הטבילה במקווה חותמת את תהליך הגיור.
נשים מתגיירות נדרשות לטבול במקווה כשהן עטויות חלוק לעיני שלושה דיינים.
מעמד זה משמש כמצע למיצבי וידאו הבוחנים את חוויית הטבילה של הנשים המתגיירות, חוויה המלווה בתחושות התעלות לצד תחושות השפלה.
כאשה הפסולה לעדות, לא כל שכן לדיינוּת,  בקשתי במעשה האמנות לחשוף את מקומה של האישה, זו הנוכחת והנעדרת בטקס, ולהשמיע אמירה אישית וציבורית.

אוצרת התערוכה: רז סמירה

בעידן הוירטואלי-דיגיטלי, הפוסט-מודרניסטי והרב ערוצי, "פרויקט מקום" מבקש למקד את תשומת הלב במקום, באתר, באזור – בנקודת ציון ממשית, ייחודית ומשמעותית. המקום עשוי להיות מושך ומפתה בגלל הזרות והמסתורין שבו, כאלה הגורמים למתבונן להשהות את מבטו – והוא עשוי להידמות כזניח, כחסר כל משמעות וייחוד, דווקא משום שהוא מוכר לנו כל כך. הבחירה במקומות השונים המרכיבים את "פרויקט מקום" נועדה לאפשר למתבונן שיטוט וחיפוש שסופם גילוי של מקום ממשי, כתגובה על התעצמות המימד הוירטואלי בחיינו, הנשלטים יותר .עשרים קולנוענים, אמנים ויוצרים מתחומים שונים ביימו, כל אחד, סרט בן חמש דקות המתמקד במקום כאתר מסוים, כאזור של התרחשות, כמצב דרמטי, כסיפור אישי, כזיכרון- מקום הנושא משמעות ייחודית עבור כל במאי ובמאי. יחד יוצרים הסרטים פסיפס עשיר של תמונה וקול, המשקף את החיים בישראל ברגע מסוים, בתחילתו של המילניום השלישי. הפרויקט מוצג בחמישה פרקים של כ-28 דקות האחד, ארבעה סרטים בפרק, ואליהם מתלווים ראיונות קצרצרים עם יוצרי הסרטים.

1. "העיוורת" / תמר גטר
2. "נסיך המעברה" / יצחק גורמזאנו גורן
3. "בלומפילד" / זהר ברנט
4. "מגרש הרוסים" / ענר פרמינגר
5. "שפריץ" / מריה פומיאנסקי
6. "החדר שלי" / יהושע סיימון
7. "מדינת נווה שאנן" / חיים דעואל לוסקי
8. "אינוונטר" / דורון סולומונס
9. "נאות מדבר" / פאבל וולברג
10. "אל תפתחי את הדלת לזרים" / אריאלה אזולאי
11. "שינדלר 13 נוסעים" / מיקי קרצמן
12. "רצח ברחוב פנקס" / ענבר תבור
13. "המלאך גבריאל" / מאיר ויגודר
14. "המורטת" / קרן בן רפאל
15. "סוף, סוף"/ אורי צייג
16. "צהוב"/עמית גורן
17. "כת התקליט" / חן שיינברג
18. "תמונות קצרות מרמאללה, קיץ 2001"/סוהא עראף
19. "אלנבי, קטע" / נורית אביב
20. "נען שלי" /מכבית אברמזון ואבנר פייגלרנט

הפניתי את המצלמה שלי אל חורבות מחנה הפליטים בג'נין, המבט שלי מופנה פנימה אלי, אלינו, אל האפלה.

מתוך מבטים ישראל 2002

מ פ ע ל של דליה מרקוביץ’ הוא בגדר מחווה למפעלי התעשייה הנטושים המנקדים בשיממונם את “אזורי הפיתוח” המצויים בפריפריה של ישראל. היה זה חלק ממגמת התיעוש שרווחה בעשור הראשון להקמת המדינה, והיוותה אינדיקציה לשגשוג וצמיחה שביקשו לשאת אופי מודרני-מערבי. מרבית המפעלים — תוצרים של יוזמות פרטיות שנהנו מתמיכתה הנדיבה של המדינה — היו למעסיקים העיקריים של תושבי עיירות הפיתוח באזורי הסְפר. סגירתם, לעיתים כעשור אחד לאחר הקמתם, הותירה עדות אילמת בדמותו של מפעל נטוש, מעין אנדרטה לפרולטריון, המספרת את הסיפור שאולי לא תועד מעולם בשלמותו — סיפורם של עובדי המפעל בישראל.
הנרטיב הרב מימדי שמייצרים קטעי הצילום, הסטילס ופסי הקול של העובדים, מנסה לתאר מחדש פיסת היסטוריה זו, בה משמשים בערבוביה בעלי הון ומהגרים,
סוציאליזם ולאומיות, פיתוח וקמילה ומנות גדושות של עזובה והשכחה.

מתוך פרויקט: "עולם אחר אפשרי".

עבודתה המיצב וידאו של רונה יפמן Let It Bleed מורכבת מתצלומים, מדפי ברזל, פוחלץ חתול, מוניטורים ומקרן המשדרים סרטי ארכיון משפחתיים אותם צילמה האמנית בין השנים 2008-1996 ובהם מופיעים אביה, עוברי אורח, ובעיקר האמנית ואחיה אותו היא מתעדת במהלך תהליכים של שינוי מין מגבר לאישה, ומאוחר יותר בחזרה מאישה לגבר.העבודה שוזרת זהות מגדרית ופרודיה, התחפשות והסוואה, נורמות וטאבו, עד שהרצון לייצר חלוקות ברורות מתגלה כמיותר. זהות מופיעה כאן כרצף של התחפשויות והופעות מגוונות, והמצלמה כיוצרת של מרחב המאפשר לחגוג את האסתטיקה הקרנבלית. בד בבד, השפה הקולנועית, הקרבה האינטימית והדמיון המשפחתי בין האחים כמו גם ההיבטים הפרפורמטיביים של היומנים המצולמים מייצרים סביבה מתעתעת ומורכבת. ברגע אחד צחוק הופך לבכי ואף זהות אינה על כנה. כך למשל מופיע הדיאלוג הבא: “למה אתה בוכה? — אני נער בן עשרים אבל נערה בת שבעה חודשים”.

מתוך פרויקט: "עולם אחר אפשרי".

עבודתה של אלונה פרידברג, "שעות הפנאי" (ורוניקה), נפתחת בשוט ארוך המשתהה על עבודתו הנודעת והמזוהה עם סגנון הפוינטליזם של האמן ג'ורג' סרה
"יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי 'לה גרנד ז'אט'" (1884).
המצלמה מתמקדת בצווארה של נערה שלגופה מקועקעת הכתובת "ורוניקה" – שם המעלה באוב את שמה של הקדושה ורוניקה, שלאחר שמחתה במטפחתה את זיעתו של ישו בדרכו אל הצליבה, נותרה על המטפחת הטבעת פניו. סיפור זה אף הקנה לה במאוחר מעמד מיתולוגי של פטרונית הצילום. ברקע בשירת אה–קפלה, נשמעת הקלטה היסטורית של שירת חלוצה, שקולה ישוב שנית בסופה של העבודה. בין לבין מוזמן הצופה לסביבה לילית, הזויה, בחוף ים לא מזוהה, ובה נראים צעירים נתונים במרחב בו מוקרנים סרטי אימה הרוויים באלימות קיצונית ומכילים אלמנטים סוריאלסטים של במאים פורצי דרך ובהם וורנר הרצוג, דיויד קורננברג, וטים ברטון. העבודה מציעה לחשוב על הקשר בין קולנוע לבין ההצטברות החומרית והלא חומרית שלו בתודעה. הקולנוע מייצר מרחב מפוצל, בו–זמני, מולטי–לינארי וכאוטי ועם זאת הוא לא פעם מציג את עצמו כאחדות אופטית באופן שמכחיש את ההתקיימות המתמשכת והמהבהבת של חלקיו השונים בתודעה. העבודה מציעה לחשוב על האופן בו דימויים חלוציים עשויים גם לייצר מרחב חדש, בעוד הם שומרים במובנים שונים על צורתם הראשונית.

מתוך פרויקט: "עולם אחר אפשרי".

עבודתו של אוהד פישוף ח ט י פ ה מבוססת על סיפור בדיוני הנושא שם זהה.
העבודה מגוללת את היפוכו של מיתוס פופולארי רווח, ובמרכזה סיפור חטיפה של חייזרים בידי אדם. העבודה מתיכה יחד קונוונציות של תסכית רדיו מסורתי המוגש בקול רך של קריינית מהוקצעת יחד עם הפרעות סאונד חשמלי וצורם, המוצגות בעריכה תזזיתית ומהבהבת הטווה יחד דימויים אפלים וסצנות בהן מככבות דמויות היברידיות. “בחילה קוגניטיבית”, “תוהו ובוהו רב–מימדי” ו”דיבוב שיצא משליטה”, הן חלק מהתחושות שמתאר החוטף במהלך השתלטותו על היצורים הבלתי מזוהים.תחושות אלה הופכות לאנאלוגיות לחוויית הצפייה בעבודה ומתפקדות כפרשנותפנימית, אפשרית, של העבודה. הסרט והסיפור הם חלק שני בסדרת העבודות של האמן.

מתוך פרויקט: "עולם אחר אפשרי".

עבודתה של טלי קרן הפרשנית היא מיצב וידאו שעושה שימוש בסרטו המונומנטאלי של קלוד לנצמן שואה (1985). סרטו של לנצמן העמיד במרכזו ראיונות ועדויות של ניצולי שואה והציג מחשבה חדשה ונחשונית בנוגע לסוגיות הנוגעות בהבניית זיכרון השואה כאירוע היסטורי. עבודתה של קרן, שאין לראותה רק כפרשנות גרידא, מעמידה במרכזה דווקא את דמותה של המתורגמנית לשפת סימנים, ומדגישה את פעולות הדיבוב והתרגום הכרוכות בהבניית עדות אישית ונרטיב היסטורי בכלל. העבודה מורכבת מהקלטה מחודשת של קטעי העדויות.

