה אנושית מופשטת ותוך בריחה מהזירה הפוליטית. יצחק רוצה לשחק כדורגל עם חבריו ולהיות חפשי כמו שמגיע לכל ילד בעולם.

שלוש שנים עברו מאז התגרשו הוריו של שי בן העשר וכמעט שאף אחד לא דיבר איתו על הנושא, לא הוריו ולא אחיו הגדולים. שי נפתח ומספר בגלוי לב על כאבו האישי והאהבה שחסרה לו. במהלך הסרט מתאהב שי בילדה ודרכה מקווה למצוא את אותה אהבה חסרה.
הופק במסגרת סיפורי ילדים סרטים דוקומנטרים לילדים.

שלוש שנים עברו מאז התגרשו הוריו של שי בן העשר וכמעט שאף אחד לא דיבר איתו על הנושא, לא הוריו ולא אחיו הגדולים. שי נפתח ומספר בגלוי לב על כאבו האישי והאהבה שחסרה לו. במהלך הסרט מתאהב שי בילדה ודרכה מקווה למצוא את אותה אהבה חסרה.
הופק במסגרת סיפורי ילדים סרטים דוקומנטרים לילדים.

הסרט החבר הדמיוני שלי מתעד את מערכות היחסים הנרקמות בין ילדים בני חמש לבין חבריהם הדמיוניים. את החברים האלו רק הם יכולים לראות אבל עבורם הם קיימים באמת. רגע לפני כניסתם לעולם הרציונאלי של בית- הספר, הם משתפים אותנו בעולם הדמיון האינסופי שבראשם, שבו ישנן רוחות רפאים, בו אפשר לטוס לחלל ולפגוש יצורים שונים ומשונים.באמצעות קטעי אנימציה קסומים מאפשר הסרט הצצה אל תוך עולם פנימי וכמוס זה וחושף את מורכבותם הרגשית של הילדים.

ידידיה בן ה-10 גר בהתנחלות מורג הדרומית ביותר בגוש קטיף. לידידיה אוסף רסיסי מרגמות, תרמילי רובים ומקלעים וכדומה – עדות למציאות החיים המורכבת. הסרט יתלווה לידידיה בשעות היום השמחות והפעילות ובשעות הלילה אז מתגברים הפחדים מנפילות המרגמות, מהאפשרות לחדירת מחבלים ומפחד ההתנתקות בעיני ילד.

שיר, אלופת הארץ בריקודים סלונים, בוחרת, לעשות קריירה בריקוד למרות המחיר האישי הגבוה אותו היא משלמת. תומר, ילד מוכשר ומחונן, מפסיד בכוונה לחבריו בשחמט ובכדורגל ומוריד מיכולותיו כחלק מאסטרטגיה לחיזוק מעמדו החברתי. דילמה של שני ילדים בני 11 האם לבחור בקריירה או באהבה, מציבה בפניהם, מחיר שיש לשלם על כל בחירה.

קצכן הוא ילד בן שמונה ממוצא ייקי המחפש אחר אביו, וסיפורו ממחיש את קשיי ההתערות של יהדות גרמניה בישראל של שנות החמישים. לאחר מות אימו, עובר קצכן לגור אצל דודתו השבויה בעברה. כיוון שמסתבר שהיא, ולאחר מכן גם דודו המיואש ארתור לא יכולים לגדל אותו כראוי, מוחלט להעביר לקיבוץ. קצכן בורח, ובמסעו הוא פוגש את העולם שבחוץ. בין היתר את רועה הצאן אחמד והתימנים שבמעברה. לאחר שהוא נתפס, מתברר לקצכן שדודו התאבד ודודתו חזרה לוינה. כדי שלא לחזור לקיבוץ, הוא משכנע את השוטר לקחתו לאביו. האיחוד בין השניים נראה כהרמוניה מושלמת, עד שמתברר כי האב, ארנסט הוא משוגע, ונוצר היפוך תפקידים טרגי בין האב החולה לבנו שהתבגר במהלך מסעו.

ענת חשפנית במועדון לילה, אם חד הורית, מגוללת את קורותיה בשנה אחת רבת תהפוכות הכוללת מעורבות בפרשת רצח בלתי מפוענח שהסעיר את בורסת היהלומים. ברקע – מסיבת רווקים שעורכת יחידת משמר הגבול. סוחר היהלומים, יעקב שולף אותה ממועדון החשפנות והופך אותה לפקידתו. העניינים מסתבכים כשהוא מכניס שותף, מוטי. ענת שמתעבת אותו במבט ראשון, נופלת עד מהרה בקסמיו. לענת יחסים קשים עם בתה המתבגרת נטלי, המבקשת לעזוב את הבית ולעבור לפנימייה. בעקבות מיתון קשה בבורסת היהלומים, השותפים, יעקב ומוטי, אינם מסתדרים.ענת מתקשה לתמרן בין נאמנויות סותרות ובסופו של דבר, מתרסקת ומוצאת עצמה מעורבת ברצח. היא חוזרת מובסת אל מועדון החשפניות. באופן פרדוקסלי פרידתה של ענת מבתה נטלי היא קרן האור היחידה המחממת מעט את סיומו של הסרט.

תומי וליה, רוני ודנה הם שני זוגות נשואים תל אביביים שנפגשים לחגוג את יום הולדתה ה-29 של דנה ואת יציאתה של סדרת דרמה חדשה בכיכובה. מערכת היחסים בין הארבעה הדוקה ונמשכת שנים,מאז שתומי, רוני ודנה למדו יחד בחוג לקולנוע. ליה, עולה מרוסיה, הצטרפה לחבורה לאחר שנישאה לתומי. במהלך הערב אמורה דנה לקבל מכל אחד מהאחרים מתנה מפתיעה. כמה מהמשתתפים מתכנניםגם משחקי חברה פרובוקטיביים.הערב מתחיל על מי מנוחות, אבל עם הרבה אלכוהול. ההפתעות האישיות מתחילות להגיע ולאט לאט מתגלים סימני מתח בין הארבעה. המתח גובר כשמגיע פרק המשחקים. כבר במשחק הראשון, אמת או חובה, נחשפים קרעים לא צפויים ברביעייה. אבל העניינים מסתבכים באמת כשתומי מציע לשחק את משחק האמת והשקר: כל אחד אמור להגיד על עצמו שני משפטים מהתחום האינטימי, אחד שקרי ואחד נכון. האחרים צריכים לנחש מה האמת. לכולם ברור שהולכים לצאת סודות אישיים. רוני חושב שזה מסוכן מדי אבל נשאר במיעוט. המשחק יוצא לדרך . מה שנראה בתחילת הערב כשעשוע חברתי תמים עולה במהרה על פסים הרסניים. המשחק מספק למשתתפים הזדמנות ראשונה לחשוף מטעני עוינות ולסגור חשבונות. כל משפט הוא מעין וידוי על בגידה, אמיתית או שקרית, וכל משתתף מנצל את המשחק לצרכיו המניפולטיביים. בהדרגה מתפתחים בחדר מאבקי כוח, רצופי השפלות הדדיות, שחוצים את כל הגבולות המקובלים ביחסים המרובעים.בסופו של הערב נופלת הפצצה האחרונה שאחריה שום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה. הערב ישנה את חיי כל הנוכחים, אבל גם בסופו הם לא יידעו בדיוק מה בו היה אמת ומה שקר.

מאי 99'. תמי לא במיטבה בחודשים האחרונים. אפילו הניצחון של אהוד ברק בבחירות לא משפר את מצב רוחה, וממש אין לה כוח להגיע לברביקיו עם כל החברים שרק יגידו לה כמה שהיא קווצ'ית. רוני, בעלה, לא מוותר. הוא רוצה לחגוג את הניצחון בבחירות, את זה ש"המדינה חוזרת לידיים הנכונות", ונמאס לו שאשתו מזניחה את עצמה ושאין לה כוח לשום דבר. היא לא תמיד הייתה ככה, והוא ממש לא מבין מה יש לה. במסיבת הברביקיו, בחצר של חבריהם הטובים שירה ויונתן, עולה האמת. השקרים ש"הזוגות המושלמים" משקרים לעצמם ולאחרים, מציפים את תמי עד שהיא לא יכולה להבליג יותר. כאקט של ייאוש, שהוא גם אקט של גילוי מחדש – אות חיים מאישה שמשהו בה מת – היא זורקת לחלל האוויר פצצה שחושפת את האשליה שהחיים שלהם בסדר, שהחלומות שלהם או-טו-טו יתגשמו ושהאושר מחכה להם במרחק נסיעה לחומוס בדמשק.

המכשפה מרחוב מלצ'ט, על פי ספרו של גדי טאוב, היא אגדה אורבנית על ילד ועל מכשפה מבוגרת שגרים באותו בניין בלב תל אביב בשנות השמונים. הוא ילד חולמני וקצת אבוד שמתאהב בילדה החדשה שהגיעה לשכונה, והיא מכשפה בפנסיה שאיבדה את אהובה לפני הרבה שנים. הקשר בין השניים מלמד את שניהם שבאהבה אין קסמים.

שולמית ודני שכלו את בנם איתן. דני מנסה להתמודד עם האבל והולך לקבוצת תמיכה להורים שכולים, ושולמית, לעומתו, מסתגרת בביתה זעופה וקודרת ומטפחת באובססיביות את ערוגות הפרחים בחצר. לחיי הזוג נכנסת דיאנה, מתנדבת צעירה מאירלנד, הנושאת ברחמה את ילדו של איתן. דני מגיב בהתרגשות ומקווה לגדל את נכדו לכשייוולד, בעוד שולמית מפתחת כעסים כלפי דיאנה ומקנאה בקשר החם שנוצר בינה לבין דני. כששתי הנשים מתוודעות זו לזו, השנאה והחשדנות מפנות מקומן לידידות, שמביאה לשינויים בתפישת עולמן. ספרות היתה ונשארה עבורי חוויה עמוקה ומשמעותית ביותר. "הילד של דיאנה", הפגיש אותי עם שתי אהבות חיי, הספרות והקולנוע והטלויזיה. מפגש מרגש ובעיקר מפחיד. וההבדל ביצירת ספרות וקולנוע – הסופר יוצר לבדו, מנהל דיאלוג עם עצמו ולעיתים עם אלוהים. הבמאי מוקף אנשים מוכשרים, נפלאים, מקצועיים בלעדיהם הוא אינו יכול ליצור כלום, ממש כלום. ולאנשים הנפלאים האלה אני מודה מעומק ליבי. (אורי ברבש)

חזרתם של שלושה חיילים למוצבם בשטחים, הופך למארב קטלני. במהלך מנוסתם הם משתלטים על בית של בני זוג פלסטיני ומתחבאים בו עד לבוא החילוץ. עוינות וחוסר תקשורת שוררים בין שני הצדדים, עד שמתגלה פרט קטן המביא אותם למציאת שפה משותפת. הצדדים מתחילים להתקרב ולראות באויביהם בני אנוש. נולדת תקווה חדשה עד ש…

שנים חלפו מהפלישה לנורמנדי, שהביאה את הקץ, למלחמה ששינתה לעד את העולם. רבים מניצולי הזמן הנורא ההוא, כבר אינם בחיים, ומה שנותר הוא רק תיעוד הזוועות שעברו. 60 שנים, שנדמה כי סיפור התקופה, כבר נבחן בהן, מכל זוית אפשרית. ועדיין, סיפורה של יהדות צפון אפריקה במהלך המלחמה ההיא, נותר עלום.הסרט, שאלה של זמן, מספר, לראשונה, את סיפורה של יהדות צפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השניה.דרך צילומים שיתקיימו בחלק מארצות צפון אפריקה, פגישות עם עדים, שמספרים לראשונה על חייהם במלחמה, וניצולי מחנות ריכוז והשמדה, ינסה הסרט להעביר את הזיכרונות שחובה לתעד.הסרט שיבחן את הדמיון והשוני שבין אירופה לצפון אפריקה, יצייר קווים לדמותם של הכובשים והשכנים, ושל אלה מבין היהודים, שבעיני רבים שיתפו פעולה עם הנאצים, ובעיניי אחרים, הצילו חיים.בפרספקיטבה של שישים שנים, נדמה שכבר מותר לנו לשאול וגם להניח, במידה רבה של וודאות, שהגיע הזמן לספר ולומר, כי השוני בין גורל יהודי אירופה לאחיהם שבצפון אפריקה, היה אכן, רק שאלה של זמן.

שאדיה זועבי [17], אלופת עולם בקרטה ונערה ערבייה ישראלית מכפר תמרה שבגליל, לא רוצה להיות כמו כל בנות גילה המוסלמיות. אחיה של שאדיה מתנגדים בתוקף לעיסוקה בקרטה, בעיניהם לאישה המוסלמית יש מסלול קבוע שאסור לשנות. למרות שאביה דוחף אותה קדימה, המציאות חזקה מכל והדרך לחיים מסורתיים נראית קרובה כאשר היא מתחתנת. סיפור התבגרותה של שאדיה ובחירותיה הופכים קשים יותר והגבול בין נערה לאישה נפרץ עיי עובדות החיים. האם עליה להמשיך ולהיאבק? האם שאדיה תנצח בקרב ותישאר אלופת עולם?

מרים פוקס, זמרת יידיש באירופה וכוכבת סדרת התשדירים הנוסטלגית "אדון צ'יבוטרו" יוצאת במסע לחקר העבר של אמה. מרים, בת לניצולי שואה, מגלה כי סיפור השואה של אמה הוא שקר מוחלט, וכי אחותה לא נולדה בהסגר במחנה ריכוז כפי שאמה סיפרה לה, אלא היא פרי אהבתם הסודית של אמה וגרמני מכפר מסוים בגרמניה.

הסרט קיבוץ עוסק בקיבוץ חולתה, שבו אני גרה בשלושים השנים האחרונות, הממוקם בעמק החולה שבגליל העליון. בחמש השנים האחרונות עקבתי ותיעדתי את תהליך השינויים המתרחש בחולתה.

בכל אחד ממשברי העבר של התנועה הקיבוצית, התעוררה השאלה האם הקיבוץ יוכל להמשיך ולהתקיים בתנאים המשתנים של המציאות הישראלית. במשבר הנוכחי הנמשך כבר למעלה מעשרים שנים החשש גדול מתמיד. יותר ויותר קיבוצים נמצאים במעגל הרע הזה, במצב של פשיטת רגל כלכלית וערכית גם יחד.השינויים בקיבוץ שלי, הביאו להתמוטטותם של מרבית הנכסים שהיו נשמת אפו של הקיבוץ: חדר האוכל, ליבו של הקיבוץ, נסגר בשל מניעים כלכליים. המכבסה המשותפת נסגרה. חדר המוסיקה דומם. החקלאות, הענף העיקרי, שהייה מקור הגאווה של עם שחזר לאדמתו, אינה רווחית יותר בקיבוץ, כורתים את המטע, לא מגדלים יותר כותנה ומחסלים את הרפת. חברה שעד אתמול כל חבריה היו שווים זה לזה, מתקשה לעכל את השינויים האלה .

במאי 2000 יהודה, אחד מחברי הקיבוץ, שם קץ לחייו. תהליכי השינוי והניסיונות לייעול הביאו לפיטוריו. לאחר כמה חודשי אבטלה, לא יכל יהודה לשאת את ההשפלה.הוא נמצא תלוי על אחד מעצי הברוש המקיפים את הפרדס, שבו עבד.לאחר מותו של יהודה, רציתי לעזוב את חולתה, עשיית הסרט הזה, הייתה הדרך היחידה שלי להמשיך ולחיות בקיבוץ.

הסרט מלווה מספר דמויות, המתמודדות כל אחת בדרכה עם השינויים, בניהן:חיה, בתיה, וטובה הן שלוש חברות טובות, שהיו בין מייסדי הקיבוץ. עוד בחייהן הן נאלצות לראות את התמוטטות הקיבוץ והאידיאולגיה שבנו בעמל רב כל כך.

כיוון שתיעדתי את הדברים במהלך התרחשותם, לאורך חמש שנים, לא חדלתי לחפש אחר נקודה אופטימית בהתפרקות הקיבוץ, אולי צורת חיים חדשה שתתפתח, שתכיל בתוכה את היתרונות שהיו בחיים המשותפים.במצב הנוכחי לא מצאתי שום נקודת אור.יכולתי למצוא אופטימיות רק בטבע המקיף אותנו, השדות העייפים והיבשים של סוף הקיץ, אשר יזרעו מחדש בחורף הבא, ועם הגשמים הראשונים יוריקו, ואולי יביאו איתם אור חדש.