מתוך פרויקט: "עולם אחר אפשרי".

בקצב, ללא היררכיה, ובחרוזים, נפרשת שרשרת אסוציאטיבית שבה מופיעים רצח רבין, פרשת הנשיא קצב, השואה, והמבצע הצבאי עופרת יצוקה. תכנים אלה משולחים בקרבות מילוליים שנערכים בין ראפרים במעגלי פרי–סטייל, שבהם משתתפים צעירים מערים שונות בישראל. ראפ בסגנון הפרי–סטייל בנוי על אימפרוביזציה של מילות ראפ שאינן כתובות מראש בליווי מקצב וקולות, ללא מחויבות לעסוק בנושא ספציפי אלא בעיקר בכדי להדגים כוח מילולי. במהלך הקרבות הופכים המשתתפים את סביבתם המיידית לכר פורה לדימויים, מטאפורות ושורות תחתונות, וכל אלה משמשים למעין התרברבות עצמית, שהיא חלק מכללי המשחק. עבודתה של רינת קוטלר א ו כ ל י ם פ צ צ ו ת עוקבת אחר קרבות הפרי–סטייל המתנהלים במקומות שונים ברחבי ישראל, ובודקת כיצד אלו עשויים להציג סדר יום חברתי–תרבותי ולנסח מחדש זיקות בין שפה, קול, כוח, ותהליכים שמייצרים משמעות. העבודה מתחקה אחר האופנים בהם הפרפורמטיבי האישי והספונטאני, חושף קיבעונות מחשבתיים של אפליה, ומציעה כי העיסוק באפשרויות לא שגרתיות של קול ושפה. טומן בחובו מימד משחרר.

מתוך פרויקט: "עולם אחר אפשרי".

עבודתו של פהד חלבי מבט על מתמקדת ברגעי שגרה של פועלים הבונים בניין.למרות תחושת האינטימיות שמשרה העבודה היא ממאנת לספר סיפורי חיים או לעסוק בפוליטיקה של זהויות. לעומת זאת, העבודה עושה שימוש באמצעי הייצור של הבניין, כחומרי הגלם ליצירת השפה הקולנועית שלה עצמה: מצלמה תלויה על מנוף לשינוע בטון מתפקדת כמצלמת רחף, מעליות מספקות תנועות מצלמה וברגע אחד מצלמה המוצבת בתוך מערבל בטון הופכת למעין מערבל תמונות. כך העבודה הופכת לאתר ממנו ניתן להרהר על פואטיקה של תודעה כפולה, על הדמיון שבין פעולות של קונסטרוקציה במובנה הגשמי ביותר לבין פעולות של דה-קונסטרוקציה במרחב של המדומיין, ומאפשרת לשוב ולחשוב על הקשרים שבין מטריאליזם וקולנוע.

מתוך פרויקט: "עולם אחר אפשרי".

Patient עוקבת אחר הילוכה של אחות במסדרונות בית חולים נטוש והרוס בעוד היא מקיימת שגרה של פעולות טיפול בחולים. העבודה מהדהדת את הקרבה הסמנטית והדיסקורסיבית שבין “אמנות” ו”רפואה”. למעשה בן רון מעמידה במרכזה דווקא את הדה-קונסטרוקציה של היכולת “להציל”, וזאת באמצעות סדרה של מחוות ריקות המנסות לשווא לשמר חיים. בית החולים מוצג כבניין גוסס ומחרחר, שגופו נגוע בזמן המכלה. נדמה שהעבודה אינה מתעניינת בהחלמה או ביכולת לרפא ועוסקת דווקא בפצע הפתוח ובפוטנציאל שטמון בחזרה עיוורת ואוטומטית על מחוות בחלל ריק ומתפורר. כך היא מעוררת את האפשרות לחשוב מחדש על אודות המתח שבין הרצון לשמר דברים כסדרם ובין התשוקה לשינויי צורה ולחזות במראות של התפרקות.

מתוך פרויקט: "עולם אחר אפשרי".

סרטו של פרדי כסליו המוח מבוסס על דמותו של הפיזיקאי הנודע סטיבן הוקינג ומציג ייצוג פיקטיבי של אחד מביקוריו הרבים בישראל. הוקינג שהתפרסם בעיקר בזכות מחקריו בתחום האסטרופיזיקה התיאורטית וספרי המדע הפופולארי, הכוללים גם את ספרו הראשון “קיצור תולדות הזמן — מהמפץ הגדול לחוקרים השחורים”, נודע גם בשל מאבקו העיקש במחלת ניוון כרונית שגרמה לו לשיתוק גופני מוחלט, והותירה בשלמותו רק את מוחו, ולכן גם חייבה אותו בשימוש במחשב ובמסנתז קול רובוטי המדובב את מחשבותיו. הוקינג מגולם בסרט ידי שלושה שחקנים ביניהם השחקן והמדובב הישראלי יהויכין פרידלנדר. הסרט מציג סצנות אחדות בין הדמויות: שיחות טלפון בהן נגלים יחסים רומנטיים סוערים בין הוקינג ובין נערה צעירה מגרמניה, ובסצנה אחרת נחשף יחסו המתעלל במטפלת האישית שלו — כנראה עולה חדשה מברה”מ, וכן משולבים חזיונות סוף עולם הלקוחים מספרות אסטרופיזיקה. ההתרחשויות הדרמטיות מונעות כולן על ידי מוחה של הדמות המרכזית.

מתוך פרויקט: "עולם אחר אפשרי".

הסרט תכריכים עוסק בחייהם של זוג דתי צעיר, נחום ואשתו יונה, המתמודדים עם מות בתם התינוקת, שמתה מוות בעריסה. הסרט מתמקד בתקופת חודשי הריונה האחרונים של יונה, כאשר הציפייה לילד החדש מעלה את טראומת מותה של התינוקת הראשונה שלהם. הדרך של נחום להתמודד עם האובדן ועם הקושי שבקבלת המוות היא דווקא להישיר בו מבט, לחוות אותו באופן בלתי אמצעי, על ידי כך שהוא הופך לקברן בעצמו. ככל שנחום נשאב לעבודה עם המתים, מתחזקת אחיזתה של יונה בחיים. ההתנגשות בין הקטבים היא בלתי נמנעת, עד שהיא מאלצת את נחום לבחור.

"פצעי בגרות" – פרויקט סרטים דוקומנטריים לבני נוער.

זהו פרויקט ייחודי, חדשני וחלוצי בישראל, שבו האתגר שהועמד ליוצרים היה יצירת קולנוע דוקומנטרי לבני נוער, נושא חדש גם עבורם.
מטרת היוזמה היא לעודד צפייה בסרטים דוקומנטריים בקרב בני נוער באמצעות סרטים הנותנים ביטוי לתחושות, לבעיות וללבטים כגון: בעיות הגיל,התקופה, יחסי הורים-ילדים, תוך התמקדות בגילאי 15 עד 18 , אשר יכולים לסייע להם להתמודד טוב יותר עם הנושאים הללו.

במארז זה אנו מציגים שישה סרטים המהווים פסיפס מרתק, מורכב ורגיש של בני הנוער של היום.הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והטלוויזיה החינוכית גאות להציג את "פצעי בגרות" – פרויקט סרטים דוקומנטריים לבני נוער.

1. "החיים יפים" / יפים גרבוי
2."הילד מברסלב" / רפי צוקרן ודנה הכהן
3."הפסקה גדולה" / טל יופה
4."פול גז" / יואב שמיר
5."פרידה שנייה" / יעל קיפר ורונן זרצקי
6."שלום לתמימות" / יובל ארז ויועד קדרי

כללים דקדקניים של סדר והפרדה עוטפים את הדירה, כמו באיזה טקס קבוע, מנסים לקבוע את מעמדם של האובייקטים ביחס לסובייקט. "אמא כלכלה" היא כלכלה של הקרבת קורבן, 'האישה', הסובייקט, מקריבה את עצמה דרך הפעולות החוזרות ונישנות, הגדלות ומתנפחות לאובססיה שמאיימת ללכוד את הצופה בתוכה. היא מקריבה את עצמה לפעולה עד שלבסוף הופכת את עצמה לעוגה.

הנושא של כסף ואשמה מגיע לשיא קיצוני בהסדרים הכספיים שנקבעו לאחר המלחמה. הקורבנות מצידם, מכורח המציאות, משתפים פעולה. יתכן והקונפליקט של הניצול מתעורר כל פעם מחדש כשמתקבל הסכום החודשי. דרך ראיונות עם ניצולי שואה מקבלי רנטה חודשית הסרט מציג כאבים וזיכרונות אישיים המשקפים קונפליקטים אוניברסאליים.

מבוסס על הספר "וזרח השמש" (המינגווי). שלושה גברים ואישה יושבים בבית קפה תל אביבי ומעבירים את זמנם בבטלה, אכילה, שתיה מופרזת ושיחות בענייני כסף, נשים ואשמה. הריקנות וחוסר האונים שפשה בדורו האבוד של המינגווי (בין שתי מלחמות עולם), מקבלים היסט של חרדה פוסט-פוליטית במציאות הישראלית של אחרי מלחמת לבנון השנייה.

"ידע כללי, לב רגיש" מתוך "הוידויים של רועי רוזן" .
בסרט טוען האמן שבגלל מותו הקרוב הוא מישיר מבט אל עצמו ואל הצופה, ומספר את כל האמת על עצמו ועל חייו במסורת הוידויים הספרותית-דתית. זהו המונולוג הראשון מתוך שלושת הוידויים המתוכננים של רועי רוזן, ומייצגת אותו עובדת זרה מבולגריה המעבירה את המונולוג בעברית, על אף שאינה דוברת את השפה.