מה מרגישה אשה ש-25 שנים מתוך 26 שנות נישואיה היתה בהריון או הניקה?לשאלה זו מצטרפות שאלות נוספות שמעולם לא נוסחו באופן גלוי והן נוגעות בסיפור החושף את ההשלכות של מצוות פרו ורבו על האשה החרדית. מצווה זו נתפסת בחברה החרדית כאם המצוות. הגבר מצווה על פריה ורביה אך האשה נדרשת לשרת את ההגשמה הדתית שלו. הסרט פותח אשנב להתבוננות מעמיקה ובאמפטיה רגישה להיבטי חייה של האשה החרדית. מרכז חייה הם הריון, לידה, הנקה ללא הפסקה. היא אינה אוטונומית לקבוע את מסלול חייה. עבודת השם מבחינתה נעשית דרך הרחם. ייעודה היחיד הוא האמהות. הסרט יעקוב אחרי סיפורן של 4 נשים חרדיות. ינטל מ"מאה שערים" היא הדמות המרכזית בסרט ובתוך ספור חייה ישולבו סיפוריהן האישיים של 3 הנשים האחרות. ינטל זועקת את זעקתן של חברותיה המדוכאות, השבויות בתוך ציוויים חברתיים ושקולן מושתק. היא חושפת את האמת העירומה. ינטל היא הדמות הדרמטית בסרט ההופכת מאשה צייתנית שהפנימה את הצופן החברתי הנוקשה לאשה עצמאית המורדת במוסכמות החברה. הסרט ישפוך אור על התהליך שעברה.זהו סיפור של דיכוי האשה בחברה החרדית, המתעלמת מרוחניותה, צרכיה הרגשיים ומעולמה הפנימי. כל זהויותיהן מטושטשות ומצטמצמות להיותן אמהות בלבד. האשה היא ראי לחברה החרדית שהיא חברה מסורתית פטריארכלית, המשעבדת את נשותיה שעבוד חברתי-תודעתי, ללא יכולת לפתח חירות פנימית ושלילה מוחלטת לכל זכות של חשיבה ביקורתית.

דורות רבים בישראל גדלו על דיכוטומית מצדה, חירות או מוות. כמעט אלפיים שנה אחרי המצור הרומי על מצדה וההתאבדות הקבוצתית של מגיניה היהודים, הסרט "נקם אחת משתי עיני" מתכוון לחקור במיתוס מצדה שעליו חונכנו, מהם המושאים האפשריים להזדהות בישראל בת ימנו. האם נזהה את עצמנו כ"קנאים" – גיבורי מצדה המיתולוגיים, או שמא נזהה את עצמנו כ"סיקריים" – הפנאטים הרצחניים של מצדה, או שמא נזהה את עצמנו בדמותם של הרומאים – הכובשים האכזריים של ארץ ישראל.

משבר זהות עובר על העדה הצ'רקסית הקטנה (4000 נפש) שהגיעה לכאן לפני 140 שנה, והתיישבה בשני כפרים בגליל. המאמץ הסיזיפי לשמר את המורשת שהביאו מהרי הקווקז, בנוסף להקפדה על דת האיסלאם – מובילים להתנגשות יומיומית עם החיים המערביים הפתוחים. הסרט עוקב אחר הניסיון לשמור בקנאות על הקודים החברתיים הנוקשים, באמצעות בחור מכפר קמא ובחורה מריחאנייה שמוטל עליהם למצוא בני זוג ולהתחתן תוך שנתיים; אחר הדיאלוג עם החברה הישראלית: הצ'רקסים, שכבוד וגאווה הם מרכיבים מרכזיים ביחסם לעולם, נושאים בשקט את אכזבתם הקשה מהיחס לו הם זוכים, למרות שירותם המסור בצבא; ואחר הקונפליקט התמידי לגבי המולדת שמחכה להם: לחזור לקווקז או להישאר כאן, ולצפות מקרוב בשיבת העם היהודי לארצו.הסרט הזה הוא ניסיון לספר את הסיפור של העדה הצ'רקסית בישראל מנקודת ראות מעורבת (בניגוד לאנתרופולוגית). (חנה קלדרון)

באמצעות הומור, ראיונות אישיים, שיחות עם בנים בגיל ההתבגרות, פגישות עם מומחים, ולא מעט חשיפה עצמית יוצא עידן אלתרמן לבדוק כיצד משפיע הגובה על גברים הנמוכים יותר מהשאר. האם נמוכים מצחיקים יותר? האם גובה נמוך יוצר אופי גבוה? למה בחורות רוצות, תמיד, לצאת רק עם בחורים גבוהים? ועם מי יוצאים הבחורים הנמוכים?הסרט עוקב אחר שני נערים נמוכים, שעדיין חולמים לגבוה, ואחר מבוגרים נמוכים, שלמדו לחיות עם עולם שלעיתים מקניט אותם, אבל לרוב פשוט מסתיר להם. "נמוך" הוא סרט תיעודי-אישי מרגש ומשעשע, שיוסיף לכל הנמוכים לפחות עוד 3-4 סנטימטרים לאגו.
"נמוך" הוא הסרט שהכי חסר לי בגיל ההתבגרות . כנער הכי נמוך בכתה אשר הרגיש בודד ואאוטסיידר, יכולתי רק לייחל לכך שמישהו יעשה סרט תיעודי על אנשים הנמוכים מהממוצע (1.67 מ', במקרה שלי) ויענה לי על אלפי השאלות שייסרו ותסכלו אותי, אבל אולי גם עשו אותי את מי שאני…..".

לאחר 7 שנים בבית הסוהר בגין שתי הרשעות על שוד בנסיבות מחמירות, יוצא אלכס, בן 24, לחופשי. אחרי השיבה לדירת הוריו הצנועה בנצרת עילית יתעמת אלכס עם עובדות חייו: כיצד מתקדמים בחיים כשאתה מהגר רוסי – נוצרי, עבריין לשעבר, שכל גופך מכוסה קעקועים? מי יסתכל עליך? מי יעסיק אותך? מי יתחבר איתך? מי יאהב אותך? הרבה זמן הקדיש לתכנונים ועכשיו מגיע רגע האמת. הסרט מלווה את אלכס משך שנה וחצי בניסיונותיו להשתחרר מיצר ההרס העצמי שעד היום תמיד ניצח.

מגדי הוא שם הבמה של יצחק בסון, זמר ומשורר שעלה ארצה מעיראק בשנות החמישים והיה לסמל תרבות ומושא הערצה בין שומעי המוסיקה בקול ישראל בערבית. מעריציו הרבים לא ידעו כי לצד היותו אמן מחונן, היה הזמר מגדי, איש מוסד שנדרש להימנע מהופעה בפני קהל.
"מכתוב עלייכ" (נכתב לך בגורל) הוא תיעוד החיפוש של הבמאי אסף בסון, בנו של מגדי, שיוצא למסע חקרני ונוקב בעקבות החידה שהותירה אחריה דמותו רבת הפנים של האב לאחר שהלך לעולמו: מה גורם לאדם לבטל את עצמו ולוותר על אומנותו? מה היה תפקידו במוסד? מי דרש ממנו להפסיק לשיר? מיהו בעצם אביו האמיתי – בוהמיין מתהולל, איש משפחה מסור שדואג לפרנסה, או סוכן מוסד נועז?

הישוב דוגית ממוקם בצפון רצועת עזה, שני קילומטרים מהגבול הישראלי. ב-1984 הקצתה ממשלת ישראל את האזור עבור ישוב דיג. השנה פונה הישוב יחד עם שאר הישובים באזור.משפחת גורן היתה אחת המשפחות הראשונות שהתיישבו בדוגית ב-1990. במשך 15 שנה עקבו היוצרים אחר חייה של משפחת גורן בישוב הדיג. בשנים הראשונות, עבדו המתיישבים של דוגית ביחד עם הדייגים הפלסטיניים, ונדמה שהכל זרם על מי מנוחות. שני קרוונים התפתחו לישוב דיג, אך המתחים הפוליטיים הקשו לשמור על הקשר עם השכנים הערבים. מצד אחד, קיים זעם לגבי העלייה במספר פיגועי ההתאבדות ומצד שני חיי הפלסטיניים קשים. חיילים וטנקים בכל מקום והפחד הולך וגובר. תוך כדי, גדר הביטחון המפרידה בין הישראלים לפלסטיניים הולכת ונבנית ואיתה גובר רצון תושבי האזור לעזוב.

הסרט עוקב אחר חבורת ראפרים אתיופים החיים בשולי החברה וחולמים להצליח.במהלך צילומי הסרט נהרג אחד הראפרים בתאונת דרכים, וחבריו מתאבלים על מותו תוך התמודדות עם המציאות והניסיון לפרוץ לעיר הגדולה, עיר החלומות – תל אביב.אך המציאות הישראלית מקשה אליהם. לפרנסתם הם נאלצים לעבוד בבניין ובעבודות מזדמנות שונות, בניסיון לשרוד. המוסיקה ממשיכה לזרום בעורקיהם אך נשארת בגדר חלום שלא מתגשם.

מוחמד בכרי, שחקן ובמאי, מבקר את קיברו של אמיל חביבי, סופר ופוליטיקאי פלסטיני שהיה במשך שנים המורה הרוחני של מוחמד ומספר לאמיל את הקורות אותו מאז פטירתו. על רקע מאורעות אוקטובר 2000, אינתפדאת אל-אקצה, הפיגועים ופעולות צה"ל, מוחמד מנסה לחיות חיים יצירתיים ולהפיץ את דעותיו התומכות בפיוס והשלמה הדדית בין הישראלים לפלסטינים. שני אירועים משנים את מסלול חייו. האחד הפיגוע במירון שבו נחשדו והורשעו בני משפחתו של מוחמד בסיוע למפגע והשני הפקת והצגת סרטו "ג'נין ג'נין". תגובות הציבור הישראלי לשני האירועים הנ"ל, שהיו ברובן מתלהמות וכעוסות והמאבק הארוך והמתיש למניעת גניזת סרטו גורמות למוחמד לפקפק האם השקפת עולמו תקפה במציאות החדשה השוררת בארץ. בעזרת ידידים ולאחר מאבק משפטי ארוך, הוא מצליח לשנות את החלטת הצנזורה למנוע את הקרנת הסרט אך המאבק מותיר צלקת עמוקה באמונתו.

האחד בספטמבר, יום ראשון ללימודים, אוטובוס, פרידה מאבא, תיק גדול, ילדה קטנה. שער נפתח, כיתה חדשה, 250 ילדות, 6 בנות בחדר, תפילה אחת ביום. שני טלפונים ציבוריים, אמא ואבא רחוקים. "ביום אני לא מתגעגעת, רק בלילה".

הסרט עוקב אחר ילדה חדשה ביומה הראשון בפנימייה, ובמקביל מלווה "ילדת פנימייה" לשעבר, החוזרת לראשונה, לאחר 35 שנה, למקום ילדותה.

חומרי ארכיון נדירים מספרים את סיפורו של "בית היתומות ע"ש ויינגרטן" שנוסד בירושלים בשנת 1902 ופועל כיום כפנימייה חרדית לבנות. את המקום מנהל מזה 60 שנה הרב פישל וייגרטן, דור שלישי למייסדים. אדם חרדי שבחר ביאנוש קורצ'אק כמורה דרך ובכבוד לילד כקו מנחה.

הסרט מתבונן בעולם של בנות, עולם סגור עם חוקים משלו, עולם של ילדות בלי הורים.

סיפורן של שמונה אלמנות ערביות ישראליות, מוסלמיות דתיות, אשר יום אחד החליטו ליצור "סטרט אפ" בתחום שהן בקיאות בו – חמוצים. כאלמנות, הן נידונות להישאר בבית, בודדות, לגדל את הילדים ולהתפרנס מקצבה דלה. אפשרות אחרת, להינשא בשנית, יש בו גזירה אחרת – פרידה מהילדים הנלקחים לחיות עם משפחתו של הבעל המנוח. הסרט עוקב במשך שנתיים אחר שמונה הנשים הנאבקות במכשולים רציניים המאיימים על הצלחת המפעל ותוך כדי כך מגלות תמיכה נפשית וידידות זו אצל זו. האם תצלחנה לשנות את גורלן?

צפייה בסרט המלא:

בשנים שבין 2001 ל- 2004 סבלה תל אביב מעשרות פיגועים שבוצעו בידי מתאבדים פלשתינים. המצב הביטחוני הדרדר, ובעקבותיו גם מצבם הכלכלי של האזרחים. הפחד והייאוש שהיו לבני לוויה קבועים לתושבי העיר הובילו את יוצרת הסרט לצאת ולצלם את החיים ברחובותיה של העיר. הסרט המתנה מתבונן במציאות הבלתי אפשרית שבה מצוי הישראלי, ובניסיונותיו לשרוד מציאות זו ולנהל איך שהוא חיים שפויים.

מיכאל נתנזון, הידוע בכינוי פלאפל, היה שחקן שחמט בינוני שהפך תוך שנתיים לשחקן שש-בש מקצועי הנחשב לטוב בעולם. כולם בעולם השש בש המקצועי מכירים את פלאפל ומחזיקים ממנו גורו, והוא לא מכיר שום דבר אחר חוץ, אבל שום דבר אחר, חוץ משש בש. כמו הדיפ בלו לשחמט, יש לשש בש תוכנה מקבילה הנקראת סנואי. סנואי היא האלוהים של השש בש וסנואי קבעה שפלאפל הוא נומרו אונו, כי בכל "הטלה" הוא יבחר ב"מסע" הנכון ומכאן נולד אצל מעריציו הכינוי "קומפיוטר בריין" זה שזוכר כל מהלך במשחק. פלאפל: "שש בש הוא בדיוק כמו שח מט, צריך תמיד לעשות את המסע הכי נכון". פלאפל נולד ברוסיה לאם חד הורית ועלה בגיל שלוש לישראל. בגיל 10 עבר עם אמו לבפאלו, העיר אולי הכי משעממת באמריקה. את שנות ילדותו העביר בחוגי שח מט מקומיים, בלית ברירה. לפלאפל אף פעם לא היתה לו חברה, בעצם עד עצם היום הזה. כששאלתי אם היה מאוהב אי פעם אמר שכן, הוא לא בטוח, הוא לא מבין ברגשות, אבל בטח אף אחת לא היתה מאוהבת בו. זהו סרט על החיים דרך משחק השש בש. כשם שהמשחק הוא הפכפך כך גם חייו של גיבור הסרט. האמונה שבעתיד יהיה טוב יותר והמזל יאיר פנים היא זו שמניעה את פלאפל בדרך מטה.

המבקר בעיר העתיקה בירושלים לא יכול שלא להתרשם מהמגוון העצום של אנשים בני אומות שונות, בעלי גוני עור שונים ובני דתות שונות המצטופפים בסמטאותיה. כיסויי הראש הססגוניים המתנוססים מעל להמונים, מוסיפים לקלידוסקופ המרהיב. הכובע משמש כמגן נגד השמש, הגשם והקור, אך בירושלים הכובע הוא בעיקר תעודת זהות על הראש. הכובע הוא הצהרה דתית ותרבותית המעידה על האדם שמתחת לכובע, על מעמדו ועל אמונתו. הכובע שמשמש כגבול המפריד בין האדם לסביבה בעיר שתושביה נלחמים כבר יותר מאלפיים שנה על הגדרת גבולותיה.סרט זה, שהרקע שלו בסמטאות העיר ובמקומות הפולחן הקדושים שבה, הוא על הקשר בין המראה החיצוני ובין הזהות הפנימית, בין העולם הגשמי לעולם הרוחני ובין הפיזי למטפיזי. הגיבורים שלנו הם אנשים שבחרו לחיות בעיר הזאת כי היא מקרבת אותם לאמונתם ולאמת הפנימית שלהם, כל אחד בדרכו.

"האשכנזים" הוא סרט מצחיק – עצוב על צעירים ישראלים שמחפשים את השורשים שלהם באשכנז. מה גורם לילדי כור ההיתוך לרצות לאבד את הזהות הישראלית ולהסתכל בגעגועים אל עבר אירופה. למה הם מרגישים אשמים ודחויים , על מי הם כועסים, על הציונות, על המזרחיים, על הערבים, על ההורים, מה חסר להם כאן, מה גורם להם לרצות להחזיר את הגלגל אחורה ולהביא את תרבות אשכנז האבודה אל המזרח התיכון?

בחוף חולי קשה ונטוש על קו הגבול נאחזו גברים על הקצה משני עמים אויבים. הם חיו ללא הגנה וללא מחיצות, מתעקשים להוציא את לחמם מהדיג. יחד יצאו לים הסוער ובילו לילות ארוכים וקרים על סירה קטנה. כשחזרו, התחממו ליד האש ואכלו בידים דגים מהים. הם צחקו אחד על השני, התחבקו והתגוששו בעודם נלחמים על קיומם בכוחות גדולים שפרצו מתוכם ומחוץ להם. במשך שש עשרה שנה נאבקו כנגד כל הסיכויים להישאר יחד בחוף כי זו הייתה הדרך היחידה שהכירו לחיים. אולי דווקא הם, גברים בשולי העולם שהמציאו בועה משלהם, מלמדים על הסיכוי היחיד שלנו בארץ הזאת.

את חלומו להקים קהילה שיקומית לחולי נפש הגשים אריה שלו כבר לפני שנים ובהצלחה רבה. כשנתקלו המשוקמים בקשיי תעסוקה החליט אריה להקים יחד איתם, חווה חקלאית משלהם, שבה כל אחד ימצא את מקומו. בשנת 2000 יצאה לדרכה חוות בראשית, חלום של איש אחד להקים חווה שתתפקד כקיבוץ ותאפשר לעשרות חולי נפש למצוא תעסוקה וזהות. צוות של חמישה חולי נפש הצטרף להוגה הרעיון מדי בוקר לעבודה ללא תשלום בכדי להכשיר את הקרקע. למרות החזון המרשים, הדרך להגשמה נתקלת באין סוף קשיים בירוקרטיים, כלכליים ואישיים של כל אחד מן החולים. חוסר יציבות, פסיכוזות, פרנויות, ריבים וסכסוכים, חלקם מציאותיים וחלקם הזויים מלווים את החווה מאז הקמתה. שנתיים אחרי העלייה על הקרקע החווה גדלה. חלק מהמשוקמים הולכים לעבוד בחממות חלק מוציא את העזים למרעה. נתן שמדבר לרוב ג'בריש, מחלק הוראות לכולם בשפה שרק הוא מבין, הולך להאכיל את התרנגולות והחמורים, והשאר מסתובבים בין כוס קפה לסיגריה. שריפה שהצית אחד מהמשוקמים מחזירה את החווה לאחור, קשיים כספיים אינם מאפשרים לחווה להתקדם והקושי ניכר גם במשוקמים. צחי, אחראי הנוי, סכיזופרן , עזב את החווה כשהוא כועס על מנהל החווה. תומר, הסובל מהפרעת אישיות, הגיע לחווה לאחר התפרצויות אלימות ותקיפת שוטרים , כתחנה האחרונה לפני המאסר, מתוסכל מהקשיים, עוזב וחוזר. ואפילו אריה הוגה הרעיון ומנהל החווה עבר משבר, התאשפז , וחזר לנהל את הקמת החווה ביד רמה. ארבע שנים לאחר הפתיחה , לאחר ניסיונות כושלים לשקם את החווה ולגייס כספיים בדרכים רבות ויצירתיות החווה נסגרת. החווה שהצליחה לאחד ולארגן את הקבוצה המורכבת הזו יחד בין שיגעון לשפיות, בין פרנויה לגאווה עצמית עצומה מתמוטטת ואיתה הגיבורים, אחד מהם שוקע בדיכאון עמוק ומתאבד. החולים שניסו לחלץ את עצמם מהמחלה , מהשיגעון , מהדיכאון להחזיר לעצמם את כבודם העצמי ולהעניק משמעות וערך לשגרת חייהם מוצאים עצמם שוב ללא תקווה וחלום. הסרט בדרכו המיוחדת מצליח לנגוע בכולם. האינטימיות שנוצרת עם גיבורי הסרט אינה משאירה את הקהל אדיש. דרך קרבה זאת אנו לומדים על חייהם על תקוותיהם וחלומותיהם מפסיקים לראות אותם דרך המחלה ופוגשים את האדם.

הסרט "בית חלומותיי" נפתח בשיר מפורסם של נעמי שמר: "בבית חלומותיי אשר בראש גבעה תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער…" דרך סיפורן של ארבע משפחות מקצווי הארץ המנסות להקים לעצמן את ה"בית" שלהן מנסה הסרט לדון במושג הכה חמקמק וכה משמעותי לכל כך הרבה אנשים. דווקא דרך ארבע משפחות, ארבעה סיפורים וארבעה בתים ממשיים ניתנת האפשרות לדון בבית האידאי, הבית כמושג, כזיכרון ואולי כסוג של פתרון. בניית הבית מחייבת את הבונים שלנו להתמודד עם הזהות שלהם, עם העבר הקשה שתמיד ניתן למצוא בו בית הרוס, ועם התקווה המשונה שבעזרת הבית הכל יהיה יפה, חמים ובטוח הרבה יותר.

קיץ 2005. במוזיאון תל אביב מתקיימת תערוכה בשם ה"לינה המשותפת", בה לוקחים חלק אמנים יוצאי קבוץ המתארים דרך יצירתם את חווית הלינה המשותפת בילדותם.."בית הילדים" הוא סרט על חוויות ילדות, תחושות, כאבים וזיכרונות סביב החוויה הייחודית של הלינה המשותפת. חשבון הנפש של כל אחד מן היוצרים עם ההורות, העבר, מוסדות הקיבוץ – רלוונטי גם היום כהורים, כבעלי משפחות, כבודדים וכמובן כאמנים יוצרים. בסרט משולבים קטעי ארכיון מתוך סרטים שהופקו בשנות החמישים בתנועה הקיבוצית . הסרטים "מטעם" יוצרים ניגוד חריף לכאב העכשווי האותנטי של אותם אמנים. לאורך כל הסרט נשמע קולם של המטפלות והאימהות הקשישות שמסתכלות על החינוך המשותף במרחק של עשרות שנים – מצדיקות אותו, מבינות אותו ולפעמים גם עושות חשבון נפש מחודש…

אם היה רגע בחיים שבו ידעתי מה אני רוצה מעצמי אז כנראה שפספסתי אותו. בא לי להשאיר חותם בדפי ההיסטוריה ובמקביל אני מאוד אוהב לישון ולהתבטל. עכשיו. אני כבר לא יכול להמשיך להתלבט, האופציות עומדות מולי ואני חייב לבחור. האם ללמוד מבן הדוד העשיר שלי ולנסות לטרוף את החיים כמוהו, או שעדיף לצאת מהמרוץ אחר כסף וכוח ולתת לאחרים לכבוש את העולם.

אבי אליעזר לחם בחיל הפרשים של צה"ל במלחמת השחרור, 1948. הוא היה צעיר הלוחמים והם קראו לו בובל'ה. אחת המשימות המרכזיות שלהם היתה למנוע בכל מחיר את חזרת הפליטים הערבים לבתיהם. יותר מחמישים שנה אחר כך, ערב גיוסו של בני הבכור, אני יוצאת למסע בעברו של אבי ושואלת אותו בפעם הראשונה את השאלות הקשות על דברים שעשה ואירועים שהשתתף בהם.

במסגרת הסדרה יצא הבמאי נפתלי גליקסברג למסע בין ארבעה פרקים בעקבות, סיפורים, אנשים, אירועים ומקומות בהם רווחת תופעת האנטישמיות העכשווית. הסדרה התחקתה לשורשי האנטישמיות החדשה, כפי שמתגלות פניה בעולם בשנים האחרונות. הסדרה צולמה ב- 10 ארצות ביבשות אירופה ואמריקה. בארבעת פרקיה נחשף הצופה לגילויים מדהימים על עומק האנטישמיות בארצות השונות והפנים החדשות שהיא לובשת. לא עוד מצעדים וטקסים ניאו-נאצים ברחובות, אלא סוג של תרבות חברתית ששותפים לה אנשים רגילים לכאורה, משכילים ובעלי מקצועות חופשיים, אשר חיים את הנושא כחלק מרשתות חברתיות סבוכות שכנראה לא ייעלמו אף פעם . הסדרה הביאה מימד אישי ולא דידקטי על התופעה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעולם בימים אלו ממש. הסדרה מביאה סיפורים קשים, חלקם מסמרי שיער בבנאליות שלהם.

הסרט "אל-ג'יסר" מאפשר הצצה נדירה לחייהם של תושבי הכפר ג'יסר א-זרקא, הנאלצים להתמודד יום יום עם עוני, קיפוח ,אפליה וניכור, תוך שהוא מתמקד במאבק העיקש של קבוצת נשים צעירות ורווקות, המנסות להוביל את הכפר למקום טוב יותר. הנשים נלחמות נגד המסורת, הירארכיה של חמולות ולעיתים אף נגד הנשיות שלהן עצמן, על מנת שחלילה לא יחשבו לחלשות. זהו סיפור על ניסיון הישרדות מתמשך של כפר יוצא דופן, זר לחברה הישראלית ולחברה הערבית וזר למקום מושבו על שפת הים.

צעיר ישראלי, יריב נורנברג, שומע ממוכר סידקית זקן על אוצר תשמישי קדושה שהטמינו יהודים בפולין. הדבר מצית את דמיונו, במיוחד כשהוא שומע היכן טמון האוצר – בסמוך למחנה ההשמדה אושוויץ.במהלך השנים הבאות מתחקה יריב אחר תשמישי הקדושה, שהוטמנו באדמת בית הכנסת הגדול בעיר אושווינצ'ים, ומצליח לארגן חפירה ארכיאולוגית ראשונה מסוגה שתאתר את האוצר. אלא שככל שהחפירה מתארכת מתברר כי אדמת בית הכנסת מכסה על סוד אפל ויריב והצוות מאבדים תקווה. עד שבוקר אחד מנצנץ משהו מתכתי באחת החפירות…

הכל מסתדר נפלא בחייו של הבמאי: הוא ירש את כל היתרונות של שני דורות של יהודים ניו-יורקרים, אשר הפנו את גבם לעברם הדתי והמציאו את עצמם מחדש באמריקה. אולם כשיום אחד חברו החילוני שמעון, ישראלי יורד, נכנס למרכז לקבלה הטרנדי בלוס אנג'לס ויוצא ממנו חרדי לחלוטין עם כרטיס לכיוון אחד היישר לישיבה בירושלים, עולמו של הבמאי מתהפך. בעקבות שמעון הוא מגיע לישראל, ויוצא למסע בין קהילות דתיות ורוחניות שונות כשהוא חוקר ותוהה האם כולם, לא רק מדונה ושמעון, יצאו מדעתם?

סבתא סוזי מתה משבץ במח באמצע הבריכה השכונתית, כשהיא מותירה אחריה בת יחידה וצוואה בה היא מורישה את כל כספה, נכסיה והונה לבתה, בתנאי שהבת תתגבר על הפחד שלה ממים ותלמד לשחות. אם לא כל הכסף יועבר במלואו לבניית לונה גל במקום הבריכה השכונתית. הבת, שהפחד ממים ומאמא שלה מלווה אותה כל חייה מסרבת בתוקף להיכנע לצוואה. אבל הבנות שלה לא מוכנות לוותר ומסוגלות לעשות הכל, אבל הכל כדי שאמא שלהן תלמד לשחות ותקבל את הכסף. סיפור מצחיק, עצוב ומריר על יחסים, משפחה וכסף.

איש עם מצלמה ובמת ארגמן יוצא למסע ברחבי ארצו. הוא נודד על טוסטוסו בנופיה הרומנטיים והקסומים של ארצו כדי להגשים את ייעודו – להיות נושא בשורת האמת של בני ארצו. הוא מגיע עם בימתו אל חוף הים, כיכר העיר, השוק, השדרה, קבר הצדיק, הישיבה, הפארק או פאתי הכפר. בשמש יוקדת, ברוח מצליפה, בערפל ובשלג, ביום ובלילה, הוא חוצה את מדבריות ארצו, ממקם את בימתו, שתי מצלמותיו, ומתחיל לצלם.

המציאות, כפי שהיא נשמעת מפי בני ארצו הולכת ומאפילה עליו, כובשת את חלומו הנגוז, עד כי לעתים נדמה כי הכל היה רק חלום. מחד – הסערה המתקרבת והאלימות של בני ארצו, ומנגד – קולות אישיים על חלומות שלעולם לא יתממשו, מביאים את גיבורינו אל סופו הטראגי והצפוי מראש.יוצר סרטים יפה ומצליח שנקרה על דרכו מעמת אותו עם דילמת חייו: להמשיך ולהילחם על האמת שלו שלא מעניינת אף אחד, או להפוך לבמאי סרטי סקס ואלימות ולספק להמונים את מה שהם רוצים: לחם ושעשועים.

מסע קולנועי ב-3 מצלמות, מחווה לסרטו הקלאסי של דז"יגה ורטוב "איש עם מצלמת הקולנוע", ברה"מ 1929, המשלב עולם של סצינות עלילתיות ודוקומנטריות השוברות את קווי וגבולות הז"אנר הדוקומנטרי הקלאסי. שיר אהבה נוגה, אך לא פחות מכך אירוני, לקולנוע שמאמין ביכולתו ליצור "משהו חשוב" שיביא לשינוי, אל מול הקולנוע של תעשיית סרטי הפופקורן התיעודית והעלילתית.

מוקדם בכל בוקר יוצא אבו-באסם אל דוכן החומוס שלו שליד שער שכם, ודני רובינס יוצא להתפלל בכותל הסמוך. לרוב כשהם נתקלים זה בזה הם מברכים זה את זה לשלום, אך כל אחד מהם מחכה שאולי השני יפנה אליו קודם, אולי השני ימצמץ ראשון. עשרים שנה הם גרים זה מול זה בסמטת אל-חלדייה בעיר העתיקה בירושלים, מרחק יריקה מהר הבית. זה אומר שלי וזה אומר שלי, אבל בכל זאת יש גם "בוקר טוב", ועל אף הוויכוחים המרים בינם נראה שבסתר ליבם הם אוהבים זה את זה. הפעם הראשונה שצילמתי את אבו-באסם הייתה בשנת 86, כשהסביר למג"בניקים הרבים סביבו שהוא ייאלץ לעבור דרכם, כי השער שהצטופפו לידו הוא הכניסה לביתו. המג"בניקים הגיעו לרחוב לאחר שאליהו עמדי, תלמיד בישיבת ברסלב הסמוכה נרצח בדקירות סכין, וגופתו הייתה מוטלת ליד שער ביתו של אבו-באסם. מצדה השני של הסמטה עמד דני רובינס שהתיישב ברחוב זמן קצר קודם לכן, והזדעזע מכך שאף שכן ערבי לא עזר לנרצח. מאז ועד היום אני חוזר מדי כמה שנים במקביל לזעזועים הפוליטיים לסמטת אל-חלדייה, שהיא אולי המקום הכי רגיש בעולם. ובכל פעם אני מחזיק אצבעות שאבו- באסם ודני רובינס עדיין אומרים זה לזה בוקר טוב.

דימונה, ישראל 2003: שישה גברים ונשים פוטרו מעבודתם וכמובטלים מתקבלים לקורס הפקה טלוויזיונית במרכז תקשורת דימונה. אחרי מבחני כניסה מורטי עצבים ועם תחילת הלימודים, נפתח לפניהם עולם חדש של יצירה טלוויזיונית, עולם המעניק להם תקווה והבטחה לעתיד אחר, אולי קודר פחות במציאות הכלכלית הקשה בפריפריה הישראלית של ימינו. מציאות שכפתה עליהם מובטלות. הסרט מלווה את הדמויות עם התקדמות הקורס, המשברים ונקודות השיא שהוא מביא. נוצר סרט בתוך סרט, בו הדמויות מקבלות לידיהן את המצלמה ומפנות אותה אל עצמן ואל סביבתן. שש דמויות מרתקות, חיות ובועטות יוצרות מסמך סוחף ומרגש, שמהווה עדות מכלי ראשון החפה מסטריאוטיפים וקלישאות: פורטרט של חברה שנקלעה למצוקה ונאבקת לצאת ממנה.

שני גברים, אשה אחת, ותינוק – זאת הנוסחה למשפחה האלטרנטיבית המתועדת בסרט "משפוחה". לדפנה, מוסיקאית סטרייטית ורווקה, נמאס לחכות לנסיך… היא חוברת לאיתמר, עורך דין ושחקן הומוסקסואל, כדי להביא לעולם ילד משותף. הצלע השלישית בסיפור הוא קאי, כלכל תעופה גרמני ובן זוגו של איתמר מזה 10 שנים. לאחר מספר ניסיונות הם מצליחים להיכנס להריון, שבמהלכו עוברים היחסים בין השלושה עליות ומורדות. לקראת סוף ההריון נסעו קאי ואיתמר להתחתן בגרמניה, זמן קצר לאחר מכן ילדה דפנה בארץ בן. המשקעים שגעשו משך חודשים מתחת לפני השטח, החלו מתפרצים החוצה והביאו לעימות ונתק.הסרט עוקב משך שנתיים אחרי סיפור אנושי מרגש, ומציג משולש דרמטי מרתק ורווי מתחים הנוגעים לזוגיות, זהות, משפחה והורות.

"מרגע שרציתי להיכנס לעברית ממש כדי לכתוב ידעתי שאני חייב לרצוח את הרוסית אני חייב לחסל אותה." מאיר ויזלטיר. "לכן אני מדברת על עבריותי וערביותי כמן שתי מהויות שבאמצע מחברת בניהן נקודה של עיוורון" חביבה פדיה. "לפעמים אני מתעורר וכאילו העברית, זאת שקניתי אותה במאמצים רבים היא נמוגה היא נעלמת.אני רוצה לתפוס אותה ואני לא יכול לתפוס אותה יותר." אהרון אפלפלד. עשרה אנשי מילים –משוררים,סופרים, זמרים– מדברים על יחסים מורכבים בין העברית לבין השפה האחרת, שפת הבית, שפת הילדות, זו שהמוסיקה שלה מהדהדת בתוכינו אפילו אם לעתים אין אנו זוכרים אותה יותר.בסדרה של פורטרטים- מונולגים נפרסת מניפת השפה.