הסרט עוסק בקשר שבין היסטוריה, אשמה, אמנות וממון. הכסף, "בן-בריתה" של האשמה, ילבש ויפשוט צורה במהלך הסרט, יופיע כפיצוי, ככוח, כחורץ גורלות או כגורם מסאב. הסרט מוגש כאסופה פרגמנטית של מצבים, כמו סצינה צבאית של חיילים יורים מול מכירה פומבית של עבודות אמנות ועוד. זהו אוסף של כוחות המתנגשים זה בזה, הערוכים כסוג של הלקאה, כמסמן אשמה.

תיעוד מפגש עם העבר בפולין, בית הכנסת בפוזנן ששימש את האוכלוסייה היהודית לפני מלחמת העולם השנייה. בשנת 1940 הפכו הגרמנים את בית הכנסת לבית מרחץ ומאוחר יותר לבריכת שחיה עבור קציני הוורמאכט. כיום משמש בית הכנסת עדיין כבריכת שחיה ציבורית. כיום, מתנהלים בו גם קונצרטים חגיגיים.

הסרט מתרחש בפריס ועושה שימוש באתרים ומונומנטים תיירותיים המזוהים עם העיר. בכל אחד מהאתרים מצולמת סצינת בכי אותנטית של אחד משני הבמאים.
הסצנות נראות כמו גלויות תיירים בתנועה כשהבכי מופנה לכיוון המצלמה ומייצר קפסולת רגש סגורה בתוך המרחב העירוני ההומה.

"הרדיו עשוי להיות מנגנון התקשורת המרהיב ביותר של החיים הציבוריים אם ישכיל לא רק לשדר אלא גם לקלוט, כלומר, לגרום למאזין לא רק להאזין אלא גם לדבר".   ברטולד ברכט

מתוך מבטים ישראל 2002

"לכל אורך ההיסטוריה היה זה תפקידן של נשים, להמשיך ולהאמין בכוחם של החיים, בעיקר בעתות מצוקה. ביחד, נוכל אולי ליצור עולם, בו הילדים שלנו וילדיהם של אחרים יחיו בבטחה" . מרגרט מיד.

מתוך מבטים ישראל 2002.

סיפור אהבה וחברות מיוחדת שיכול לקרות רק במציאות החברתית פוליטית של ישראל 2005. מבעד לפער התרבותי נחשפת מערכת היחסים המפתיעה בין חיים- יהודי ממוצא גרמני, בן 90 שאיבד את יכולת הדיבור שלו, לבין סאלי- טרנסקסואלית פיליפינית, דרך אהבת השפה העברית.
פרשנות נועזת לשיר "שירים לאישה".

מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה", מחווה ויזואלית-קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

"נפלאים וקשים ימי חיי…."

מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה"- מחווה ויזואלית – קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

טקסט שכתב דורון רוזנבלום לפני 12 שנה "געגועים להווה", מבטא באופן מדויק את אורח החיים הא-נורמלים שלנו כאן, אורח חיים שהפך לכמעט טרוויאלי. כל כך קשה להאמין שככה מתה לנו האופציה לחיים רגילים ואנחנו נאלצים להסתפק בשברים של רגעי חסד, שמוענקים לנו מדי פעם.

מתוך מבטים ישראל 2002

גרסה ויזואלית עם חומרים מאסון הצונאמי,בעקבות פרסום השיר בגליון הניו –יורקר.

מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה", מחווה ויזואלית-קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

עד עכשיו רק המתאבדים הפלשתינים מצטלמים לפני שהם יוצאים לפיגוע. מדוע שלא יעשו זאת גם ההרוגים מהצד הישראלי?
הזדמנות להכיר את ההרוגים הישראלים לפני מותם בפיגוע.

מתוך מבטים ישראל 2002

מה יהיה, שאלו אותי מתעניינים מודאגים מחוצלארץ. אמרתי להם שבקרוב עומד להיוולד לי ילד, מוטב שישאלו אותו כשיגדל. למרות שרוב הסיכויים שגם הוא יפנה אותם לדור הבא אחריו. אופטימיות זהירה לעוד חמישים שנה, אולי.

מתוך מבטים ישראל 2002

אנשים משתמשים זה בזה כמרפא לכאבם"…
זוג. הוא והיא. מיטה אחת גדולה. אופציה לקרבה. הוא יפה ומיוחד היא יפה ומיוחדה. אופציה לאהבה.

וידאו- דאנס מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה", מחווה ויזואלית-קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

כשאני נוסעת לבית של ההורים שלי בבית אל אני לוקחת איתי את הפחד, האהבה והרבה סימני שאלה. הדרך לשם היא כמו משחק מחשב עבורי – או שמצליחים לעבור או שלא… צריך "לעצום עיניים" עד שנגמר הסיוט.

מתוך מבטים ישראל 2002

הרבה ישראלים חשים שהם חיים במדינה כאוטית שבראשה הנהגה חסרת כיוון שמובילה אותנו אל התהום, אך רובנו ממשיכים את חיינו בתקווה שאולי מחר בבוקר נתעורר והעולם יהיה אחר. כמה מאתנו מוכנים לעשות משהו ולהתחיל לשנות היום את המחר.

מתוך מבטים ישראל 2002

אנחנו נהיה טובים ואמיצים יותר אם נתמודד ונחקור מאשר אם נשקע באמונת השווא שאנו כבר יודעים – או באמונה שאין טעם בלחפש את הדעת אשר איננו יודעים.

מתוך מבטים ישראל 2002

המצב קשה, נכון? ככה אומרים לנו כל היום! הרדיו והטלוויזיה לא מפסיקים לזמר ובכל פיגוע יש כתב משורר.

מתוך מבטים ישראל 2002

השואה עבורי היא הממד המרכזי והמהותי בחיי, וממנו אני שואב את יכולתי להתמודד עם מציאות חיינו המסוכסכת, כאן ועכשיו. ככל שאני מתקרב יותר לתקופה ההיא, אני מתקרב יותר אל עצמי, אל הקרובים אלי, אל עצמנו כחברה.

מתוך מבטים ישראל 2002

המצב מבלבל ואנחנו בולעים הכל. מצד אחד יש כל כך הרבה שנאה ומנהיגים אטומים ואין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לשנות את המצב. מצד שני אני מוכן לעשות הכל בשביל להגיע לשלום ולהפסיק את הטירוף הזה, אפילו את הדברים האבסורדים ביותר. מי מצטרף?

מתוך מבטים ישראל 2002

החיים כמשחק – בנאלי.
השליטים כילדים – אקטואלי.
היכולת לעשות "פוס" טרם הוכחה.
(מצד שני עוד לא לגמרי הופרכה)
והסוף – הלוואי שפסטורלי.

מתוך מבטים ישראל 2002

נטשה מאוד פגועה וששון לא מבין מה קרה, הוא בסך הכל זמזם שיר קטן בערבית. אבל זה עלה לו ביוקר. יש סיכוי שהוא לעולם לא יראה אותה. היא כל-כך פגיעה וכואבת. היא שולחת אותו לעזאזל ובייחוד אל אשתו המכוערת והשמנה. ככה זה שיש קשיים בתקשורת. זה המצב שלא מדברים באותה שפה.

מתוך מבטים ישראל 2002

את האנשים הקטנים "הגרים" בתוך המודל, לא מעניינת המהפכה- הבית עוד לא נבנה והם גרים בו כבר שנים רבות…

מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה", מחווה ויזואלית-קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

בחרתי ליצור סרט קצר בהשראת השינויים שחלו בפס-קול האורבני בעקבות המצב הביטחוני. עבורי – ריבוי המאבטחים שאנו פוגשים בכל פינה בעיר משקפים יותר מהכל את מצב ה"כמעט מלחמה" שבו אנו שרויים, הם כבר חלק בלתי נפרד מהעיר, אך בכל-זאת כל-כך זרים לה.

מתוך מבטים ישראל 2002

זהו שיר על אהבה שמתה. נעלמה ולא הותירה סימן, אבל אנחנו ראינו בו רקוויאם לחיים בכלל. "…העולם נסגר מאחורינו החול שוב מתיישר" את המילים הללו חשנו בגופינו, יותר מאשר בשכלנו".

מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה", מחווה ויזואלית-קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

"אני עייף כשפה עתיקה מאוד/ שמילים זרות חודרות לתוכה…" עבודת וידאו ארט לפי השיר : "אני עייף"

מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה", מחווה ויזואלית-קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

האמרה הידועה שכשהתותחים רועמים…(וכו') יש להגיד אותה אחרת. כשהמצבים רעים מאוד – רצוי שהמוזות יכנסו למקלט. המוזות האמיתיות ידעו מתי לשתוק ועל מה.

מתוך מבטים ישראל 2002

מרגע לידתנו אנו מושלכים לתוך מציאות מורכבת ותובענית. זהו " גזר הדין" . האם בעודנו בחיים ניתנת לנו האפשרות להמתקת העונש?

מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה", מחווה ויזואלית-קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

עבודת וידאו /מחול לפי "אדם חייו ארוכים מאוד".

מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה", מחווה ויזואלית-קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

"ולא ידע פתאום היכן ינח /את ראש גולית משום מה שכח/ועוד החזיק אותו בתלתליו…

מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה", מחווה ויזואלית-קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

"כבד ועייף עם אישה על מרפסת / 'הישארי איתי'. גם דרכים מתות/כבני אדם; בשקט או פתאום נשברים / הישארי איתי. אני רוצה להיות את…"
שגרת אחר הצהריים של זוג אוהב מאוד בשנות השבעים המאוחרות של חייו. אוהב אבל אחרת, אחרת מכל מה שנראה בדרך כלל על המסך.

מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה", מחווה ויזואלית-קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

הזיה קולנועית. "גם מי ששרד מגלה שהוא מת בסופו של דבר"

מתוך פרויקט: "זה"ב ליודה", מחווה ויזואלית-קולנועית לשיריו של יהודה עמיחי ז"ל.

מראות פנים וחוץ ביתו של הבמאי בשולי העיר תל אביב. עדויות וקולות הזויים שלו עצמו, של גשם, של חזית בית זונות, של משטרה בפעולה, של שרפה.