סיפור על מוות ושירה שתחילתו ברצח אכזרי של נהג מונית פלשתיני שעורר בשעתו תשומת לב רבה, רק בגלל ששלושת הרוצחים הישראלים היו "בני טובים". לאחר שנשלחו למאסר עולם, נשתכחה הפרשה. כעבור מספר שנים פרסמו שני העיתונים המובילים בישראל, במוספים הספרותיים שלהם, כמה שירים. "משאללה" היה שמו של השיר הראשון שהודפס. שיר כואב ומדמם, המתאר חוויה קשה של מוות. השירים עוררו עניין, לא רק בשל איכותם הגבוהה, אלא בשל כך שחתום היה עליהם משורר פלשתיני בלתי מוכר, הכותב בעברית. כשמכתב למערכת הפנה את תשומת לבם של העורכים לעובדה ששמו של המשורר הוא כשמו של נהג המונית שנרצח, עשו העתונים מאמצים רבים לאתרו, אך לשוא.ערב אחד, צלצל הטלפון בביתו של אחד מהעורכים הספרותיים. האיש מעבר לקו הזדהה כמשורר הנעלם. העורך הנפעם הזמינו מיד לביתו ומקץ כמה שעות, ניצב, אל מול עיניו המשתאות, אדם שונה לחלוטין מזה שאותו ציפה לפגוש…הסרט חושף את התעלומה, שלב אחר שלב. סיפורו המפתיע של המשורר וקורותיו של מנהיג הרוצחים, החי בצילו של מעשהו הנורא, נקשרים זה בזה לסיפור אחד על רצח ושירה.

בקיץ 2000 קרס תהליך השלום, והאינתיפאדה פרצה. במשך שנתיים תועדה רקמת חייה של משפחת אלון, משפחת מתנחלים מעפרה הסמוכה לרמאללה. האירועים האלימים והתפניות הפוליטיות השתקפו מנקודת מבטם, כפי שהם נראים מהסלון המשפחתי שלהם. בין המחלוקות המשפחתיות והשמחות הקטנות, הלכה וגברה תחושת המתח, דומה שטבעת הולכת ומתהדקת, שסכנה הולכת ומתקרבת. ב – 19/06/2002 המעקב אחר שגרת יומה וחייה של משפחת אלון מקבל תפנית מחרידה. בפיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים נרצחות נעה אלון ונכדתה גל.

"יורים ושרים" הינה סדרה היסטורית-דוקומנטרית העוסקת באחד ממחוזות הזיכרון המרכזיים של החברה הישראלית. בסגנון בלתי אמצעי, ללא שימוש בקריינות, ותוך חתירה לחשיפת המימד האנושי שבסיפור ההיסטורי, מציעה הסדרה מבט עכשווי, מפוכח וביקורתי על תופעת הלהקות הצבאיות. אלה מוצגות כמקרה בוחן להבנת תהליכים חברתיים ופוליטיים בישראל. מיועדות לחיילים שבחזית וקורצות לאזרחים שבעורף – היו הלהקות מראשיתן לכלי בידורי מן המעלה הראשונה. הסדרה מספרת את סיפורם האישי-קבוצתי של מי שהיו שם: כוכבים, יוצרים ומפקדים, תוך שהיא מצביעה על תפקידן האידיאולוגי של הלהקות. החיבור ההדוק שבין אמנות הבמה והכוח, נשזר אל תוך הסיפור האישי והלאומי. בפסטיבל יוצגו שני החלקים הראשונים בסדרה: הראשון, "הפלמ"חניק מחפש את המחר" – עוסק בראשיתן של הלהקות הצבאיות ובמרכזיותן כחלק מן המאמץ לבניין האומה והאתוס. להקת "מעין זה" מופיעה למול הבריגדה היהודית במלחמתה בנאצים. ה"צ'יזבטרון", הלהקה של הפלמ"ח, מייצרת את פס הקול של מלחמת השחרור. התחרות הסמויה שבין להקת הנח"ל- הלהקה הצבאית ה"צברית", ולהקת פיקוד צפון- להקה "גלותית" משהו, מלווה את הצבא והמדינה דרך פעולות התגמול בואכה מבצע קדש, 1956. החלק השני, "מחוף אילת עד חוף שנהב" נפתח בראשית 1957. בתום מבצע קדש מפנה ישראל את חצי האי סיני ומתפנה ל"עשור השקט" בתולדותיה. להקות רבות, ובראשן להקת הנח"ל משגשות לאורך התקופה. בצד הנחלת ערכי ההגנה וההתיישבות עסוקות הלהקות בשנים אלה ביצירת כוכבים מרכזיים עבור שוק הבידור הישראלי. מלחמת ששת הימים, יוני 67, מסמנת קו שבר תרבותי: את מקום הראשוניות והתמימות תופסות תחושת הכוח ותאוות הכיבוש. המדינה והלהקות משנות את פניהן.

אלו הם ימיה האחרונים של שכונת הארגזים בתל-אביב שכונה מוזנחת, וענייה שלתושביה שם של עבריינים ופולשים ,שכונה שהעירייה ניסתה מאז ומתמיד למחוק מן המפה. אדמת השכונה נמכרה לקבלן וכל מה שנותר לו לעשות הוא לפנות את האנשים מאדמתם ולשכן אותם בכמה מגדלים בני שבע עשרה קומות שיבנה על אותה אדמה עצמה.

הסרט מלווה את אורלי, אחותה של הבמאית החיה בשכונה, בבית קטן שהוריש הסבא ומנסה לברר מה יעלה בגורל ביתה ; את יצחק, הדוד שלהן, (שבשכונה מכנים "פופאי") אשר בנה במו ידיו את בתיה המאולתרים של השכונה ואת מאבקו העיקש להתעלם מרוחות השינוי; את אושרי, הדוור של השכונה, במסעו האין סופי ברחובותיה המשתנים חדשות לבקרים ואת עו"ד עובדיה שקורא לתושבי השכונה להתאגד ולהלחם יחד.

במשך שלוש שנים נלחמים עובדיה והתושבים בעירייה ובקבלן במאבק ציבורי ומשפטי שהפך לקרב של חייהם. הם נלחמים על הזכות הבסיסית לבחור האם להתפנות או לא ותוך כדי כך מגלים את הכוח שיש בחתירה למטרה משותפת. במהלך המאבק מגלות האחיות את הקשר שלהן לשכונה ולאדמתה דרך היומנים הישנים שכתב אביהם ז"ל ודרך החצר של פופאי, אשר בה הזמן עומד מלכת.
"חיים בארגזים" מלווה את האנשים שמרכיבים את הריקמה האנושית של אחת השכונות האמיתיות האחרונות בארץ. הכפר הקטן הקיים כבר ששים שנה ומפרפר את פרפורי הגסיסה האחרונים שלו בתוך מלתעות מפלצות הנדל"ן ומעמיד מראה המשקפת את יחסה של מדינת ישראל למי שגר במקום הלא נכון.

רונית, בת 42, היא מורה למוסיקה, חיה בדירתה עם אריה בעלה ועם סנדי הכלבה. אל הכלבה מתייחסת רונית כאל בתם התינוקת, היות וב-7 השנים האחרונות היא ניסתה להיכנס להיריון בכל דרך אפשרית ולא הצליחה. הסרט עוקב אחרי רונית לאורך 3 שנים מייגעות שבהם היא מנסה להרות, הן דרך טיפול רפואי רגיל והן דרך טיפול אלטרנטיבי-הוליסטי. אך ככל שעובר הזמן ורונית לא הצליחה להרות מתעוררת בה השאלה לגביי רצונה האמיתי להיות אימא. היא חושבת שאולי יותר נוח לה במבנה המשפחתי הקיים: היא, אריה והכלבה. האומנם רונית לא רוצה תינוק? או אולי מפחי הנפש הרבים הם שגורמים לה לעטוף את עצמה בחומת הגנה על מנת לא להתאכזב ולהרגיש כישלון.הסרט גם מנסה לברר – מהי מהות האישה ומהי נשיות? האם אישה תהיה שלמה רק כאשר תביא ילד לעולם ותענה על הצורך הטבעי של הטבע ושל החברה ללדת ילדים? או אולי היום, במאה ה-21, אישה יכולה לראות את עצמה כשלמה גם בלי ללדת ילדים.

בגיל 76,לאחר שביימה מספר סרטים קצרים במסגרת הטלוויזיה הקהילתית, מחליטה מנוחה לעשות את סרט חייה, הסרט שינציח את אחותה מינדל שהושארה מאחור בתחנת הרכבת בוורשה ובסופו של דבר נספתה בשואה.

הסרט הדוקומנטרי מלווה את ניסיונותיה של מנוחה לשחזר את אותו רגע מכריע בילדותה בפולין. תיעוד מהלך העבודה חושף את סיפור חייה של מנוחה, את האובססיה שלה להנצחה, את השאלות הלא פתורות שיש לה כלפי הוריה וגם את הקשיים וההתלבטויות שאותן היא חווה במאמציה להפוך תמונת זיכרון מעורפלת לאימאג' קולנועי מדוייק. פרטי סיפורה הנורא של מינדל, אחותה, נחשפים בהדרגה מתוך תהליך החיפוש של אתרי הצילום, האודישנים, הדרכת השחקנים ועבודת הצילום והבימוי.

הכח לשחות הוא סיפורן של שבע נשים, שחייניות אלופות הכח וינה. הנשים, שבשנות ה – 30 של המאה הקודמת היו שחייניות צעירות בוינה הסוערת והאינטלקטואלית, התפזרו עם פרוץ המלחמה לכל רחבי העולם. לא כולן שמרו על קשר. כולן חיות חיים מלאים וייחודיים. כולן עדיין שוחות. במאי הסרט פוגש בנשים בביתן, בישראל, אנגליה, וארצות הברית, ומתעד את הווייתן העכשווית. בשיא מרגש, חוזרות הנשים לעיר החלומות ממנה נאלצו לברוח לפני 65 שנה, לזיכרונות, ולשחות ביחד פעם נוספת בבריכה האולימפית.

בחורף 1992 בודדה המדענית הניו-יורקית הלן פישר את החומר שממנו עשויה האהבה. פישר, ביוכמיאית שהוגדרה כעילוי, חקרה ומצאה שהאהבה היא כולה חומר, חומר הורמונלי לא נורמלי שמורכב משלשה יסודות כימיים. עשר שנים אחרי הגילוי של פישר, יוצא הבמאי ארי פולמן למסע של שנתיים בנסיון להתחקות אחרי החומר שממנו עשויה האהבה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשמונה סיפורי אהבה ישראלים ייחודיים ומלאי קסם. החל בטוני קרבונידיס, ילד בן עשר מכפר יונה, שגדל על אי יווני, היגר לפני ארבע שנים לישראל ומאז הוא קורבן לאהבתו הרומנטית להאני, ילדה קטנה שהשאיר מאחוריו על האי ביוון. אלכס רודיקוב, שהתאהב בזונה, ושדד בנק על מנת לפדות אותה מהסרסור שלה. והמסע יסתיים אצל בני הזוג אברהמי, שבחרו להתאבד ביחד, חבוקים במיטה, מבוסמים משמפניה, העיקר לא לחוות את הזיקנה ולהשאר לבד. במקביל לסיפורי האהבה, יתארחו בסדרה אנשי מדע, גנטיקאים ופסיכולוגים, כולם אמיתיים, אבל מצויירים באנימצית רוטוסקופ גדושה בפנטזיה צבע ודמיון.

כולם ביקשו שלא ניסע לחומש אחרי החתונה. אני התלבטתי כי לא רציתי שידאגו לנו. אבל כשהכל נגמר והאורחים הלכו משהו משך אותנו לשם, לבית שלנו בחומש, על ההר.
זהו סרט אישי על החיים של זוג צעיר בישוב מבודד על הר בצפון השומרון בתקופה בה החיים ביש"ע הם מבחן של הישרדות.

לבניין מפואר בשכונת שיך ג'ראח במזרח ירושלים פלשו משפחות שמצאו עצמם בלא קורת גג. בניהם ילידי העיר שאיבדו את זכויותיהם, אזרחים ירדנים שנישאו לנשים ירושלמיות ולא קיבלו מעמד של איחוד משפחות, עניים שבתיהם נהרסו על ידי העירייה ועוד.הבניין אליו פלשו, אמור היה לשמש מרכז תרבות ויש בו תיאטרון. כל חלק ממנו משמש בית למשפחה. כולל הבמה עצמה. סיפורם העצוב הוא מראה של המציאות האכזרית של ערביי מזרח ירושלים.

סיפורם של שני אסירים אתיופים- האחד רצח את חברתו לחיים, השני דקר את אשתו 12 פעמים- הוא ראשיתו של מסע במשך שנה בעקבות קורבנותיהם ובני משפחותיהם. כך נחשפת אט אט החוליה החלשה ביותר של משבר ההגירה של הקהילה האתיופית בישראל: אלימות המשפחה. 80% מהאסירים האתיופים בבתי הכלא בארץ הורשעו בעבירות אלימות נגד נשים. במציאות של האבטלה, עוני, ניכור, זרות וגזענות, שקיעת כוחו המסורתי של הגבר כראש המשפחה, היא עבורו מכה אחת יותר מדי. ככל שהאישה האתיופית נכבשת על ידי טעם החופש של החברה הישראלית, נצמד הגבר לפריבילגיות שמעניקה לו המסורת ומסרב להרפות מאחיזתו בחלקת אלוהים הקטנה והיחידה שנותרה לו: אשתו. התוצאה של התמוטטות עולם מושגים שלם במחי יד היא לעיתים אובדנית: רצח והתאבדות.

"אודסה… אודסה!" הנה טרילוגיה המביאה את סיפורה של הקהילה היהודית הנחרבת ומהגריה. דרך מסע מהעיר האוקראינית ל"אודסה הקטנה" בניו יורק, ולאשדוד בישראל, הסרט מתאר את מעברם, תקוותיהם ואת האשליות של מספר דמויות יוצאות דופן.

פרויקט "יש לי חלום" יצא לדרך כהמשך לפרויקט "מבטים. ישראל 2002". הפעם הצבנו לעצמנו כמטרה להמריא אל מעבר לגבולות הייאוש ולהתמקד בשאלה "מה הלאה?" או "מה כן?". הכלי – אותו כלי – המצלמה, בעזרתה כל יוצר הציב את האלטרנטיבה שלו הן בפורמט והן בתוכן לנרטיבים אליהם אנו נחשפים מדי יום בחיינו, בעיקר באמצעות התקשורת.
בפרויקט "יש לי חלום", היוצרים מזמינים את הצופה להיכנס אל תוך החלום שלהם, ברמה החושית והחווייתית, אל תוך חזון עם היבטים אוניברסאליים או אישיים, ולהתחבר דרכו לאוטופיה כלשהי.
האם יש מכנה משותף לכל אותם "חלומות" כפי שנחווים (או לא) אצל כל אחד? אם יש מכנה כזה, הוא אולי הדבר האמיתי שיכול להיות בסיס לשלום. האם אנו יכולים להתחבר לחלום עם מכנה משותף רחב לכל מיני אנשים וקבוצות במציאות שבה הכל אפשרי?

זוהי אולי הזדמנות, להחזיר את הכבוד האבוד לחזון, ולכל אותם דברים המחברים אותנו כבני אדם וכאזרחי המדינה, העולם והמזרח התיכון. הזדמנות ללחוץ על כפתור ה'ריפרש' של החלומות, הרצונות והשאיפות לשינוי המצב.
מגוון החלומות הוא אינסופי , כמספרם של החולמים. הסידרה פותחת צוהר אל חלומותיהם של אנשים שונים, כשכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. ניכרת בהם, לצד נימות של חיוך, עוצמה רגשית ולפעמים גם עצבות, מידה גדולה של כנות ואוטנטיות..

1. שאיבה, החזרה, דילול, שאיבה / דורית חכם
2. נשיקה היא נשיקה / אורי בר-און
3. מכתב לילד שאיננו / איילת ברגור
4. יש לי חלום יפו ת"א/ יוני ציגלר
5. שייקספיר מעורב / גור בנטביץ' וניר מטרסו
6. חדר שינה / סוסן קאווד
7. מוישה אדולף / אבידע ליבני
8. עושים שלום עם ג. יפית / אבנר ברנהיימר
9. בחלומי / רוני ניניו
10. פיה ביפו / תמי ברנשטיין וגילת פלג
11. אלרידא (שביעות רצון) / ת'איר זועבי
12. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים / אליאב לילטי
13. חלומיים / שירי צור
14. חלומות זרים / עודד דוידוף, שלומית אלטמן

במהלך מרדף אחרי סוחרי סמים, מגיע צוות חוקרי משטרה אל מטע זיתים בפאתי שפרעם.
עטאף, קצין החקירות, מועד בפתח המטע ללא סיבה נראית לעין ומאותו רגע הוא מתחיל לסבול מכאבי ראש בלתי נסבלים והבזקים הפוקדים ומשבשים את מהלך חייו.
חקירת מקרה רצח של גילה שרוני בשכונה שלווה גורמת לו לשתף פעולה עם מיכל חוקרת הנוער שאיתה קיים פרשת אהבים ממושכת. החקירה מקרבת בין השניים מחדש, מהלך המקשה על עטאף עוד יותר את התמודדותו עם כאבי הראש וההבזקים.
עד מהרה מסתבר ששגיא, נער שנתפס כשהוא פורץ למכונית, הוא החשוד העיקרי בפרשת הרצח. הנער אשר ניסה לביים התאבדות (ושלא מרצונו כמעט הצליח בכך) ניצל על ידי עטאף ועקב כך החלה להיווצר ביניהם מערכת יחסים מיוחדת, שבסופו של דבר מביאה את הנער להודות בפשע שביצע.
במקביל לחקירת רצח גילה שרוני, מתחיל עטאף לחקור את מה שאירע במטע בשפרעם ומחפש אישה בשם עאמל שאת שמה הוא צועק בלי להכירה כלל וכלל. הוא ממשיך לחקור וכאשר מצליח להבקיע את חומת השתיקה, הדברים מתחילים להתבהר.

דניאל, אישה צעירה בת 23, ניצבת אל מול אסון אישי בלתי צפוי. בצל הבושה היא בוחרת להסתיר את הטראומה ולהדחיק את הכאב. כלפי חוץ היא עדיין אותה בחורה יפה ומאושרת, אך בפנים החרדה מאיימת על הכל.

משה מרגלית וחבריו, ניצולי שואה מהעיר לודמיר שבאוקראינה, נדהמו לגלות שמרכז יד ושם בירושלים העניק תואר חסיד אומות עולם לסטפן וורמצ'וק, על כך שהציל כ-50 יהודים מהעיר בהיותו ילד בן שמונה.

וורמצ'וק טוען כי הוא ואמו החביאו יהודים בחצר ביתם במהלך המלחמה, והעבירו אותם ליחידת הפרטיזנים קרוק, מרחק של כ-120 ק"מ. מרגלית וחבריו משוכנעים שסיפורו של וורמצ'וק אינו נכון.

מהעיר לודמיר, שחיו בה 22,000 יהודים לפני המלחמה, שרדו 85 בלבד, ואף אחד מהם לא שמע על סיפורו של וורמצ'וק או ניצל על ידו. מרגלית, חבר בוועד של לודמיר משנת 1953, מכיר כל סיפור וכל סמטה הקשורים לעיר ולניצולים. הם פנו לחברי יחידת קרוק ובדקו איתם את הסיפור; תשובתם היתה נחרצת : אף יהודי לא הגיע ליחידה במהלך המלחמה

משה וזאב רווה מיחידת קרוק החלו לאסוף עדויות ונתונים נוספים כדי לחשוף את האמת ולהביא אותה בפני יד ושם, כדי להעמיד אותם על טעותם, אולם פקידי יד ושם, האמונים על איסוף עדויות ומתן כבוד לזכרון הניצולים, הדפו אותם פעם אחר פעם בטענות שונות ומשונות, הטילו ספק ביכולתם לסתור את גירסת וורמצ'וק, המציאו עדויות חדשות לאישוש הסיפור, לא חשפו בפניהם את תהליך קבלת ההחלטה והמליצו להם להניח לכל הפרשה.סרט מלווה את משה מרגלית וחבריו, במאבק שהם מנהלים מול יד ושם להסרת תואר חסיד אומות עולם מסטפן וורמצ'וק.

שנה היו צריכים בני- ישראל ללכת במדבר עד שהם הגיעו לארץ המובטחתאנשי קריית -גת לא צריכים ללכת ובטח לא צריכים לחכות 40 שנה, "הארץ המובטחת" של המאה ה- 21 וכל מה שהיא מסמלת הגיע לעיר בשנת 1995, בדמות מפעל אינטל, ענק ההיי טק העולמי

הסרט הוא על דור המדבר , תושבי קריית – גת . על אלה שמנסים להיכנס ולא מצליחים לעבור את החומה , על אלה שלא מנסים ועל אלה שכמעט הצליחו אך בסופו של דבר נשארו מאחור.
דור המדבר של המאה ה- 21 הם אנשי הכלכלה הישנה בעלי כישורים של הפעלת מכונות, ידיים טובות, ואריזה מהירה מיומנויות שאין להם יותר דורש
עידן המחר הגיע- הידע והאינטליגנציה הם שם המשחק בכלכלה החדשה.

כפר דייגים שקט הצופה לים התיכון, פארדיס נשאר אחד הכפרים הערביים היחידים שנותרו במישור החוף אחרי מלחמת 1948. כשהבימאית מתחילה לחקור את סודות הכפר שלה, היא מוזהרת בל יהיה גורלה כשל סועאד – אותה "ילדה רעה" מיתולוגית שבעטה בכל מוסכמה פוליטית והפכה לפעילה באשף, שהפרה את שתיקת הכפר, נענשה על כך במאסר ממושך ולבסוף עזבה. הסרט מוביל את הבימאית לאנגליה, שם היא מגלה את מיסיס סועאד ג'ורג', דוקטור למשפטים, אישה שלמרות מימושה העצמי, עדיין רדופה ע"י הכפר והעבר. המפגש בין שתי הנשים מאותו הכפר, מוביל את הבימאית לתהות האם למרות מרחק הדורות ביניהן, גורלן אחד – מחוץ לפארדיס. יומן קולנועי על גן עדן אבוד, ועל הגשמה נשית בין הפטיש של אפליה כמיעוט לאומי, והסדן של דיכוי דת ומסורת.

ראפר פטריוט ציוני וראפר לאומן-ערבי משתמשים בכוח של המילה והמוסיקה כדי להגיד בכל העוצמה את מה שהפוליטקאים בישראל, על סף מלחמה, לא מצליחים לנסח.

האם הקיטוב הלאומי ההולך וגובר ימנע מהשניים להגיע להידברות דרך שפתם הבינלאומית, שפת המוזיקה?

הסרט צולם לאורך שלוש שנים במעקב אחר סאבלימינל ותאמר, כל אחד לחוד, ושניהם יחד. זהו מסע המתעד את סיפורם המקביל-הנפגש-המתרחק-וחוזר חלילה של שני משוררי זעם בתקופה אלימה ונטולת תקווה.

איך מרגיש מי שחוזר למקום בו גדל, ומגלה שהוא הפך למרכז סחר הסמים של המדינה?איך מרגיש מי שזיכרונותיו ונופי ילדותו נמחקו מתחת לבתים הרוסים וערימות זבל?איך מרגיש מי שמגלה שלעירו יש היסטוריה של 5000 שנה – רובה חבויה מתחת לאדמה? ומה קורה כשהמציאות בעיר משקפת תמונת מראה לנעשה במדינה כולה?במאית הסרט, הייתה תינוקת כאשר הגיעה ללוד בשנת 1950 עם הוריה, שניהם ניצולי שואה. היא עזבה את העיר בשנת 1977 כשהיא אלמנת מלחמה ואם לילדה קטנה. לאחרונה חזרה רייבנבך למחוזות ילדותה בלוד (20 דקות נסיעה מתל אביב), כדי לצלם סרט על העיר שחיים בה יהודים מוסלמים ונוצרים בערבוביה של צבעים וצלילים – קריאות המואזין, צליל פעמוני הכנסיות, קולות השוק ורעש המטוסים בשדה התעופה הסמוך…היא התקבלה במטר של אבנים. היא מצאה עיר אלימה ועוינת, הרוסה מבחינה אורבאנית. עיר של מציאות סוריאליסטית. המצב החמיר כשהטרור הפלשתיני נמשך ובמיוחד אחרי אירועי ה-11 בספטמבר. לוד, עיר ללא רחמים, הפכה מטאפורה עתידנית למתרחש במדינה כולה

איציק אברמוב, סטודנט לתיאטרון מחיפה ומארגן מסיבות טראנס ידוע, היה בן 27 כאשר גילה כי גידול ממאיר נמצא בכבדו. מומחים ברחבי העולם הסכימו כי הסיכוי היחיד הוא השתלת כבד. הניתוח מצריך מציאת תורם חי שמוכן לתרום אונה מן הכבד. אם לא יתבצע, אמרו הרופאים, הוא לא יחיה יותר משנה. התורם נמצא בדמותו של יניב קנדיל, דתי בן 28 מבית-אל, נשוי ואב לשניים. יניב לא הכיר את איציק אך החליט לעזור ויצא לגרמניה, שם פגש את איציק לראשונה. הסרט עוקב אחר הרגעים והחוויות שעברו ביחד שני הצעירים, המגיעים מעולמות שונים, על הרצון המאחד בין השניים, להציל ולהינצל.זהו סרט על הרצון לחיות ועל חלומות שהתנפצו.

מאז 1967 נמצאות הגדה המערבית ורצועת עזה בשליטת הצבא הישראלי. מעל לשלושה מליון פלשתינאים חיים בשטחים אלה, תחת הכיבוש הישראלי. בדרכם לעבודה, לטיפול רפואי או לביקור משפחתי, במעבר מכפר לכפר או מהכפר אל העיר עליהם לעבור דרך מחסומי צה"ל. מחסומים אלה הם נקודת המפגש הראשונה בין שני העמים, וככזו, נודעת לה משמעות רבה בסכסוך הישראלי-פלשתיני.בין השנים 2001 ל-2003 תיעד הבמאי יואב שמיר התרחשויות במחסומי צה"ל בשטחים. הסרט מפנה מבט מצמרר אל התוצאה ההרסנית של הכיבוש על שתי החברות.

שנת הלימודים האחרונה של תלמידי כיתה י"ב 1 מבית הספר התיכון המקיף עמל 1 בקריית מלאכי, כיתה הנחשבת למוצלחת ביותר בתולדות בית הספר, שנה אחרונה של חממה במסגרת משותפת: מתח בלימודים לקראת בגרויות, חששות וציפיות לפני הצבא, תכניות לעתיד ועבודה ובילויים. השילוב בין החן, החום והספונטניות של הגיבורים ובין הגישה הקולנועית המתבוננת יוצרים אפוס, שמתעכב עם הרבה אורך נשימה, על הפרטים היומיומיים הטריוויאליים של בני נוער ישראלים בפריפריה ומוצא בהם את היופי והחד-פעמי. מחזור 2000 הוא סרט שהצילום, הבימוי והעריכה שלו מתמקדים בפואטיקה הקיימת ברגעים "הקטנים" של החיים.

עשרה מילדי בית הילדים של לנה קיכלר חוזרים אל עברם, אל הדילמות והקשיים אשר עימם נאלצו להתמודד בתום מלחמת העולם השניה.אביב 1945. לנה קיכלר מגיעה אל בית הוועד היהודי בקרקוב. שם היא מגלה עשרות ילדים יתומים ששרדו את המלחמה. גורל הילדים נוגע ללבה והיא מחליטה להקים עבורם בית. בתהליך שיקום ארוך היא משיבה את הילדות לחייהם ואת הילדים לחיים. בעקבות גל אנטישמיות היא נאלצת לברוח עם הילדים לצרפת תוך נטילת סיכון אדיר. ב- 1949 הם מגיעים לישראל. כאן לנה סוגרת מעגל. היא נפרדת מהילדים ודואגת לקליטתם בקבוצת שילר כחברים שווים.

"אני נולדתי פה, אז אם יתפסו אותי, אז אני אחזור?" שואל ריאן, ילד פיליפיני בן 10 לאחר שאביו נכלא בגין שהות בלתי חוקית בישראל. נטו הוא בן דודו וחבר הנפש שלו. אביו עובד חוקי. הילדים חיים את חיי היום יום הנורמלים לכאורה בצד הפחד המתמיד מפני גירוש.הסרט מתמקד בעולמם של ילדי מהגרי העבודה. מעבר לחוויות המאפיינות ילדים, מתמודדים ילדי העובדים הזרים עם מציאות מורכבת, במעמד ארעי ועם שאלות של זהות. הסרט עוקב אחרי החלומות של הילדים, הפחדים הכמיהות מנקודת מבטם.

המלחמה על מקום העבודה הופכת לחלק מאזרחי הארץ הזאת למשחק של החיים. בירושלים נפתחת "הליגה למקומות עבודה" בין הקבוצות השואפות אל הצמרת: מס הכנסה, בנק הפועלים , משרד המשפטים, גן החיות התנכ"י וקבוצת מחלקי החלב של תנובה. הסרט עוקב אחר חברי קבוצת תנובה, אנשי עמל המחלקים חלב בזיעת אפם. בעוד התחרות האמיתית היא זו שבסופה הפרס הוא השמירה על מקום העבודה, מבחינת ששת מחלקי החלב החברים בקבוצת הכדורסל של תנובה, התחרות האמיתית היא דווקא במגרש הכדורסל. זו של הליגה למקומות עבודה. הסרט עוקב במשך עונה אחת של משחקים אחר קבוצת המחלקים של תנובה שחלומם הגדול הוא להגיע לאירוע הגמר, המחוזיאדה שבאילת: שלושה ימים של בריכה, כיף, ארטיקים חופשי, והכל על חשבון החברה.

יוסף ביצע פעולת התאבדות בחדרה בשנת 2001. אשרף נהרג ע"י הצבא הישראלי בקרב על מחנה הפליטים ג'נין. עלא הנהיג את גדודי חללי אלאקצא בג'נין עד להריגתו בנובמבר 2002. יוסף, אשרף ועלא היו שחקנים ב"תאטרון האבן". התאטרון היה חלק ממערכת חינוך אלטרנטיבית שהקימה ארנה מר-ח'מיס באינתיפאדה הראשונה במחנה הפליטים ג'נין, בעקבות קריסתה של מערכת החינוך הרשמית תחת הכיבוש הישראלי. בנה של ארנה, ג'וליאנו, הצטרף אל אימו בעבודתה עם ילדי המחנה והפך להיות לבמאי של התאטרון. במהלך כל שנות פעילותו במחנה הוא תיעד במצלמתו את אמו ואת ילדי התאטרון.לאחר מותה של ארנה נסגר התאטרון. שבע שנים מאוחר יותר פלש הצבא הישראלי למחנה הפליטים ג'נין. כמה ימים לאחר שהצבא הסיר את המצור חזר ג'וליאנו למחנה, והצטרף עם מצלמתו אל עלא שמוביל קבוצת לוחמים. במהלך שהותו במחנה גילה ג'וליאנו את גורלם הטרגי של "הילדים של ארנה".

"ג'יהאד", "שוהאדה" ו"שאהידים" הם מושגים דתיים שהפכו לחומרי חדשות. הסרט "בשם האלוהים" יוצא לברר אותם בפקיסטן בין הלוחמים, במאדרסות (אולפנות) לנשים ובתוך המשפחות. אנשים ונשים מוכנים לתת את היקר להם למען האל. יש להם פנים, רגשות ואמונות. אם מגדלי התאומים היו קצה של קרחון, הם הבסיס שלו. בדרום לבנון השאהידים הם גיבורי תרבות . טקסי ה"אשורה" השיעית שצולמו שם הם ביטוי מדמם וקשה לצפייה של שבועת נאמנות דתית.
המסע אל האמונה הקיצונית הוא מסע אל מעבר לקו האדום של הצופה. יש בו יופי מהפנט, אמפטיה, דחיה ופחד.

בשם האלוהים אנשים הולכים עד הקצה. הפרשנות לכוונתו קובעת את הדרך. אך בסרט נשמעת גם פרשנות אחרת המצביעה על כיוון שונה.

במאי צעיר (מאוד) יוצא בעקבות אחיו הגדולים (והנערצים) כדי לתעד את פריצת הדרך העולמית של להקת ההיפ-הופ שלהם. פריצה שכזו אמנם לא מתרחשת, אבל האח הקטן משיג הרבה יותר מזה: את קרבתם של אחיו שתמיד טרקו בפניו את הדלת ("יוני, לך מפה, אתה ילד קטן"). על רקע סצינת המוסיקה הגועשת בניו-יורק, מועדונים עם חמישה אנשים וחלומות על אצטדיונים מלאים, מצליח הסרט להעביר תהליך התבגרות מסויים ומאוד אישי של היוצר.

ההווי המיוחד של קבוצת צעירים חיפאים, עולים מחבר העמים, המשקיעים את כל מרצם וזמנם הפנוי בהכנות לקראת ההשתתפות בליגה לקבוצות סאטירה בשפה הרוסית (ליגת ה- קה. ווה.אן) דרך ההתחקות אחרי גורלה של הקבוצה, האנשים והדינמיקה ביניהם, מאפשר הסרט הצצה מקרוב לעולם התרבותי והאנושי של העולים מחבר העמים החיים היום בישראל.