מתוך פרויקט : "מה את שותקת?"

באמצעות שיחה מדומיינת בין חמש נשים, הסרט מנסה לגעת בחוויה הגופנית והנפשית של ההפקרה על בסיס מיני.

מתוך פרויקט : "מה את שותקת?"

המוצר הנמכר הוא "אשת חיל". אשת החיל (הבמאית) תמיד על עקבים, תמיד מפלרטטת ותמיד תקוע לה משהו ליד הפה או בתוכו, והיא אוהבת את זה.

מתוך פרויקט : "מה את שותקת?"

דמותה של אישה חורשת רע (הבמאית). הסרט מתריס כנגד תפישת האמן כאיש מוסר, ומהווה המשך לסרטה גמילות חסדים.

מתוך פרויקט : "מה את שותקת?"

סיפור מוזר על התוגה של החדירות. אנשי גלמים בנוף קמאי ("הם לא נעדרי רצייה"), מקליטי סאונד ("מי המסוֹבב ומי המסוּבב?") וזמר ("במאי הצללים של עצמו").

מתוך פרויקט : "מה את שותקת?"

אמו של הבמאי נותנת שיעור בהכנת גפילטע פיש. קולה נובע מפיו של בנה.
על "אדיפוס גפילטע פיש" ועל תסמונת נורמן בייטס.

מתוך פרויקט : "מה את שותקת?"

'אני כאן', שרה האישה מתוך ביתה של הבמאית בשתי ערים, ברלין ותל אביב. המצלמה מגלה את האישה שוב ושוב כשהיא מנופפת בסמרטוט אדום, מסמנת את מקומה ממרחקים.

מתוך פרויקט : "מה את שותקת?"

תמונה בעיתון של מכירת סוף העונה בקניון בפילדלפיה, 2003, לוכדת את עינה של הבמאית. אישה נמחצת למוות על-ידי ההמון בעת שהיא מנסה לרכוש עבור בנה מכשירDVD . שחזור של מצב דומה בקניון המסחרי של העיר לוד.

מתוך פרויקט : "מה את שותקת?"

מילי, "עלמה במצוקה", נעה בין סצנות בודדות ביערות המושלגים של פינלנד לבין הדרום הפרוע של ישראל הנשלט בידי גברים.
במהלך הנדודים לירוחם היא פוגשת קאובויים, רועה צאן, ציידים ושריף, רובם יותר מטרידים מאשר מקסימים.
ביישנית, מחופשת לקלמטי ג'יין, חמושה באקדח "קולט" ומצלמה, היא מצליחה לרכך את לב הגברים וגם לרכוש את הערכתם.
אישה צעירה בתוך קווסט, קרועה בין הרצון העז לקרבה לבין הסתגרות בעולמה הפנימי.
פורטרט פרובוקטיבי של גברים מחוספסים ורודפי תענוגות אשר מעלה חיוך על הפנים.

תמרה (30) סובלת מבעיה רפואית שמונעת ממנה לקיים יחסי מין מלאים עם בן זוגה אריאל (32).
כל מגע מיני כרוך עבורה בכאבים עזים. כאשר גם ניתוח לו ציפו מתגלה כבלתי אפשרי, תמרה אשר פוחדת שאהבתם לא תחזיק מעמד, מציעה לו לשכב עם אישה אחרת.

קלטת ישנה חושפת מתיחה שיצאה משליטה באופן מזוויע. מאותו רגע מותנע מסע חיפוש בעקבות אותו מתחן מסתורי, במהלכו יעלו שאלות זהות קשות- שאלות על זהותו של המותח, אך שאלות קשות אף יותר על זהותו של זה המחפש אותו. אחד באפריל הוא סרט הגמר הראשון שצולם בטלפון סלולרי.

בסרט שלי אני מלווה את סבתי משלבי השכנוע למעבר מביתה שבו התגוררה שנים ובו התנהלו כל חייה, ועד הגעתה לבית החדש שנמצא ליד שניים מילדיה שהקימו את משפחותיהם ביישוב דולב.
הסרט מציג את התהליך הקשה אותו עוברת סבתא רבקה, וכן את מערכת היחסים בינה לבין הסובבים אותה: הילדים, הנכדים וכו'.
תוך כדי תהליך המעבר ישנן סצנות מרגשות ונוגעות ללב, החושפות קשיים רגישים ומשמעותיים אצל סבתא, את הפרידה מהבית ומהחיים שהיו.

רוח רעה פגעה במשפחתי הקטנה והחמה, אבי חזר בתשובה, אימי התנצרה, אחותי התחתנה עם גבר לא יהודי ומאז אבי שונא אותה ולא מכיר בה ובבנותיה ואני ברחתי מהזוועה לישראל. לאחר גרושיי, החלטתי לחזור לעבר הטראומתי שלי, למשפחתי ברוסיה ובכך לבנות מחדש את אמונתי באהבה. האם אצליח לאחד את משפחתי המרוסקת?

קומדיה מטורפת. סיפור דמיוני על גניבת פסלו של אלכסנדר זייד, ממקימי ארגוני-השמירה "בר גיורא" ו"השומר", שניצב בבית שערים שבגליל התחתון המשקיף על עמק יזרעאל, על ידי משפחת שודדי מתכות ערבייה. בעקבות הבנייה המואצת בסין לקראת אירוח אולימפיאדת בייג'ינג ב-2008, עלו מחירי המתכות באופן דרסטי, והפסל נגנב עקב היותו יצוק מחצי טון ברונזה. נכדו של אלכסנדר זייד, אליק, מתגורר במושב בסמוך לפסל, עולה לנקותו יום-יום, וכאשר מבחין בכך שהפסל נגנב, הוא יוצא לחפש אותו ביחד עם בנו, דניאל. בדרך אל ה"האפי אנד" צוחק הסרט על כל קלישאות החיים בישראל.

בראשית שנות ה80 נעלם שחקן היידיש המהולל מיכאל קצפ בנסיבות פליליות, כשעל דלת ביתו מופיעה הכתובת המסתורית – "שונד". הוא השאיר אחריו חובות, שמועות, והבטחות לא ממומשות. היום, יותר מ25 שנה אחרי, יוצא הסרט למסע בעקבות אותה דמות, אשר הסעירה את עולם היידיש.מסע זה עובר דרך דמויות מרתקות וססגוניות אשר מלאו חלק מרכזי בסצנה היידישאית התוססת שרחשה כאן בעשורים הראשונים למדינה, ימים בהם תיאטרון היידיש היה הצלחה מטורפת ומשך קהל רב יותר מאשר אחיו העברי.הצלחה זו עוררה את חמתו של הממסד אשר ראה ביידיש הגלותית איום על התרבות העברית המתחדשת וניסה לדכא אותה.סרט דוקו-מוקומנטרי, שישנה את כל מה שחשבתם על תיאטרון יידיש!

בבחירות האחרונות לפרלמנט הפלסטיני בלט כוחן של נשות החמאס. הן יצאו לרחובות, גייסו את הנשים והגברים, הסתובבו מבית לבית, מסמטה לסמטה, והביאו את הניצחון של החמאס בבחירות. הסרט עוקב אחרי ארבע דמויות ומנסה להבין דרכן מיהו הארגון הזה שמפחיד את כל העולם.

רומן של 48 שעות מתפתח לקשר משמעותי בין תומר לאנדראס מרק, רקדן ממוצא גרמני. כשאנדראס מחליט לעבור לתל אביב הוא מתמודד לא רק עם בן זוג חדש אלא גם עם המורכבות של החיים כגרמני בארץ ישראל ועם אמו של תומר שמנסה להשפיע על חייהם.
I SHOT MY LOVE מספר סיפור אהבה אישי אך אוניברסלי ועוקב אחר מערכת היחסים המשולשת בין תומר, בן זוגו הגרמני אנדראס ואמו נעה.

סרט דוקומנטארי בעל איכות ויזואליות יוצאת דופן ושפה קולנועית פורצת דרך. הסרט עוקב אחר נבחרת ישראל לשחייה צורנית ובוחן את הדינאמיקה שבין יחיד לקבוצה, את ניסיונותיו של האינדווידואל למצוא את מקומו בתוך חברה, ומעברו השיטתי, כחלק מתהליך התבגרותו, ממערכת חוקים מקומית, למערכת חוקים צבאית טוטאלית.
מתוקף החוק במדינת ישראל כל אזרח המגיע לגיל 18 חייב להתגייס לשורות הצבא.סיסטמה מלווה את אווה, חברת נבחרת ישראל בשחייה צורנית בשנתה האחרונה טרם גיוסה לצה"ל.

הסרט מציג את סיפור הפקתו של סרט התעמולה הנאצי הארוך והמשמעותי ביותר שהופק בגטו וורשה, במאי 1942, זמן קצר לפני שליחת רוב תושבי הגטו להשמדה בטרבלינקה. סרט זה נמצא לאחר המלחמה בארכיון גרמני סודי, קודם לעריכה סופית, ומחומר הגלם הקיים ניתן לראות את הבימוי והמניפולציה של יוצרי הסרט באופן הצגת הגטו היהודי, ההתנהגות היהודית וה´שחיתות´ היהודית – לכאורה – אל מול העוני. קולנוענים דוקומנטרים רבים שעסקו לאחר המלחמה בשואת היהודים השתמשו בקטעים קצרים מהסרט, כמעט תמיד אותם הקטעים, כאילו היו מסמך נאמן למציאות ששררה שם. סרט התעמולה הינו ללא ספק המסתורי מבין אלה ששרדו לאחר המלחמה בארכיון הסרטים של הרייך השלישי: זהותם של יוצריו מעולם לא נודעה, כמו גם הסיבה להפסקת הפקתו בטרם הושלמה עבודת עריכתו. באמצעות חשיפת סיפור עשיית הסרט ועימות הדימויים עם עדויותיהם של ניצולים שהיו עדים לצילומים ברחובות הגטו, קטעי יומני תושבי הגטו היהודים ושל יו"ר היודנראט צ´רניאקוב, שחשפו את תחבולת הבימוי, ופרוטוקול חקירה נדיר של אחד הצלמים הנאצים שעמדו מן הצד השני של המצלמה המתגלה כאן לראשונה, חושף הסרט, כבפעולה ארכיאולוגית שכבה אחר שכבה, את זוועות התקופה.