מקבץ ראשון מסוגו של 17 יוצרים ישראלים, כל אחד ב–3 דקות של אמירה אישית על המצב שלנו כאן ועכשיו – בסאטירה, אנימציה, דרמה, קליפים, דוקומנטרי ועוד. הזדמנות יחידה להביט עלינו לרגע מהצד בעזרת 17 מבטים שלא מפחדים להיות ישירים. הגוון העצום של תכני הסרטים משקף נאמנה את המורכבות, הלעתים בלתי נסבלת של תחושותינו ופרשנותנו, הישראלים למציאות העכשווית:

1. בשם חומת מגן. ענת אבן
2. למה צחקה חיירה? אריאלה אזולי
3. אבטחה צריך לקיים. עידן אלתרמן
4. התקווה. רפי בוקאי
5. סטאטוס קוו. גור בנטוויץ' וניר מטרסו
6. 72 בתולות. אורי בר-און
7. המשוגע. אורי ברבש
8. המצב קשה. עמוס גיתאי
9. פי התהום. שלומית אלטמן ועודד דווידוף
10. אותך לאמא. ת'איר זועבי
11. הנסיעה. אייל זייד
12. הישרדות ואמנות הג'ויסטיק. ציפי חורי
13. מזל טוב. אייל חלפון
14. 3 דקות לארבע. אליאב לילטי
15.מעכשיו לעכשיו. דוד פרלוב
16.געגועים. דינה צבי ריקליס
17.נירה וסאוסן – אמהות. נירה שרמן סידס וסאוסן ר'וואד

הסרט מביא את סיפורה האמיתי של אישה ישראלית שעזבה את הארץ לאחר שבנסיבות טראגיות מסרה את בתה היחידה – פרי אהבה לבדואי, מוסלמי – לאימוץ. כאשר היא חוזרת לאחר שנים רבות לישראל במטרה למצוא את בתה האבודה, היא מוצאת את עצמה ביחד עם ידידה הבמאי, בתוך מסע שחזור קולנועי בלתי שיגרתי של חייה בצל המעשה לאורך שלושה עשורים ועל פני מספר ארצות, מסע בריחה בלתי נגמר אל השכחה, ההישרדות והאבדון. אהבותיה בריחותיה והגברים בחייה – כל אלה משמשים כהד וכמקהלה למעשה הגורלי. שוב – באפון בלתי שיגרתי בסרט זה: לאחר שובה עמדת הגיבורה, כמו במקהלה יוונית בדיון חוזר על מעשיה – וכאילו לא השתנה דבר אחרי כל השנים…

הם הגיעו לשכונת גילה בירושלים בראשון לספטמבר 2000 לשנת שירות במסגרת מכינה קדם-צבאית.הם – צעירים וצעירות, חילוניים ודתיים, חניכי תנועות השמאל ותושבי התנחלויות, הדוחים את גיוסם לצה"ל בשנה, על – מנת לנסותו לחיות יחד, עת הולך וגובר הקרע בתוך החברה הישראלית.אירועי אוקטובר 2000 תופסים את החבורה באחד מסמלי השנה הסוערת – הירי על השכונה מכיוון העיירה בית ג'אלה.בו בזמן שהם בטוחים כי יעסקו השנה ב"לעשות שלום מבית", הם מוצאים עצמם עשרות מטרים מרח' האנפה, כשלנגד עיניהם קורסת התקווה לשלום מבחוץ.

1970, תנועת מחאה המונהגת על – ידי בני נוער משכונות המצוקה בירושלים פורצת לתודעת הציבור הישראלי בפעילות חריגה, אנטי-ממסדית ולפעמים גם אלימה. היו אלה "הפנתרים השחורים".בשנת 1971 פגש אותם לראשונה נסים מוסק, אז עורך סרטים מתחיל בטלוויזיה, בבית הקפה המיתולוגי טעמון. מוסק הוקסם מהתלהבותם ומכנות כוונותיהם של הצעירים המרדנים, התחבר לדרכם המהפכנית שנראתה בעיניו נכונה וצודקת, והתחיל לתעד מיד את פעילותם התוססת. במשך מספר שנים יצר מוסק יחד עם הפנתרים סרט מחאה בשם : "שמעת על הפנתרים השחורים, אדון משה?" הסרט בא להציג את המחאה ואת המסר החברתי של תנועת המצוקה הראשונה והמשמעותית ביותר בתולדות המדינה. אולם כבר תוך כדי עשיית הסרט, החלה התנועה שפעלה אז כשנתיים להתפורר, ובסופו של דבר התרסקה, בשל ניגודי תפיסות ואינטרסים, יריבויות אישיות ומתחים פוליטיים. נגטיב הסרט שאבד לפני שנים רבות, נמצא רק לאחרונה. על בסיס הסרט המקורי יוצא מוסק למסע חיפוש אישי של גיבורי הסרט: סעדיה מרציאנו צ'רלי ביטון ילידי שנות החמישים, בני שכונת מוסררה, וכוכבי שמש המבוגר מהם, מהקטמונים. המסע יערך בשכונות, בעיירות ובמקומות שונים בארץ בחיפוש, אחר הפנתרים ודמויות אחרות שהופיעו בסרט המקורי.

רפי הוא מהמר כפייתי הנמצא על פרשת דרכים בה הוא אמור לבחור בין אשתו ובתו האהובות לבין הימורי הטוטו הממלאים באובססיביות את חייו. על חייו משתלטות הפנטזיות שכולנו מכירים: מה היה קורה אילו רק היה לנו קצת כסף, אילו רק לא היו מנהלים לנו את החיים, אילו רק היו מתייחסים אלינו בקצת יותר כבוד…

סיפורה של יהדות מרוקו בישראל דרך 6 דמויות מרתקות מהדור השני המספרות סיפור אנושי, דרמתי ונוקב על תהליך הקליטה של יהודי מרוקו שלווה בגזענות ובדיכוי. הסרט עובר בין האירועים הדרמטיים החל משנת 1948 ועד היום: העליות הגדולות, הסלקציה שעברו יהודי מרוקו, תקופת המעברות, ישוב הגבולות והקמת עיירות הפיתוח, המחאה, מרד ואדי סאליב, הפגנות הפנתרים השחורים, הקמת ש"ס ועד לבקשת הסליחה של אהוד ברק. הסרט מביא מזווית חדשה את הקונפליקטים הפנימיים של יהדות מרוקו בהליך ההשתלבות בחברה הישראלית, תוך התמקדות בבעיות הזהות, ההכחשה והאיבה, שיצרו את הדרמה האנושית הגדולה של כור ההיתוך הישראלי. זהו מסע אל הזהות וההיסטוריה של יהודי מרוקו בפרט והמזרחים בכלל בישראל.

נעמי גולן, בתו של במאי ויוצר הקולנוע מנחם גולן, נוסעת להודו בעקבות אביה, שם הוא עסוק בצילומי הסרט " השיבה מהודו". נעמי מגיעה לסט הצילומים כדי לפתור את מערכת היחסים הבלתי אפשרית שנוצרה בניהם. לאחר שנים של ניסיונות כושלים להדברות אמיתית, בוחרת נעמי לדבר עם אביה בשפה שהוא מכיר – שפת הקולנוע, ומציבה מולו את המצלמה, אותה מצלמה שגזלה אותו ממנה כל השנים. במפגשים בין השניים שמתרחשים על רקע אתרי הצילום השונים, מנסה נעמי להבין את הגורמים שהביאו למערכת היחסים הכל-כך טעונה בניהם ופותחת פצעים מן העבר. מנחם מצדו עסוק בצילומי הסרט וחושף את עשייתו הייחודית, החלומות והקשיים הכרוכים בעשיית הקולנוע. היחסים בין השניים מקבלים פן נוסף במפגשים עם דמויות המשנה: בנה בן ה- 9 של נעמי, מנהל האולפנים ואשתו ואפילו ראש ממשלת הודו.המחויבות הטוטאלית של מנחם לסרט נוכח כמיהתה של נעמי לזכות באהבתו של אביה חושף את הקונפליקט בין הקריירה לחיי המשפחה, ויותר מכל בין החיים לקולנוע.

מזה למעלה מעשר שנים – רצועת עזה היא, בעיני תושביה, בית כלא ענק ובו למעלה ממיליון אסירים. אנחנו הסוהרים. הסיום החד של תהליך השלום והאינתיפאדה שבאה בעקבותיו, הכה בהלם את מרבית תושבי ישראל. הסרט מתבונן בפרטים הקטנים של החיים תחת הסגר בעזה, ובישראלים המתכתשים בינם לבין עצמם על אודות הסגר, ומציע אגב כך הסבר מסוים לשאלה, מדוע הזמן האדום הארור שלתוכו שקענו, היה בלתי נמנע. צוות ישראלי פלשתינאי סוקר את שני צדי הגדר האלקטרונית – לפני האינתיפאדה הנוכחית ובמהלכה – ותוהה האם מבעד למסך הדם – ניתן עדיין לראות את הדברים כמות שהם.

"נשמות גועשות" הינו סרט דוקומנטרי אודות להקת הרוק הישראלית "מינימל קומפקט" שפעלה באירופה בשנות השמונים. במלאת 20 שנה להקמת הלהקה החל יוצר הסרט במסע לגילוי סיפורה יוצא הדופן של הלהקה שחבריה נפוצו ברחבי אירופה ובישראל.דרך ראיונות עם חברי הלהקה-בניהם רמי פורטיס וברי סחרוף החיים בארץ, ומלכה שפיגל וסמי בירנבך החיים באירופה, נחשף בסגנון "רשומון" סיפורה של הלהקה.סיפורו האישי של יוצר הסרט, מילדותו בשנות השמונים כמעריץ של מינימל קומפקט ועד היום, כמי שיוצר סרט אודותיה, ושמוצג במקביל לסיפורה של הלהקה, הופך את הסרט למשל על התבגרות בכלל ועל התבגרות בארץ בפרט.במרכז הסרט עומדת השאלה: האם סיפורה של הלהקה הוא סיפור הצלחה, או שמא סיפור של כשלון ידוע מראש?דרך יחסו של המספר אל הלהקה- -מקבל הצופה מענה לשאלה בדרך מורכבת ובלתי צפויה.

את מייק ברנט מצאו על המדרכה ברחוב ארלנז'ה שברובע ה 16 בפריז, בבוקר יום שישי 25 באפריל, 1975. הוא שכב על גבו, עם הפנים לשמיים, בחולצה כחולה, יחף, שלם מבחוץ, אבל מרוסק מבפנים. בן 28 היה במותו. משה ברנד, נולד במחנה מעצר בקפריסין, גדל בחיפה, היה כוכב מועדון הרונדו בכרמל והגיע למעמד של כוכב על בפריז בשנות השבעים. תקליטיו נמכרו במיליוני עותקים, להיטיו הושמעו בכל תחנות הרדיו באירופה ובקנדה וכבשו את פסגות מצעדי הפזמונים. ואז תפנית בלתי צפויה. האם אכן הייתה בלתי צפויה, או שסיפור חייו הוא כרוניקה ידועה מראש של התאבדות? סיפור של אי צדק, כוחניות, הרבה כסף, ורצח התמימות. סיפור של קונפליקט בין הרצון של מייק להצליח ולבין המחיר שאותו משה'לה היה

במאי הסרט חי כהן נפצע ב 1986 במהלך קפיצת ראש חדה לבריכת שחייה. לאחר זמן הסתגלות מסוים, מצא אדם שהסכים, תמורת קורת גג ומשכורת חודשית, להעמיד עצמו לעזור לו בכל אותן פעולות יומיומיות שכעת לא עלה בידו לבצען, פעולות כמו מקלחת, לבישת מכנסיים, סחיטת מיץ אשכוליות, פתיחת מתנות.שמו של אדם זה הוא סמואל מוקנדה והוא חי בבית של חי במשך עשר השנים האחרונות. מערכת היחסים שנתפתחה בניהם נתפסת באופן כה ברור וכמעט מובן מאיליו, בדומה אולי, ליחסים שאדם מנהל עם כפות ידיו. אך יחד עם זאת, באותה נשימה, היא מהווה תעלומה גדולה.סמואל נולד, גדל והקים משפחה בכפר קטן בצפון קניה. אישתו וילדיו מתגוררים כעת בבית אבן גדול – פרי שכר עבודתו. הוא מבקר אותם פעם בשנה למשך חודש אחד. בהיעדר חיבור לחשמל ומים זורמים החיים שם סובבים סביב הקיום הבסיסי. גידול תירס, אגירת מי גשם לרחצה וכביסה, בישול על אש, אור עששית.דרך חייו של סמואל מכילה שני עולמות שונים כל כך, כמו מעבר חוזר ונשנה בזמן חדור בתחושת חובה.

את המסע לארץ ישראל עשה גרישא סטרוסטה פעמיים.בפעם הראשונה היה חלוץ צעיר, אידיאליסט נלהב שיצא להגשים חלום.בפעם השניה, איש משפחה בורגני שהיה נחוש בדעתו להציל את אשתו ושתי בנותיו מאימת הנאצים.הבמאי, רון גולדמן, שהחל לעשות סרט בעקבות ידיעה קטנה בעיתון על ספינת פליטים שהוטבעה ב-1942, מצא עצמו חושף את ההיסטוריה של משפחה אחת שלא הכיר, המשפחה שלו.בסרטו, נפרשת בפנינו המאה העשרים כאריג עדין וסבוך של סיפורים. אהבה גדולה מול חלום שהוחמץ, קנאה ובגידות, תופת בוערת מול נשפים עליזים, ובעיקר, סיפור על עקשן אחד גדול, הסבא רבא שלו, גרישא.

מבט נדיר וייחודי אל עולם של זוגיות ומיניות דתית שזכה עד היום לתיעוד מינימלי: סיפור טהרת המשפחה. מסלול מאבק סמוי של נשים דתיות במסגרת הלכה גברית נוקשה שמעצבת את הזוגיות והמיניות שלהן. הסיפור הנוגע במרי נשי מאופק מתוך העולם הדתי, הוא נקודת מבט אישית של הבמאית ענת צוריה ושאר הנשים בסרט שהינן חברותיה: נטלי, קטי ושירה. פתיחותן למצלמה שוברת טאבו שתיקה עמוק שמושתת על חוקים בני אלפיים שנה ולחץ חברתי עכשווי.

"התקשיתי להבין מושגי יסוד כמו טמאה וטהורה. לא האמנתי שאני טמאה בזמן הדימום ולא האמנתי שאני טהורה כשאני יוצרת מהמקווה, ספוגה בכלור. אבל החיים עם בן זוג דתי אורתודוקסי העניקו לי חוויה עשירה של עשרים שנות טבילה במקווה ושל עשרים שנה מחזור ההרחקה הזוגי. המטען של עשרים שנה של קיום הטהרה הוא זה שהצמיח את הסרט הזה."

ג'והר אבו לאשין יכול היה להיות כוכב העל של האגרוף העולמי אלמלא נולד בנצרת כערבי ישראלי. הדגל הישראלי שהניף כשזכה בתואר העולמי בפעם הראשונה, והדגל הפלסטיני שהניף כשזכה בו בשנית, הפכו קריירה מבטיחה של כוכב זוהר, לסיפור טראגי של זהות חצויה בלב הסכסוך המזרח-תיכוני. הסרט עוקב אחר הקאמבק האחרון של אבו-לאשין מחוות הסוסים שלו בטנסי, דרך קרב עולמי בנצרת, והקרב הגדול של חייו שהוא מתכנן עם ערפאת בעזה.

העם הקטן והעתיק ביותר בעולם – השומרונים, חצוי בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלשתינאית.זוהי קהילה דתית, המונה פחות מ – 700 נפש, והיא מקיימת באדיקות וברציפות, מאז ימי התנ"ך, טקסים כמו זבח הפסח. הסרט עוקב אחרי שני זוגות שומרונים המתמודדים עם הקשיים שמציבים בפניהם העולם המודרני והסכסוך הישראלי-פלשתינאי.

ניסיון קולנועי ראשון להתמודד עם דמותו המורכבת של לוחם השלום הותיק והעיתונאי החשוב אורי אבנרי. פורטרט של המוהיקני האחרון של השמאל הרדיקלי הישראלי, אשר בגיל 79 ממשיך לשאת את נס השלום הישראלי-פלסטיני. אדם שנוי במחלוקת, איש ריב ומדון המייצג בצלמו ודמותו את רוח התקופה בה צמח ואת ההיסטוריה המסוכסכת של מדינת ישראל. הסרט נע בשני צירי זמן מקבילים: הביוגרפי, המשלב ראיונות עם אנשים שלקחו חלק בחייו עם קטעי ארכיון נדירים, והשני האישי העכשווי המתעד אותו עם אשתו רחל לאורך השנתיים הדרמטיות לפני ואחרי אינתיפדת אל-אקצה.

זה סיפור על ילדה טובה מצהלה שחלמה להיות קצינה בצה"ל בשנות ה – 70 עם פטריוטיות ללא סייג, אשר נפצעה בפיגוע חבלני נגד צוות אל על בלונדון ב-1978 על ידי החזית העממית לשחרור פלשתין והתבגרה להיות אמא ישראלית שחרדה לתת לבנות שלה לצאת לקניון שמא ייפגשו במחבל מתאבד פלשתיני. בדרכה להתפייס עם המחבל שירה עליה 22 שנה מאוחר יותר, היא מתבוננת בהיסטוריה של מדינת ישראל מאז ילדותה בשנות ה-60, מתמודדת עם המציאות האלימה ופוגשת אם שכולה שאיבדה את בתה בפיצוץ מכונית תופת בעפולה. האם תמליץ על שחרור המוקדם של המחבל אחרי 23 שנים בכלא הבריטי?

איש אשר התנהלותו האובססיבית ודרך חייו הפוכה מהמצופה. כהן גן, מגדולי האמנים הישראליים, למרות היותו טיפוס אקסצנטרי, מייצג נושאים רבים שהם במרכז ההוויה שלנו בארץ. במרכז הסרט – אישיותו הכריזמתית ורבת הסתירות. אמנותו מתוארת כפועל יוצא שלה. האבסורד והביזארי מנחים את חייו ומכתיבים את המבנה והטון של הסרט.

שנת 1990. בכל יום מאות רבים של עולים מבריה"מ מגיעים במטוסי הסוכנות. ב – 26 באוקטובר 1990, הגיעו לארץ 750 עולים. לכל אחד מהם היה דימוי משלו על הארץ ואנשיה, מלווה בחששות ובתקוות, כפי שטבעי לצפות בנקודה כה מכרעת בחיים. אליס ניימן, במאית הסרט, עלתה ארצה באותו היום, בת 20. כעבור עשור אליס בוחנת עד כמה התממשו תקוותיהם או חששותיהם של כמה מהאנשים שהגיעו אתה לארץ באותו יום. ביניהם ישנן דמויות מרתקות במיוחד, לא בהכרח "מייצגות", אלא אולי מהוות פתח הצצה לטווח האפשרויות הרחב שהיה גלום בגל עלייה זה. באותה מידה שהתמונה הרחבה של העלייה מורכבת מאינספור מקרים פרטיים, כאשר סיפורה האישי של שאליס הוא נקודת העוגן ממה מופנה המבט לשאר הדמויות. כך גם ההגירה גדולה ההיקף הינה בתורה חלק מהסיפור הגדול יותר של מפת ההתרחשויות הישראלית. סיפוריהם המצחיקים, המרגשים והעצובים גם יחד של גיבורי הסרט נוגעים עמוק לב\היסטוריה של הארץ בעשור האחרון החל ממלחמת המפרץ ועד האירועים המסעירים של האינתיפדה האחרונה.

לפני שנים רבות עמדה אווה, גיבורת מלחמה יוגוסלבית ולוחמת זכויות אדם, בפני רגע קריטי בחייה הסוערים, בו נאלצה לבחור בין בתה היחידה לגבר שאהבה. היא העדיפה לא לבגוד באהובה ובאידיאלים שלה ונזרקה לכלא הנשים הנורא 'גולי אוטוק'. בתה טיאנה בת השש נזרקה לרחובות. בסרט היא יוצאת לבקש מבתה מחילה והמפגש מתאפשר דרך אמילי הנכדה. אווה יוצאת מהקיבוץ, טיאנה מגיעה מארה"ב ואמילי מחכה להן. יחד נוסעות שלוש הנשים ליוגוסלביה, לנסות ולהשתחרר מהעול הכבד בצלו חיו במשך שנים. סבתא אם ונכדה יוצאות למסע משותף ביוגוסלביה במטרה להגיע להשלמה עם עברן.

במאי סרטים דוקומנטריים יוצא לתעד את חודש אוגוסט כי הוא מאמין שהחודש הזה הוא מטאפורה לכל מה ששנוא בעיניו במדינת ישראל. במהלך עשיית הסרט מגלה הבמאי שגם הוא עצמו נעשה ל"אוגוסט".

תמי, עיתונאית ישראלית היוצאת לגרמניה לראיין ישראלים שבחרו לחיות שם: ד"ר רות הרץ, שופטת בקלן, ד"ר יום לוי, מנתח פלסטי בגארמיש, נעמי תרזה סלומון, צלמת בויימר ופרופ' מיכאל וולפסון, מרצה להיסטוריה במכללה לקצינים של הצבא הגרמני במינכן. תמי שהתעלמה מגורל משפחתה בשואה ומעולם לא טרחה לקרוא את המכתבים של הסבא והסבתא הדודים והדודה שלה שנשלחו משם לפני שנספו, תובעת מהמרואיינים שלה תשובה לשאלה איך הם מסוגלים לחיות בגרמניה. אבל בהדרגה, מתמוססת מסיכת העיתונאי שלה, ולראשונה בחייה היא מתעמתת עם תחושת אשמה שמלוות אותה עשרות שנים.במהלך המסע, היא מוצפת בזיכרונות ילדותה בתל אביב, הספוגים באימת השתיקה שאפפה את קורות משפחתה ובהתרפקות על התרבות הגרמנית שהביאו הוריה, ודווקא בגרמניה, היא זוכה לתובנה עמוקה יותר של משמעות ההכחשה והזיכרון.

משפחת מיכאל עוזבת את ביתה שבדרום תל אביב ועוברת לנצרת עילית בעקבות עבודתו של אבי המשפחה, חיים. בני המשפחה, יואב בן ה – 11, ענת בת – 16, ומלכה האם, מוצאים עצמם נקרעים בין הרצון לשמור על הקשר עם עברם וזהותם לבין השאיפה להתפתח ולהיפתח לחוויות חדשות. בנצרת מתחילה מלכה לעבוד במלון "מריוט" ומגלה בעצמה בטחון עצמי ואסרטיביות חדשה. ענת מתאהבת ביואל, מוסיקאי מרדן ורומנטיקן, וטווה חברות הדוקה גם עם אחותו מור. יואב מתיידד עם ניר ילד רגיש ותמהוני. הוא מארגן לחבריו החדשים מסע מנצרת עלית לתל אביב, והדרך חזרה הביתה תלמד אותו ש"אין דבר העומד מעבר ליכולתו" גבעת הירח, מסביר ניר, היא המקום הכי טוב לראות ממנו את הירח. הגבעה שמשקיפה על כל העיר, משמשת כצומת דרכים לסיפורים השונים של הדמויות.

בתל רומיידה שבע משפחות שמתעקשות 14 שנים להמשיך ולאחוז בקראוונים על גבעה קטנה, בלב העיר חברון.הסרט מתאר את הקבוצה הזו, הכל כך שנויה במחלוקת בתוך החברה הישראלית והשפעתה על הויכוח הציבורי חורגת הרבה מעבר לממדיה, כפי שהם באים לידי ביטוי בשטח.נגישות אינטימית ונדירה ללב הקבוצה הקיצונית, המהווה את הסמן הימני של המתנחלים היהודים בישראל.

זוהי האודיסיאה החברתית והאישית של הבמאי, שהוא גם מדריך נוער ומנהל בית קפה תל-אביבי שנקינאי למהדרין, אל העיירה אזור, אל חבורת נערים שרוטים, שמולם הוא מציג שריטות משלו.במשך שנתיים הוא איתם והוא מתעד את הרגעים היפים והפחות יפים שבידיו גם הם נראים יפים. תחושות ניכור, ישראל אחרת, אלימות, כל אלה מקבלים משמעות אחרת תוך כדי עבודה משותפת על מחזה והצגה. וכך עולות להן שאלות של זהות מינית וחברתית, הנערים נפתחים אל תומר, אל עולמם הפנימי, אל הבלבול שבהתבגרות ואל עצמם.ומול החשיפה והפתיחות שלהם, צריך גם תומר להיפתח ולצאת מהארון.

מוטי בן 51 קבלן גדול לשעבר, שפשט את הרגל וגם ישב בכלא, איש של כבוד. גילה בת 39 גרושה + 2, ג'ינג'ית עוקצנית וורקהולית בלי שיניים, אם יעשו הרבה כסף בחג (פסח 2001) אולי יוכלו להרשות לעצמם טיפול שיחזיר לגילה את השיניים החסרות. הם מפעילים שש באסטות של פרחים במתחם שבין צומת בית ליד לפרדסיה. לשרוד בעסקי הבאסטות זה עניין של מאבקים עם המשטרה, הרשויות, המאפיה של כפר יונה, בעלי חנויות ועם ציבור הקונים, שבבאסטה מרשה לעצמו להתנהג כמו בבאסטה. הסרט מתמקד בשבוע שלפני ערב פסח, במוטי וגילה ובנו, שעוצרים בצד הדרך, להספיק להביא זר אחרון לסדר."אצלנו תמיד עסוקים בדברים הגדולים, במלחמות, במאבקים בפוליטיקה, בעולים, במקופחים, במיעוטים, באפליה ובבעיות גדולות כל כך שבברן, שוויצריה, אף אחד לא שמע עליהם. רציתי לעצור לרגע ולהתבונן ולהכיר זוג אחד, ואת המציאות הבוערת שלו, את המאבק האישי שלהם שהוא בעצם המאבק האוניברסלי ביותר, הרצון להתפרנס בכבוד".

מי שירצה בעתיד להבין את רוח הזמן בישראל של שנות ה – 90 ותחילת המאה ה – 21 לא יוכל שלא להתייחס לכוכב הטלוויזיה דודו טופז. תוכניתו "הראשון בבידור", הובילה את טבלאות הרייטינג כמעט שש שנים ברציפות. הוא עצמו, סימל עבור חלק גדול מהצופיםבו את תמצית החלום הישראלי. 66% אמרו שהיו בוחרים בו לראשות הממשלה אם היה מציג את מועמדותו. דורון צברי ליווה את דודו טופז בחמש השנים האחרונות, שבהן הגשים את חלום חייו להיות האיש הנערץ בישראל. זהו סרט מצחיק ועצוב על כוכב טלוויזיה חסר גבולות, שאהבתו לעצמו תלויה לחלוטין באהבת הקהל שצופה בו. אדם שהצליח לפצח את רוח הזמן של תקופתו ולהכתיר עצמו במו ידיו למלך פוסט-מודרני. מלך הרייטינג.

בסוף מלחמת העולם השניה היו בבולגריה – בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, 49,172 יהודים לעומת 48,565 שהיו בראשיתה. בולגריה הייתה המדינה היחידה באירופה של היטלר בה היו בסוף המלחמה יותר יהודים משהיו בה בראשיתה. הסרט מספר כיצד קרה הדבר, את מבול מברקי המחאה כנגד חוקי נירנברג הבולגרים שהגיעו מקרב כל שכבות העם למוסדות השלטון, מראה כיצד מנע מאבק פרלמנטרי את משלוחי המוות הראשונים של יהודי בולגריה וכיצד התעקשה הכנסייה להגן על חיי היהודים. הייתה זו בסופו של דבר רוח העם שגרמה למלך הבולגרי לשנות את מדיניותו כלפי נתיניו היהודים.

יואב, סוכן נדל"ן כושל, לא מצליח לישון היטב כבר מספר ימים. קול בכי שמקורו אינו ברור טורד את שנתו לילה לאחר לילה. את אשתו לעומת זאת נראה כאילו דבר אינו מטריד, היא ישנה הרבה ועמוק מאד, ובין יציאתו המוקדמת לעבודה וחזרתו המאוחרת, יואב כמעט ואינו פוגש בה. כל ניסיונותיו להתעלם, לישון או לגרום לבכי להפסיק, נכשלים ויואב מרגיש שהוא מתחיל לאבד את זה…

באמצע שנות ה80, בתקופה בה שכנים עוד אהבו להתאסף בחצרות, דוד נתן נהג לעלות כל קיץ את מופעי הצלליות המפורסמים שלו. בחצר או במקלט, בעזרת אלומה של אור ושתי ידיו מתעוררים אז לתחיה: פילים וג'ירפות, מטוסים ואריות, לעיניהם המרותקות של כל השכונה. המעריץ מספר אחד של דוד נתן הוא אחיינו, ילד שקט ומופנם, בן יחיד לאמו החד-הורית. כאשר הדוד מתחיל להראות סימנים של התדרדרות והמשפחה בוחרת להתרחק, נותר האחיין לבד במערכה עם הדוד ועם אותן צלליות על הקיר.

בר ואישה נוסעים לבית מלון. זו הפעם הראשונה שיהיה להם לילה שלם יחד. היא מצפה, מפנטזת, דרוכה. הוא פשוט שמח להיות שם. סדקים עדינים נחשפים בתמונות של קרבה. רגעים של תשוקה, אהבה ואכזבה נאספים לפגישה אינטימית עם זוג.

הרומאים קראו ללוד "עיר האלוהים", אבל מאז עברו כמה אלפי שנים ונראה שאלוהים כבר לא גר כאן יותר. העיר הזאת, בלב ליבה של ישראל, 12 דקות נסיעה ממרכז תל אביב, 5 דקות מהדיוטי, היא מקום של נחשלות ייאוש ופחד. לוד, עיר שחיים בה יחד נוצרים מוסלמים ויהודים (75000 סה"כ), היא בבואה של חידלון ממשלתי ועירוני כאחד. בחמש עשרה השנים האחרונות התחלפו בה שמונה ראשי עיר, העירייה פשטה את הרגל והממשלה נאלצה למנות וועדה ממונה לנהל את חיי התושבים.
בחודש פברואר 2011 הופיעה בשמי לוד תקווה חדשה בדמותו של מאיר ניצן; ראש העיר האגדי של ראשון לציון הסמוכה שנעתר לפניית וועד התושבים המקומי והסכים לשמש כראש הוועדה הממונה. האם יש לאיש הלא צעיר הזה (79) את הכוחות להציל את לוד מעצמה? האם הדיבורים שלו על עיר של שלום בין יהודים וערבים יכולים להתממש?

עונה 1 (6 פרקים)
הסדרה, אשר צולמה במשך שנתיים, עוקבת אחרי ניסיונות השיקום של לוד דרך קורותיהם של מספר דמויות המגלמות את פניה המנוגדים של העיר הזאת; חלקם מנסים פשוט לשרוד, חלקם עדיין לא איבדו תקווה, ממשיכים להלחם על הבית, על לוד.

עונה 2 (5 פרקים)
לאחר שנתיים וחצי בהם כיהן מאיר ניצן בתפקיד יו"ר הוועדה הממונה, ניתן היה להרגיש את ניצני השינוי; מפלס האלימות ירד, הגרעון נמחק, ניצן רכש את אמונם של האזרחים הערבים בעיר, מאות סטודנטים עברו להתגורר בלוד. אלא שאז הוא נאלץ לעזוב, מועד הבחירות לרשויות המקומיות התקרב. מערכת הבחירות שיצאה לדרך באפריל נתנה מיד את אותותיה ובלוד כמו בלוד, הכל פרץ החוצה בצורה שאיש לא ייחל לה. עיקר המאבק על רשות העיר ניטש בין שני מועמדים יורם מרציאנו, פוליטיקאי וותיק ומיומן ויאיר רביבו, מי שהיה מנכ"ל העירייה תחת ניצן. כניסתו של עו"ד יאיר רביבו לבניין העירייה לוותה בתקיעת שופרות ושמחה לא קטנה בקרב היהודים בלוד וחשש לא קטן בקרב המגזר הערבי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהביטוי לשינוי הדמוגרפי שעבר על העיר בעשרת שנות הוועדה הממונה בא לידי ביטוי באופן ממשי. בשנים הללו עזבו רבים מבני המעמד הבינוני, החילוני את העיר. האליטה החדשה שנוצרה באה מקרב בני הגרעין התורני, מאות משפחות דתיות לאומיות, אשר הגיעו ללוד ותפסו עמדות מפתח בעירייה.

כיצד מגיעה נערה חיננית מכפר קטן בבוואריה למצב שבו היא נשואה למחבל המבוקש ביותר בעולם ולוחמת לצדו לשחרור העם הפלסטיני? מגדלנה קופ, אשתו של קרלוס “התן” מעמידה עצמה למשפט בסרטו המרתק של נדב שירמן. להט נעורים לשינוי עולם ולהבסת הדיכוי והאימפריאליזם הובילו אותה למערבולת מסוכנת שממנה יצאה שבורה ומובסת; היום,
ממעמקי הנידוי, החרטה והבדידות, היא לוקחת אותנו למסע התפכחות כואב ומסעיר ברחם הטרור הבינלאומי. חלק שני בטרילוגיה שהחלה עם “מרגל השמפניה ”

סרט מסע ברוח “הקוסם מארץ עוץ”, בעקבות השאלה מה הופך אדם לגיבור. האם יכול
להיות שלגיבורים יש מכנה משותף, מרכיב סודי ההופך אותם לכאלו? הבמאי, שבא משושלת של גיבורים, מנסה להבין האם הוא עצמו יכול להיות גיבור והאם ברצונו להיות כזה ׀ בהנחה שיבין בכלל מה זה גיבור. במסע חובק עולם, מלא אירוניה עצמית והומור, פוגש הבמאי גיבורים, מדענים, פסיכולוגים ואפילו קופים וחייזרים, כל זאת בניסיון לענות על השאלה הקיומית העתיקה: איזהו גיבור ?