הסרט "המוח החשמלי" מנסח מחדש את מסתורי המוח ומציג את סיפורם האישי הנוגע ללב של ארבע דמויות המתמודדות עם מחלות מוחיות, כגון :מאניה דיפרסיה, דיסטוניה ואפילפסיה. הדמויות עוברות טיפולים באמצעות טכנולוגיות רפואיות חדשניות המאפשרות לראשונה התבוננות מדעית ופילוסופית לתוככי המוח האנושי. מה שבעבר היה נתפס כמדע בדיוני, מהווה כיום מענה רפואי פורץ דרך למיליוני האנשים הסובלים מהפרעות מוחיות

הסרט מתעד תקופה של 12 שנים בכפר הלא מוכר ערב-אל נעים שבגליל. הבדואים החיים במקום למעלה ממאה שנה, משרתים כגששים בצה"ל. אחד מהם הוא פהים, גיבור הסרט.מאז 1963 הם חיים בפחונים, ללא חשמל, מים בהקצבה, וללא כביש אספלט. למרות השינוי במעמדו של הכפר ב-1999 כשהפך מוכר, הסחבת הנוראה של משרדי הממשלה והשיקולים הפוליטיים מעכבים את אישורי הבנייה. פהים, שרוצה להביא קדמה ולתקן את העוול, מנהל מאבק אישי כדי לקבל אישור להתחבר לחשמל במקום בו התושבים חיים עם גנראטורים ומדורות.

"בדמי ימיה" הוא עיבוד עכשווי לסיפורו של ש"י עגנון, המתרחש בנופיה הצחיחים של עיר על גבול המדבר. תרצה, נערה יתומה מאם החיה עם אביה, נשבית בקסמיו של עקביה מזל, מרצה לספרות עברית במכללה בה היא לומדת. נרדפת על ידי סודות עברם המשותף, תרצה הולכת ומתאהבת במזל עד כדי אובססיה. היא מחפשת את קרבתו על אף רתיעתו ממנה, דוחה את חששותיהם ואזהרותיהם של הקרובים אליה, ועושה כל שביכולתה בכדי לזכות בליבו של מזל. מה יעלה בגורלה של תרצה אם תשיג את מבוקשה? האם תצליח לתקן את עוולות העבר ולשבור את מעגל הגורל הטראגי, או שתהפוך בעצמה חלק ממנו?

חיירה אבו חסאן – שאבדה את תינוקה במחסום – אינה מצליחה לכבוש את צחוקה ומציבה אותו כמחסום בפני נסיונות להבינה או להזדהות אתה. הצחוק הוא סוג של גבול שבכוחו של הנכבש להציב בפני הכובש.

מתוך מבטים ישראל 2002

הסרט "תעלומת אריס סאן" חוקר את חייו ומותו המסתוריים של צעיר יווני, לא יהודי, שהגיע לארץ בגיל 17, הפך לכוכב ענק בשמי המוסיקה הישראלית עד שעזב את הארץ בגיל 29, אפוף האשמות שהוא מרגל עבור מדינות ערב.

חיתאם, גיבורת הסרט, נולדה כפלשתינאית בעזה, נישאה בשידוך לערבי ישראלי והגיעה בעקבותיו לישראל. לאחר שנולדו לזוג ששה ילדים מגרש אותה בעלה שלא בנוכחותה בבית הדין השרעי (המוסלמי) ומקבל משמורת על ילדיהם. חיתאם נותרת בלי כלום. היא איבדה את הקשר עם ילדיה, אין לה כל רכוש וגם לא מקום לשהות בו. למרות נישואיה לישראלי והיותה אם לילדים ישראלים, היא תושבת לא חוקית בישראל. היא יוצאת לקרב המכריע של חייה כשהיא נאבקת בשתי חזיתות: בבית הדין השרעי, המעדיף כמעט תמיד את טובתו של הגבר והשגת מעמד של תושבת חוקית כדי להחזיק בילדיה.

לאחר השרות הצבאי עשרות אלפי צעירים וצעירות ישראלים יוצאים אל "הטיול הגדול". הודו מהווה יעד עיקרי. על פי נתונים רשמיים כ-90 אחוז מהמטיילים יתנסו בסמים. כל שנה כ-2000 מהם יפגעו מסמים ברמה הדורשת טיפול. השם הנפוץ לתופעה זו בקרב המטיילים הוא: "פליפ". הסרט עוקב, לאורך שנתיים, אחרי תופעת ה"פליפ" בקרב טיילים ישראלים, רובם מתחת לגיל 25. בית חב"ד, הבית החם הממומן ע"י הרשות למלחמה בסמים, מחלצים המתמחים באיתור ה"פליפרים" ובהבאתם בשלום הביתה, ואלפים של צעירים משוחררי צבא ישראלים – כל אלו הם חלק מהעולם המוזר הזה שהפך לתחנת חובה בתהליך ההתבגרות הישראלי. יחד הם מציירים סיפור טרגי-קומי של חברה שלמה, אולי גם היא ב"פליפ".

"אם מישהו מקשיב לקלטת הזו יחשוב שאיבדתי את דעתי, שהשתגעתי בגלל שאני מדבר עם אדם מת. אבל בשבילי לעולם לא תהיה איש מת, תמיד אוכל להריח את הריח שלך." (קלטת 479) למעלה מ- 16 שנה עברו מאז נפטר הפרוון סטפן בראון, אך עבור אליעזר ראט, אהובו, וחברו לחיים במשך 39 שנים, ליבו של סטפן עדיין פועם. יום יום הוא יושב בחדרו של סטפן שלא השתנה מיום מותו, ומקליט את עצמו מדבר אליו. מאות קלטות הקליט אליעזר עד היום, בהן הוא מספר לסטפן על אירועי היום שחלף, שר לו, משתף אותו במחשבותיו ובגעגועיו. סיפור אהבתם של אליעזר ראט וסטפן בראון נרקם בשנות החמישים, במדינה צעירה וקונפורמיסטית בה הומוסקסואליות הייתה מחוץ לחוק, בין קירותיו של סלון הפרוות הססגוני והמצליח של סטפן אליו הגיעו עשירי הארץ והעולם. אולם, עבור בני משפחתו של סטפן, הקשר בין השניים אינו ספור אהבה מופלא והרמוני. הם מתארים את אליעזר כמי שהפך במהרה ממאהב למשרת, שהיה מוכן לספוג השפלות ובגידות רק בכדי להישאר בקרבת אהובו, ואילו סטפן הפך לאדון התלוי תלות מוחלטת בשירותיו הצמודים של משרתו. לאחר מותו של סטפן נאלץ אליעזר ראט להוכיח את אהבתו לבן זוגו. מולו ניצבת משפחתו המלוכדת של סטפן המעלה שאלות וחשדות בנוגע לימיו האחרונים של סטפן לאור הצוואה שהותיר אחריו. שיחות שקוימו עם אליעזר וקרוביו של סטפן, הקלטות נדירות, יומנים אישיים, ומאות תמונות סטילס וסרטי 8 מ"מ ישנים מספרים על אהבתם הקסומה והמורכבת של הפרוון סטפן בראון והחייט אליעזר ראט.

הסטאלגים הינם ספרוני כיס שעלילתם עוסקת בקצינות אס.אס. מלאות זימה המתעללות מינית בשבויים במחנות. בשנות ה-60, במקביל למשפט אייכמן, מכירת החוברות הפורנוגרפיות הללו שברה שיאים בישראל ומאות אלפי עותקים נמכרו בקיוסקים. מעמדם של הסטאלגים התערער רק לאחר משפט מתוקשר, שהאשים את כותביו בהפצת פורנוגרפיה אנטישמית. הסרט חוקר את התופעה, חושף לראשונה את מייסדי הז'אנר ומציע את הטענה, שהשילוב בין פורנוגרפיה לשואה נמצא גם בספרות שואה קנונית ובאזורים נרחבים של ייצוגי השואה בישראל עד ימינו אלה.

פרויקט "מבטים, ישראל 2004" יצא לדרך כהמשך לפרויקט "מבטים, ישראל 2002" ו"יש לי חלום, 2003". הפעם הצבנו כמטרה להביא את פניה השונות של המדינה כפי שהם משתקפים במצלמותיהם של היוצרים. כל יוצר הציב את המראה שלו למדינה הן בפורמט והן בתוכן אליו אנו נחשפים מדי יום בחיינו, ובתקשורת. מראה בכל ז'אנר קולנועי אפשרי, מאנימציה ודרמה ועד תיעודי ותיעודי אישי.
בפרויקט "מבטים, ישראל 2004", עם כותרת המשנה "הפנים של המדינה", היוצרים מזמינים את הצופה להביט דרכם, דרך שיקוף הרנטגן שהם עושים למדינה, ברמה החושית והחווייתית, התבוננות עם היבטים אוניברסאליים או אישיים, ולהתחבר דרכם לפנים של העבר, ההווה או העתיד.  האם לכל אותם פרצופים יש מכנה משותף? האם יש פרצוף שהוא קונצנזוס? האם הבסיס למכנה המשותף של כולם הוא רק התקווה לעתיד טוב יותר? או שמא אנחנו יכולים לדמיין את פרצופה של המדינה בקווים משותפים?
סדרת הסרטים מנסה להגדיר את קווי המתאר הלא גיאוגרפים של המדינה כפי שהם באים לידי ביטוי בדיוקן של עצמה. מגוון הפרצופים הוא כמספר היוצרים אותם, מפנים נפולות ועד מבט אופטימי, מכאב ועד חיוך. כולם הפנים של המדינה, ישראל 2004.

1. “מבוקשת” רגב קונטס
2. “שפה משותפת” נעה בן-הגיא
3. “רינגטונים” דב גיל-הר
4. “על הפנים” יכין הירש
5. “סיפור כיסוי” יוני ציגלר
6. “ישראלית בברלין” איילת ברגור
7. “ע"ע ערכים”חני מור-סילברמן ומאיה ערד
8. “שקט” סוהא עראף
9. “פוליטיקלי קורקט” רונה תמיר
10. “דחוס” זבולון מושיאשווילי
11. "רק שלא יבוא פה עכשיו פיגוע" עמית דרורי
12. “פרצופה” נועם משולם
13. “בלי בושה” אסף שפיר ומיכל קליין
14. “נא להכיר:מיכאל אופנהיים” רוני אבולעפיה

סיפור התבגרות ישראלי של סוף האלף. בשנות ה-90 נולדה בישראל תרבות צעירים חדשה – הטראנס. תרבות של מסיבות ענק בטבע, מוזיקה ממוחשבת, רעיונות גל חדש וסמים. תופעת מסיבות הטראנס בפריפריה הישראלית צמחה לממדים שאין להם אח ורע בשום מדינה בעולם. בשנה שבה חגגה ישראל חמישים לעצמאותה החליטה משטרת ישראל לחסל את התופעה.

במשך שנה זו מתלווה המצלמה לברטו מקריית מוצקין, יוני ממושב חזון ורוויטל מטבריה, בעלי חברה להפקת מסיבות טראנס, הנאבקים על "עצמאותם", קרי: קיומה של תרבותם – הטראנס. זהו סיפור עם סוף עצוב על דור מבולבל שרוצה לברוח.

בתרבות המהגרים הישראלית, המעבר מאירופה לישראל נתפס כאחת הטראומות היסודיות של הישראלים. אריה (לאופולד) להולה, סופר ובמאי, נתן לכך ביטוי מיוחד הן כקולנוען, בתקופה בה כמעט לא נעשה קולנוע ישראלי, והן כסופר שקנה לו מוניטין בסלובקיה. להולה הגיע לישראל ב – 1949, ניסה לעשות קולנוע בישראל ועל ישראל, וחזר להמשיך את יצירתו באירופה. המסלול, אירופה – ישראל – אירופה, לאחר טראומת השואה, הנעשה על ידי קולנוען וסופר, הוא נדיר ומיוחד וראוי לתשומת לב. הסרט מתמקד ביצירתו הקולנועית הישראלית, בספריו ובמהלך חייו של להולה."האם אדם שאינו שייך יכול ליצור? הסרט החל בחיפוש אחר סרט אבוד של להולה והתגלגל למסע בנתיב חייו של אדם, פליט בנפשו, שהקריירה המקצועית שלו לוותה אומנם בעליות, אך גם בלא מעט התרסקויות וכשלונות, ולמרות זאת הוא התעקש להמשיך ליצור ולביים" (דליה קרפל).

"יומן מעודכן" 1990-1999 הוא המשך הסדרה "יומן" 1973-1983.פרקי הסדרה סוקרים את משפחתו של הבמאי, ארצו, ישראל וארץ הולדתו, ברזיל.פרק ראשון – ילדות מוגנתנכדיו של הבמאי: אלמה, נדיה, ליה והלל, מיום הולדתם ועד ימים אלה.פרק שני – ישראלשילוב היום-יום באיזור המגורים של הבמאי עם פולחנים בישראל: מרצח רבין, שנה אחר שנה, בכיכר מלכי ישראל ועד הבחירות וההילולה בהר מירון.פרק שלישי – ברזילביקור חוזר בארץ הולדתו של הבמאי בשלוש ערים: ריו דה ז'אנרו, בלו הוריזונטי וסאן פאולו – לידה, ילדות ובגרות."יומן קולנועי קיים בעזרת הטקסט שהוא נושא, כי העבר הרחוק, הזיכרון, לא נקלטים על גבי סרט, ואילו התמונה היא ההווה בלבד – מוחשי. המפגש בין השניים הוא מעניין" (דוד פרלוב).

מול חופי נמיביה השוממים, במימיו הסוערים של האוקיינוס האטלנטי, עוגנת אוניה העוסקת בכריית יהלומים. פועלים מכל רחבי העולם, בעלי רקע חברתי ותרבותי שונה, עם בעיות שפה ותקשורת, מתקבצים על האונייה למצוא בה את פרנסתם. הפועלים נאבקים בקשיים פיזיים ונפשיים הנובעים מעבודה אינטנסיבית ובלתי מתפשרת, מתחים חברתיים, הבדלי מעמדות ואפליה גזעית, הרחק ממשפחה ומקרקע יציבה.

"ג'ונגל" הוא סרט טבע המתרחש בנוף עירוני. גיבורי הסרט, חתולי הרחוב של תל אביב, חיים על קו התפר שבין חוק הטבע לחכמת הרחוב. הרחובות שלנו – הם איתני הטבע שלהם.הם הולכים בנקיקים שבני אנוש בנו, ניזונים משאריות שהותירו. מלחמת הקיום שלהם מתנהלת בלבו של הג'ונגל העירוני שלנו, ומוצגת מנקודת מבטו של השורד עצמו, זוהי נקודת המבט שלהם.

אנימציה: בועז ליבני

בעקבות מודעה בעיתון: "לסרט תיעודי חדש דרושים אנשים עם סיפור אמיתי שחייבים לעשות ממנו סרט", מתוודע בימאי הסרט למאות סיפורים אישיים, מפתיעים, מדהימים, מרגשים, עצובים ומצחיקים. מבחר מאוסף הסיפורים שנערמו על שולחנו מוצא את דרכו לסרט המנסה לקשור בין קולנוע תיעודי לעלילתי, בין האישי למרוחק ובין החלום והמציאות.

שלוש דמויות שהמושג מסכה נוכח בחייהם באופן שונה, עוסקות בסוגיות של זהות, חזות, מהות ומה שביניהן. סלים דאו שחקן ערבי-ישראלי ידוע ומוכשר, המתמחה במסכות. יורם בינור כתב השטחים בחברת החדשות של ערוץ 2 אשר חי במשך כחצי שנה תחת זהות בדויה של צעיר פלשתיני וד"ר אמיר זליקובסקי מנתח פלסטי ופסל. במהלך הסרט מסירות הדמויות את המסכות וחוברות יחדיו לפסיפס אנושי של זהות ישראלית.

"לעיתים המסכות שאנו מאמצים בחיי היום-יום, חושפות יותר משהן מסתירות" (דיוויד נוי).

סיפורה של ציפורה בת ישראל, מקהילת הכושים העבריים בדימונה, שלאחר עשרים ואחת שנות נישואין מתעוררת למציאות חדשה בה בעלה, חזריאל, נושא אישה נוספת, הצעירה ממנה ב- 14 שנים, לפי המסורת הפוליגמית הנהוגה בקהילה. הסרט מתמקד בניסיון להבין כיצד חולקות שתי נשים את מושא האהבה? כמה כאב טמון בכך? כמה חוכמה נשית נדרשת כדי לעמוד נוכח הסיטואציה? האם תגענה, ציפורה ואראלה, לכדי אחווה נשית בסופו של דבר? עד כמה נתון בידיהן חופש בחירה?זהו סרט של נשים על נשים החיות בקהילה אחרת אך מבחינות רבות משקפות את ההוויה הנשית באשר היא.

פעם בשנה, בסביבות חודש מאי, שש האחיות לבית משפחת דבש עוזבות את הבית, הילדים, הבעלים, הנכדים, העבודה והדאגות ויוצאות לחופשה משותפת במלון פאר באילת. כשהן נפגשות נשכח העולם שבחוץ ואיתו נעלמים השמות – הן קוראות אחת לשנייה איחצ'י (אחותי בערבית). מאחורי ה"ביחד" הקסום והאדיר שלהן מסתתרת ילדות עגומה בצילה של האם פורטונה שבגדה בתפקידה האמהי. לצד סיפורי הילדות הכואבים וטראומות הילדות נמצאת אופטימיות של אחווה נשית, חברות, הקרבה, כוח, הישרדות, אינטימיות, אהבה וניצחון. "לסרט הזה ולגיבורות שלו באתי מאהבה גדולה והערכה לכוח וליצר ההישרדות שלהן. בתוך המולת הסיפור היה לי חשוב להציג את דמותה של האם, לא רק כיצור דמוני, אלא, גם כדמות אמביוולנטית המותירה בצופה חומר למחשבה" (תמנע רוזנהיימר).

על דברים אחדים שזרקנו או הדחקנו, דברים שהפכו לערמה ענקית של זבל. על הר חירייה, שאגר את הטינופת שתושבי מרכז הארץ השילו מעל עצמם במרוצת חמישים השנים האחרונות, כמו נחש המשיל את עורו. על אנשים שההר הזה הוא חייהם. על הצעות של אמנים נודעים מן הארץ ומן העולם שהוזמנו לתת להר צורה ומשמעות, עכשיו כשההר חדל לשמש אתר הזבל המרכזי של גוש דן. על אקולוגיה ועל זבל ועל דרכיה המפותלות של האמנות לגשר ביניהם. "כשהייתי בן חמש ראיתי תינוק שאכל צואתו. המטפלת המזועזעת, עיוותה את פניה מתוך גועל. התינוק היה מאושר. מעט מן השמחה שלו ומתחושת הקבס שלה חשתי כשהתפלשתי ביוון הסחי הנהדר, הכאוטי של חירייה. המקום שבו התרבות שלנו ממצה את עצמה" (רם לוי).