יום אחד מגיע מירושלים אקדוחן בודד, עזרא נאווי, כדי להציל כמה רועים פלסטינים. מולו ניצב יוחנן שרת, גרמני שהתגייר, בעל חוות צאן בשטחים. האווירה נטענת באלימות. ברבות הימים מתפכח יוחנן; בעבר התגורר בחווה לבדו, אך לאחר שאחד משכניו נרצח בידי פלסטינים התיר לכמה יהודים להתנחל בשטח ולהקים בו מאחז על שם הנרצח, מצפה-יאיר. כעת מנסים שכניו לחמוד את כל השטח, מכנים אותו “נאצי” ומתנכלים לו. ככל שההצקות דוחקות את יוחנן לפינה, הולכת ומתפתחת לה קרבה בינו ובין נאווי חובב הפלסטינים .

ותיקי הצבא האדום ששרדו את מלחמת העולם השנייה עומדים במרכזו של סרט זה, המגולל את סיפורם, סיפור על פשיטת הרגל של הגבורה. כוכבי הסרט, בני הדור הסובייטי הראשון, חוו על בשרם לא רק את אחת המלחמות הקשות שידעה האנושות אלא גם את התפוררותה של מולדתם.
ברבות ימיהם מצאו עצמם בארץ, דחוקים לשולי התרבות הישראלית, העמוסה בגיבוריה המקומיים ואינה חפצה בגיבורים זרים. במשך חודשים הם יושבים ומנתחים את מפות הקרבות שבהם השתתפו, מתכננים את המסע הגדול שהוא שיאו של סרט זה.

עד היום 16 אנשים בלבד זכו בתואר אלוף העולם בשחמט. בוריס גלפנד מראשון לציון היה לישראלי הראשון שמתמודד על התואר. כל חייו התכוונן בוריס למעמד הזה, הוא גודל וחונך להיות אלוף מאז שהיה בן 6, אביו הקדיש את מירב זמנו לטיפוח כישורי השח מט של בנו, הוא הקנה לו סדר יום אמביציוזי ותובעני ותיעד באופן יומיומי ואובססיבי כל אירוע בחייו של הילד.

זהו סרט על דו קרב בין שני המוחות החזקים בעולם, אבל זהו גם סרט על הבחירה ההורית, הדילמה האם לבחור ולהכתיב לילד דרך להגשמה עצמית או להיות ליברלי סלחן וותרן.

חליל אפרת שחקן שח בינוני יוצא למסע בעקבות דמותו המרתקת של בוריס גלפנד, ובעקבות השאלה, האם כל אחד מילדינו יכול להפוך, עם קצת חינוך סובייטי טוב,לגאון.

לפני ארבעים שנה בחיפוש אחר מקומו בעולם, קבע לו ניסים קחלון (67) את מושבו בתוך מצוק כורכר מתחת לגן הלאומי -אפולוניה, צפונית לחופי הרצליה. בין רחש הגלים להר הכורכר השברירי חצב מערה בכדי שיוכל ללון בה ואשר תגן עליו מפני החום והקור. שנים חי בלי חשמל ומים. כיום ״הבית״ אשר נבנה מכל הבא ליד: אבנים, פסולת וחול הים, מכיל יותר מערות ומחילות משניתן למנות, ובכל זאת מתעקש ניסים להמשיך ולעמול בו יום יום. עבודתו לעולם אינה נגמרת. הים שאותו הוא כל כך אוהב, נוגס בעיקשות בביתו ומסכן את מפעל חייו. הבניה הבלתי פוסקת גובה את מחירה, גופו כואב ובוגד בו. לאחר נתק של שנים, ניסים מציע לבנו, משה (18) שנולד במערה ועומד לפני גיוס לצה"ל לבוא לגור עמו בכוונה שיירש את מקומו בבוא העת. משה נכנס מחדש לחייו וביחד הם עמלים לבניית מערה שתשמש את משה למגורים. דרך עבודה סזיפית נחשפת מערכת יחסים מורכבת בין אב ובנו

מסע פואטי מדברי מצולם במצלמה טרמית. בסביבה אפוקליפטית מנותקת ממקום וזמן, מתקיים מפגש מרתק בין המיתולוגי הקדום והפוליטי העכשווי.

אלכס צייטלין מתאגרף ממוצא רוסי הוא חבר בקבוצה אלימה של ניאו נאצים בעיר טבריה.
מפגש רב משמעות עם דוד אוחנה, מאמן אגרוף מזרחי-מסורתי החולם להחזיר לטבריה את תהילת העבר שלה כעיר אלופי אגרוף, מובילה את אלכס להפוך למתאגרף מקצועי ובעל פוטנציאל במועדון המקומי.
מערכת יחסים תלותית ורגשית נרקמת בין אלכס לדוד ובמקביל נסחף אלכס לרומן עם יסמין אוחנה, בתו של דוד ולראשונה בחייו מוצא את עצמו שייך לחברה הישראלית.
אלכס נקרע בין נאמנותו לחבורה הניאו נאצית בראשה עומד אחיו יבגני לבין הזדהות שלו עם ערכיו של דוד אוחנה, דמות האב החדשה בחייו.

"סרט תיעודי הוא נסיון נואש לתעד את מה שאינו ניתן לתיעוד"
הרהורי כפירה של דוקומנטריסט ותיק; שכונה ברמת גן – חנווני, רקדנים, שען, כבשים, ספר, נביא זועם ועוד.
אמיתי? מבוים? מקוטע כמו שידורי טלוויזיה, כמו שיחות בנייד, כמו החיים.
ובסוף מישהו נבהל: ואם אלוהים קיים – האם הוא חוזר וסופר אותנו?

בגיל 80 יוצא אלוף משנה דוד רוקני לפקד על טקס יום העצמאות בהר הרצל בפעם ה-30. כמו בכל שנה, הוא עובר דרך מפרכת של אימונים, בניית צורות ותרגילי סדר לקראת המצעד הצבאי המסורתי, משימה אשר איש מלבדו אינו יכול לבצע. שבוע לפני הטקס מתרחש האסון בו נהרגת הילה בצלאלי. לראשונה, מתמודד רוקני עם מציאות שהוא לא מכיר בטקס שישנה את חייו.

סין היא המדינה הראשונה בעולם שהכריזה על התמכרות לגלישה באינטרנט כעל מחלה קלינית הדורשת טיפול. מיהו מכור? כלאדם הגולש למעלה משש שעות ברציפות שלא לצורכי עבודה או לימודים. ממשלת סין, הרואה בהתמכרות זו איום קיומי לחברה, תמכה בהקמת מאות מרכזי גמילה ו”חינוך מחדש”. סרט זה צולם בתוך מרכז שכזה, המופעל בבסיס צבאי, ובו שוהים נערים שאושפזו בכפייה בידי הוריהם – כמה מהם הגיעו למצב שבו גלשו ברשת כמה ימים ברציפות, בלי לאכול או להתקלח; כדי לא לקום לשירותים, הצטיידו בחיתולים.

סימה ואורלי, סווטלאנה וג'יהד, כולן חיות בעיר רמלה. סימה ואורלי בחרו בחזרה בתשובה ובש"ס. הן השאירו את עברן מאחור ויצאו לדרך חדשה. סווטלאנה הגיעה מאוזבקיסטאן עם שתי בנותיה לפני 5 שנים, וברמלה היא מנסה לבנות חיים עצמאיים. ג'יהד, בת למשפחת פליטים, סיימה את לימודי המשפטים והיא נעה בין השכלה ועבודה לבין מסורת שלא מאפשרת לה את החרות שהיא מחפשת. עולמן של הנשים נפרש על רקע העיר רמלה בה חיים יהודים וערבים, מהגרים ובני מהגרים, דתיים ומסורתיים. בין הבחירות בישראל ב 1999 לבין בחירות 2001, גיבורות הסרט חיות בקהילות נפרדות ובמעגלים שאינם נפגשים.

בפאתיה המזרחים של חיפה נמצא וואדי רושמיה, אזור של מצבות נטושות מימי הבריטים. במשך הזמן "התמקמו" בוואדי קבוצות שונות.במשך סדרה של שלושה פרקים בהפרש של 10 שנים, נצפה בשינויי שעבר הואדי, המהווה עבורנו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה והשינויים שעוברים על העיר חיפה.

סבטלנה בת ה 27 היא אישה נשואה, אם לילדה ואחות מוסמכת. ואדים הוא נער בן 17 שעובד באיסוף זבל. לשניים יש עניין משותף בחיים: שניהם נוטלים חלק במשחק תאטרלי אינטראקטיבי רב משתתפים, שאת עלילתו הם ממציאים. המשחק מתרחש ביער. המשתתפים לבושים בתחפושות שנוסכות קסם בעולם אגדי של קוסמים, מכשפים, נסיכות, אבירים, מחזירי נשמות, וכולם עסוקים בתככים ומזימות, בבריתות וקסמים כדי למנוע את אבדנה של הממלכה. במקביל מתגלה לצופה סיפור לידתה האמיתי של ביתו של ואדים בן ה 17.

"אביב טלמור, מורה לספרות ומשורר, מקבל לירה בירושה מאביו שהתכחש לו. בחיפוש אמיץ וכואב אחר אב שלא היה לו מעולם, הוא מגלה במפתיע שהוא הנין של ביאליק, המשורר הלאומי, מרומן סודי עם אירה יאן, הציירת העבריה הראשונה. הקהילה הספרותית מזדעזעת מהטענה של אביב. ומנהל ארכיון ביאליק יוצא נגדו למלחמת חורמה לטיהור שמו של המשורר הלאומי, שהיה כידוע חשוך בנים. מצבו של אביב הולך ומדרדר. הוא מאבד את האחיזה במציאות.
האם לביאליק היה בן? האם אביב הוא אכן הנין של ביאליק? האם הגילוי ישנה את התפיסה שלנו לגבי ביאליק?"

בגיל 76, מרגלית זינאתי היהודיה האחרונה בכפר הדרוזי פקיעין, יוצאת לקרב האחרון של חייה – הקרב על המפתח לבית הכנסת שעליו שמרה משפחתה 2000 שנה. בעוד היא נאבקת עם אילן, שחולם גם הוא להיות משמר הגחלת היהודית בפקיעין, מופיע יהודי שלישי ומקים מתחת לאפם בית כנסת מתחרה. משל טרגי קומי על סיפורו של עם ישראל ועל הצורך הבלתי נשלט שלנו להמשיך ולהלחם בכל מחיר מבית ומחוץ.

יוחנן ולר, עולה ותיק מארגנטינה, לוקח אותנו למסע אישי ביותר שהופך בכוח הקולות והמראות למסע אוניברסלי. יוחנן בנה לעצמו חיים מלאים ועשירים בבירת הקונצנזוס החמים של ישראל, רעננה. אך בתוך השגרה הנוחה יחסית, הוא נקרע על ידי רגשות מעורבים של געגועים ואשמה כלפי המשפחה שהותיר מאחור: אביו הקשיש, המאבד את מאור עיניו, אחותו הבכורה גרסיאלה שלא נישאה מעולם, ואחותו הצעירה קלריסה, אישה צעירה ותוססת עם פיגור שכלי קל. באופן מפתיע, אולי, הכוכבת האמיתית של הטלנובלה היא דווקא קלריסה. חכמתה הטבעית קורנת וקורצת אלינו מבעד להגדרה הקלינית של "פיגור קל" כי בניגוד לה, מתברר שמנת האינטליגנציה הרגשית של קלריסה עולה בהרבה על הממוצע.

הסרט מביא את סיפורם של תיירים בביקור מולדת. במהלך שנת 2000, מספר חדשים לפני פרוץ גל האלימות, יוצאת קבוצת תיירים פלסטינים מהגדה המערבית לטיול בישראל. הנופים הנגלים לעיניהם נראים מוכרים וזרים, מאיימים ומרתקים בו זמנית. זוהי מולדתם אך הם מבקרים בה כתיירים. הטיול הופך למסע בזמן – בין הזיכרונות הטעונים של העבר המאיים להימחק למציאות הקשה של ההווה.

קבוצת אזרחים שחייהם נקשרו בכיכר רבין (לשעבר כיכר מלכי ישראל) יוצאים למאבק עיקש נגד התכנית העירונית להריסת הכיכר ולבניית חניון תת קרקעי במקום. מה יש באותה מדרכה ענקית, שבורה ומוזנחת בלב תל אביב שהופך אותה למקום ששווה להילחם עליו? רגע לפני שגורלה נחרץ, מה יש בה בכיכר זאת שמאז הקמתה כמעט לא השתנתה פיזית, אבל המטענים שצברה במשך השנים והדרמות שהתחוללו בה חרטו שינוי "נפשי" גדול.בזירה זו תמונות נערמות על גבי תמונות, חוויות מצטברות לכדי הזיכרון המשותף שלנו.

ילדות קטנות, נשים צעירות ונשים מבוגרות הבאות מרקע אתני, תרבותי וחברתי שונה מבטאות את הנושאים המרכזיים של החיים כפי שמשתקפים בעיניהן. במהלך הראיונות, נותנות הנשים ביטוי לנושאים כמו זוגיות ומשפחה, אמהות, זקנה, אמונה ומוות. התייחסותן מושפעת מגילן, מהמקום והמצב בה כל אחת נמצאת וחיה. מהפסיפס הזה מצטיירת, בסופו של דבר, תמונה אולי עגומה במקצת של החיים.

חייהן של נזירות שתקניות במנזר בית ג'מאל, הסמוך לירושלים. מדוע בחרו לוותר על אמהות, זוגיות וכבלו עצמן מרצונן לחיים קולקטיביים של צייתנות ועבודת האל תוך שתיקה מתמדת. הסרט מנסה להתמודד עם אתגר קולנועי שהן מציבות בעצם שתיקתן. כיצד להראות את חייהן? והאם ניתן להבין את השתיקה ללא ראיונות, ללא מילים?זהו סרט ששפתו הקולנועית מנסה לשמר את תחושת המסתורין הדיסקרטיות של הנזירות בעזרת הצילום של נורית אביב ופס הקול המורכב משירת הנזירות, משתיקתן ומטקסטים שהם וידויים אישיים של נזירות שתקניות מימי הביניים ועד ימינו.

סיפורו של הזמר והאייקון התרבותי אביב גפן שהשפיע על דור שלם של בני נוער.הבמאי ליווה עם מצלמתו את גפן בהופעותיו ומאחורי הקלעים במהלך מספר שנים ויצר דיוקן עמוק של אחד האמנים המצליחים והנערצים ביותר בארץ. הסרט כולל צילומים פרטיים של אביב בילדותו ושל משפחתו וכן קטעים שלא נראו מעולם מאחורי הקלעים של הופעתו של אביב בערב בו נרצח יצחק רבין, רגעים אינטימיים נדירים בחייו של אביב ועוד. הסרט מתעד את השלבים השונים בקריירה של האמן, החל מהופעות נסיוניות ואינטימיות מול קהל מוזמנים ועד הופעות ענק מול מעריצים היסטריים , ועוסק ביחסים בין אביב הפרטי למיתוס שנוצר סביבו.

בשנים האחרונות זוכה הריקוד על עמוד, שהחל את דרכו במועדוני חשפנות, להכרה כספורט וכתחום אומנות של ממש, כמו גם ככלי להעצמה לנשים רבות ברחבי העולם. הבמאי ישרי הלפרן מתעד את נטע לי לוי, בעלת הסטודיו הראשון בישראל לריקוד על עמוד, במסעה לתואר באליפות אירופה, ומציג בפנינו דיוקן מרתק ועכשווי של רקדנית ואמנית, כנה וסוערת, שמאתגרת גם את העולם שממנו באה וגם את העולם שהיא חלק ממנו כיום. גיבורה שמראה לנו שבתחילת המאה ה-21 אישה בלבוש מינימלי ועקבים יכולה להיות עשויה בדיוק מאותם חומרים שמהם עשויים אלופים.

לפני מאה שנה הגיעו הנה החלוצות כדי לבנות עולם חדש ולהגשים את חלום יצירת האישה החדשה, אישה שתשווה בעצמאותה לגברים. כמה עשרות מהן היו ממקימות עין חרוד. הן כתבו על עצמן ועל עולמן: הן נאבקו על שוויון עם הגברים, הן מחו על ששתקו והושתקו, הן נאבקו בכבליו של העולם המסורתי ממנו באו, ובפרשנות הגברים לעולם שיצרו. הן חיו בתשוקה גדולה וחוו כישלונות רבים וכואבים. לבסוף הן ויתרו על מאבק השחרור שלהן כנשים על מנת להיאבק על החלום המשותף להם ולגברים, החלום הלאומי. "החלוצות" מספר את חייהן הסוערים דרך היומנים שכתבו, ואלה שופכים אור חדש על חומרים ארכיוניים מהתקופה.