דרמה בעלת גוון סוריאליסטי המתרחשת במהלך חג פורים. גבי, בחורה בת 25, שמות אמה בהיותה בת 5 מלווה אותה כל חייה, עובדת למחייתה בקייטרינג המספק שירותים והדרכה לבתי אבלים בימי השבעה. במסגרת עבודתה היא נמצאת עם האבלים במצבים קשים ואינטימיים וכעבור שבוע יוצאת מחייהם. הסרט מחולק לשבעת ימי השבעה שלאחר מותו של נגן צ'לו בפילהרמונית. גבי נקלעת למעורבות רגשית עם בני המשפחה האבלה, נסחפת למערכת יחסים אינטימית, כשמעל כולם מרחפת רוחו של המת. גבי היא היחידה המצליחה ליצור איתה קשר …

"כשבאנו היינו חלוצים, אח"כ הפכנו למתיישבים ומישהו כבר קרא לנו מתנחלים. כשיתחילו לדבר על כסף נהפוך לרודפי בצע וכשיתחיל המאבק נגד הנסיגה נהיה עוכרי ישראל", אומרים חמישה מתושבי רמת הגולן במהלך חודש מילואים חורפי בגולן. חודש שבו הם עורכים חשבון נפש בצל השינוי הצפוי בעקבות שיחות השלום והסכם שבמסגרתו תוחזר רמת הגולן לסוריה. זוהי קבוצת אנשים שלוקחת את עצמה ולבטיה בהומור, אך לא מצליחה להסתיר את הכאב.

פרידל דיקר-ברנדיס, אמנית באוהאוס מוכשרת וקומוניסטית, נמלטה מהנאצים בוינה אל פראג ומשם נשלחה למחנה הריכוז טרזין. פרידל הקדישה את חייה לילדים היתומים שבמחנה. היא לימדה אותם ציור כאמצעי לבטא את עצמם, את הפחדים, הזיכרונות והתקוות. באופן פרדוקסלי, דווקא שם, היא יישמה את עקרונות וטכניקות הבאוהאוס והפכה לחלוצה בתחום התראפיה באמנות. 5000 ציורי ילדים נמצאו לאחר המלחמה בשתי מזוודות שהוחבאו בעליית גג והם מהווים עדות ליצירתיות וחיוניות שהתקיימו בעיצומה של תקופת אימה נוראית. פרידל ורוב תלמידיה נספו אך רוחם ומורשתם נשתמרו לעד בציוריהם.

מסע בעקבות הקפה הישראלי- מסע פתוח ולא שיטתי הלוקח את אנשי הצוות אל מקומות, אירועים ודמויות, תמיד בעקבות הקפה ולפיכך, תמיד לשעה קלה ולזמן מוגבל. הקפה הופך לדימוי, הסיפורים המקומיים והדמויות – לעיקר. בהדרגה נחשפת חברה ישראלית שסועה, רבת מתחים וניגודים, שהקרקע בוערת מתחת לרגליה והיא מייחלת לפיוס המתוק.

עלייתו ונפילתו של בלפור חלפון, אביו של בימאי הסרט ובעל מפעל הריבות "778 בית יצחק" – מימי היותו עוזרה ונהגה של פיי אייזיקס, מי שהמציאה את הריבה והיתה בעלת המפעל, דרך הפיכתו לבעל המפעל ועד פשיטת הרגל של מפעל חייו.בנו איל מספר את סיפור החודשים האחרונים של המפעל. זהו סיפורה של התעשייה הישראלית – סיפור של אכזבה למרות הצלחה עסקית.

עבד אל עזיז ממדבר יהודה נחשד בהסגרת בן שבטו לשב"כ הישראלי, ע'קל אל עטרש מהנגב מבקש להתנקות מאשמת רצח, סועד מהכפר המצרי פאנרה חשודה בניאוף – חייהם של השלושה תלויים בתוצאות ה"בישעה" שהם עתידים לעבור. ה"בישעה" הוא מבחן האש לגילוי האמת, העומד בראש מערכת החוק והמשפט של הבדווים, החאג אל עורפי (חוק הידע). במהלכו מלקקים חשודים בפשע בלשונם מתחת ברזל מלובנת. אם נכוותה הלשון – הוכחה היא כי שקר בפיהם ואם נקיה הלשון – קיבלו החשודים עדות ניצחת ובלתי ניתנת לערעור על זכאותם.

הזמר, דני בסן, נולד בברזיל ועלה ארצה יחד עם אמו לאחר שאביו נטש אותם. ארבעים שנה אחרי, בנובמבר 1994, יוצא דני לברזיל לחפש את אביו. הסרט העוקב אחר הדרמה האישית בזמן התרחשותה ,מעמיד במבחן מושגים כמו אהבה, משפחה ושייכות.

מסע בעקבות הרצח הבלתי מפוענח של חנית קיקוס – נערה בת 18 מאופקים, חושף את סיפורה של משפחתה – משפחה שאין לה מקום להתאבל על בתה, בתוך מהומה משטרתית ותקשורתית.במקביל מוארת העיירה אופקים, שמעטים הרגעים בהם נדלק מעליה זרקור, ונחשפת לציבור הישראלי.

מסעה של הצגת הפרינג' "יש לו מילים משלו", שבה מועלים סיפורים הומוסקסואלים ישראליים, לפסטיבל "אדינבורו" שבסקוטלנד. הסרט עוקב אחר חבלי הלידה הקשים של הגרסה האנגלית להצגה, והנסיעה לסקוטלנד שתחילתה אכזבה וסיומה בהצגות מלאות עד אפס מקום, הדינמיקה שבין אנשי הצוות, המבוכה הכרוכה בעבודה אינטנסיבית וביחסים בין רוב הומוסקסואלי למיעוט הטרוסקסואלי בצוות השחקנים.

שנתיים לאחר שדוכא מרד האסירים, ביד קשה, על ידי המפקד רוני לבקוביץ וסוהריו, כלא באר שבע שקט לכאורה, אך מתוך האגפים עולה קולם של האסירים. כהונתו של לבקוביץ' עומדת להסתיים. ההמתנה למחליפו, שלמה טוויזר, יוצרת מתח וצפייה בקרב האסירים והסוהרים. טוויזר שגדל בשכונה אלימה בבאר שבע וניהל בתי כלא בעבר, מכיר היטב את קהילת האסירים. הוא מצהיר על שיטת ניהול חדשה ופתוחה יותר – דיאלוג עם כל אסיר. כלא באר שבע קיץ 1993, שישה חודשים בתוך עולם סגור ונסתר. מקום שכל שעה בו היא נצח.

בחורף 1978 שובר איכר פולני גרם מדרגות במרתף ביתו ומוצא בקבוק וודקה ישן ובו עשרות פתקים כתובים באידיש. יעקב גוטרמן, היום צייר ומורה, חבר קיבוץ העוגן, מקבל את הידיעה ויודע בבירור כי זהו הבקבוק אשר הטמין אביו ובו תיעוד של כל מה שראו עיניו בשואה. סיפור החיפושים אחר הכתבים הללו, הוא גם סיפורו של יעקוב בן ה- 7, הנאבק יחד עם משפחתו בקראקוב, במשך שש שנים, מאבק יומיומי לחיים.

אדפטציה קולנועית להצגה עטורת הפרסים "ארבייט מאכט פריי", המלווה ומתעדת את קבוצת תיאטרון עכו במסעותיה אל נבכי הנפש הישראלית של הדור שלאחר השואה.

המסע שעובר הצופה הוא מסעה של החברה הישראלית אל החוויה הקולקטיבית הקשה ביותר שלה- השואה, שהשפעתה ממשית ומקיפה – כולנו "דור שני", גם המרוקאים, העירקים, הגרמנים ואפילו חאלד אבו-עלי, הגיבור הפלשתיני.

דודו פלד נוצר סוד. בפעילות מבצעית במהלך שירות המילואים, ירה בטעות והרג את, אמנון ריפקין, מפקדו. החקירה הרשמית פטרה אותו מאחריות, אך הוא ממשיך את חייו רדוף אשמה ומיוסר.חמש עשרה שנה אחרי התקרית, כשנעמי, אשתו של דודו, פוגשת את רותי, אלמנתו של אמנון, מופר האיזון העדין שבו הצליח דודו לנהל את חייו. מול קשר החברות שנרקם בין הנשים הוא חייב להתיר את הסבך ומהר…

כל מה שדניאל רצה לעשות זה קולנוע. כל מה שעשה היה לשבת בבית ולחכות לתשובות שליליות מקרנות לעידוד קולנוע , עד ש… טרנטינו מתגלה לדניאל בחלום ואומר לו לפרוץ לספריית וידאו ולשדוד מצלמת פילם. דניאל נכנס עם רובה M16 וטירוף בעיניים לספריית וידאו מקומית ותופס בני ערובה בדרישה לקבל כסף להפקת סרט מהקרן לעידוד הקולנוע הישראלי. בהמשך נרקמת ידידות בין הגיבור לבני הערובה והעניינים מסתבכים כשהמחתרת ל"קולנוע ישראלי לוחם" מצטרפת לחגיגה ומכריזה על מהפכה."לגשר על המרחק בין לדבר על קולנוע ולעשות קולנוע. בפעולה פשוטה – לעשות קולנוע" (צחי פורטנוי).

מאבקה של אם בעלת אמצעים, אשר מיום היוולד, אסף, בנה החריג, לא חסכה כל מאמץ להופכו לילד רגיל עד כדי הגשמת חלומה להשיא אותו לנערה רגילה – לליאת.לצד הרצון האימהי שלאסף יהיה טוב ושצרכיו הפיזיים יבואו על סיפוקם עולות שאלות קשות: האם נתנה, אמו של אסף, דעתה גם על כלתו המיועדת ומה שקורה לה? האם מאווייה ורצונותיה של ליאת תופסים מקום בשיקוליה ולאן היה מוביל הגורל את ליאת אילו לא הופגשה עם אסף? סרט על מאבק, אהבה והתמודדות עם הגורל.

פרלה, אשה גמדה, האחרונה שנשארה ממשפחה יהודיה של גמדים ששרדו את ניסיונותיו של ד"ר מנגלה באושוייץ, זוכרת שהנאצים תיעדו את משפחתה וחולמת למצוא את הסרט. הנלורה, גמדה, גרמניה נוצריה ,שנולדה אחרי המלחמה, נרתמת להגשים את חלומה. במהלך חיפושיה, מגלה הנלורה דמיון בין רעיונות הנאצים על יצירת חברה מושלמת לבין המתתם ,היום, של עוברים ותינוקות המאובחנים כחריגים. זהו סיפור חברותן של שתי נשים נמוכות קומה, המעורר סוגיות של לידה ומוות, כעס ומחילה וזכותו של השונה להתקיים.

בפלוגה מ"ד של משמר הגבול משרתים שוטרים דרוזים, מוסלמים, צ'רקסים, בדואים ויהודים, רובם משכונות ועירות פיתוח וחלקם עולים מחבר העמים ומאתיופיה – קואליציה של מיעוטים בחברה הישראלית, המקיימת שגרת חיים קשה, אפורה ושוחקת.מצדו האחד של המתרס ניצבת החברה הישראלית השולחת אותם לבצע משימה כפוית טובה, שאיש מלבדם אינו עושה. ומצדו השני ניצבים הפלשתינים הרואים בשוטרי משמר הגבול את אחד מסמלי הכיבוש המובהקים ביותר. על הפעילות בקו התפר ועל החיכוך הבלתי מתפשר עם קצוותיו…

גדי אבג'ה (23), יוצא אתיופיה, בן לאם נוצריה שנשארה בעל כורחה באתיופיה, חי בשוליים החברתיים של מדינת ישראל – בתחנה המרכזית בתל אביב, מתקיים משדידות וגניבות קטנות וחולם להפוך את תחנת הכריזה בתחנה המרכזית לתחנת רדיו שתשמש סמל תרבות וזעקת המיעוט.גדי שגעגועיו לאמו גדולים כותב לה מכתבים, ומחכה לתשובה אך לשווא. הסרט עוקב אחר מסעו של גדי לאתיופיה – מסע בעקבות עברו, עד למפגש המרגש עם אמו. "'…רעב אליך כמו לחם, צמא אליך כמו מים, רחוק ממך כמו ירח …' שורה זו הלקוחה מתוך שיר אתיופי חובקת בתוכה השקפת עולם שלמה ומקיפה"(דניאל וקסמן).

אבי מוגרבי, במאי סרטי תעודה, שיום הולדתו חל בדיוק ביום העצמאות של מדינת ישראל, נשכר על ידי מפיק סרטים לביים סרט תיעודי על חגיגות החמישים למדינה. במקביל מתבקש מוגרבי לסייע למפיק פלשתינאי בהפקת סרט המציין גם את שנת החמישים ל"נקבה" – האסון של העם הפלשתיני."ניסיתי לעשות סרט, שבו שלושת ערוצי הסיפור השונים מתרחשים, לכאורה, בתודעתו של אדם אחד ואי שם בראשו יש להם חופש גדול יותר מאשר בדרך כלל. בחלק מהזמן הם מתנהלים לפי התסריט, אבל לפעמים הם מתגברים עליו, מקבלים חיים משלהם ויוצרים חיבורים חדשים" (אבי מוגרבי).

ה"חאמרה" (אלכוהוליה בערבית), הוא בית קפה שכונתי. שם הגברים שותים, משחקים שש-בש וקלפים ומדברים הרבה פילוסופיה בגרוש. בשכונת התקווה נחבאות עשרות חמארות בשוק וברחוב הראשי. זר יתקשה להבחין בהן. החמארה שלנו משמשת כמיקרו קוסמוס של החיים בשכונה: אזולאי הבעלים, גזר הנמצא בתהליך לקבלת דיור מוגן לקשיש, יחזקאל המחפש את החברה שלו שנעלמה בפיליפינים, אורי "הכושי" – אופנוען ותיק, וז'וז'ו שעדיין מצפה לשיפוץ ביתו. דמויות ססגוניות אלו משרטטות דיוקן בגובה העיניים של השכונה. "גדלתי כאן וכואב לי לראות את שקיעת השכונה. בשבילי זו מחווה לחברים של פעם" (בני זאדה).

עם הולדת בנם הרביעי, נחמן, ועד לידתו של יוסף, ילדם החמישי, פותחים, ריבקי ומוטה, זוג חרדים מ"מאה שערים", צוהר לעולמם ומספרים למצלמה על עצמם: על השידוך, האירוסין והחתונה. זה בהחלט לא שיגרתי שמצלמה "חילונית" נכנסת לבית חרדי ומלווה את בני המשפחה בשיגרת יומה- מטקס נטילת הידיים היומיומי ועד כניסתו החגיגית של נחמן אל החדר. "אלו אנשים אשר דתם ומדינתם משותפים גם לי. כל-כך קרובים ועם זאת כל-כך רחוקים. האומנם רב המרחק עד כדי זרות מוחלטת? החלטתי לשים את הפוליטיקה בצד ולנסות להתקרב. פגשתי משפחה אשר שינתה אצלי דעות קדומות והסירה ממני את מכשול העוינות" (גא"י מיכאל).

גבול הוא מקום בו מסתיים חבל ארץ אחד ומתחיל השני.אנשים החיים שם מפתחים בקרבם גבולות נוספים של פחד והשלמה, של סיכון, אהבה ואמונה, גבולות של כמיהה לחופש וגבולות אפורים שבהם מטשטשים התחומים. לישראל 1,171 ק"מ של גבול עם ארבע מדינות. הסרט מדדה בין גבולות ישראל לשכנותיה, אל ועם האנשים החיים ופועלים במרחב הרגיש והטעון הזה – מדרום לבנון השסועה ורווית הקומבינות אל הגבול הסורי הקודר והמאיים שרק כלה דרוזית מהגולן חוצה אותו. מגבול האוטונומיה הפלסטינית הגדושה בתסכול, שנאה ותקווה, אל נהר הירדן. לכאורה אין טובים ואין רעים מוצהרים. גיבורי הסרט מדברים על עצמם, פועלים ומופעלים ע"י מצב פוליטי כפוי. בין המחסומים, גדרות התיל, שדות המוקשים, ומעברי הגבול חיים ישראלים, לבנונים, ירדנים ופלשתינאים.

פסחקע' בורשטיין הקומיקאי המרקד והמזמר נולד בעיירה יהודית בפולין בסוף המאה ה – 19. כשהיה בן 14 ברח מביתו כדי להצטרף ללהקת שחקנים נודדים ומאז הפך התאטרון לחייו, כשהוא מתפרסם בזכות שריקתו המופלאה. בשנת 1924 הגיע פסח הצעיר לניו יורק והפך לאחד מכוכבי תור הזהב של תאטרון היידיש. באמריקה הוא פוגש את השחקנית הצעירה לילאן לוקס. לאחר המלחמה נולדו לצמד השחקנים-זמרים התאומים סוזאן ומייק (הוא מייק בורשטיין המופיע היום על במות ברודווי), שזכו לשם הבימתי -זיסלע ומוטלע. יחד נדדה המשפחה על פני הגלובוס בחיפושיה אחר קהל יהודי נכחד. הסאגה המשפחתית של ארבעת הבורשטיינים חושפת את ההיסטוריה הקצרה, הסוערת והקסומה של תאטרון היידיש העממי.

דניאל אורן, מנצח מבוקש בבתי האופרה הגדולים בעולם, בן למשפחה מוסלמית מצד אביו ולמשפחה יהודית מצד אמו, חי את הקונפליקט הערבי-יהודי.הוא כונה לא פעם "ערבי מסריח" אבל גם "יהודי מלוכלך". אורן הוא מראה של הסכסוך שלנו. הסרט בנוי כאדפטציה דרמטית מוסיקלית של "לה בוהם", אופרה שהועלתה בתל אביב בניצוחו של אורן. ההתפתחות הסיפורית והרגשית בסרט מושפעת מהאופרה ומציגה את דמותו רבת הפנים של אורן – מנצח אופרות גאון שהעלילות המפותלות של המלודרמה שהוא מנצח עליהן דלות יחסית לאופרה של חייו, אופרה שממנה ודרכה הוא מבקש להשתחרר.

רוני יעקובי (43), עו"ד חילוני, נשוי + 2 , מתבשר כי נותרה לו רק שנה אחת לחיות, שנה שבה גופו ילך ויתנוון… רוני, ספקן אידאולוגי, מתחבט בסוגיית ההתאבדות והזכות למות בכבוד. אישתו, תמר, שוללת התאבדות מכל וכל. היא רוצה להראות כי גם המוות הוא חלק של החיים, ולכן היא מכניסה הביתה מצלמת וידאו. רוני ותמר יוצאים אל המסע הסופי, אל הפרידה. בדרכם הם מתמודדים עם תיאולוגיה מודרנית, עם שלל התובנות החברתיות שמרעיפים עליהם המשפחה, החברים, פסיכולוגים ומיסטיקנים. מה שאמור היה להיות חוויה של כאב ואובדן מתגלה להם כחוויה של התקרבות והתעלות. המאבק על כל נשימה הפך לחוויה של קירוב נשמות.

מתוך פרויקט: "קונברסיה".
עבודתה של רונה סגל, דם ובשר, מתרחשת במחסן תלבושות שבו עובד אנטון אוסטרובסקי. בזמנו הפנוי במחסן הוא מתחפש לדמויות שונות, ומייצר מעין תיאטרון דמיוני, שבו הוא מגלם את כל קשת הדמויות. האיכות הקרנבלית וריבוי התחפושות שמציג אוסטרובסקי, חושפים דווקא את האיכות המונולוגית של התיאטרון. העבודה מציעה מהלך הפוך: ריבוי התחפושות מתברר דווקא ככזה המחדד את דמותו של הפרט (אוסטרובסקי), ומצביע על הקושי הרב הכרוך בשינוי דימויים.

מתוך פרויקט: "קונברסיה".
עבודתו של שאדי סרור, ירח מעל הגליל, מציגה סיפור מסע של ילדי כפר המבקשים להימלט מעולם המבוגרים. העבודה, המשלבת מגוון סגנונות אסתטיים ומהדהדת סיפורי אגדות על אודות הולכת שולל, מציבה את המעבר לעולם פנטסטי, שהוא גם עולמו של הקולנוע, כמקום המפלט היחיד העשוי להוות נתיב מעבר. אולם גם נתיב זה נקטע ללא הרף על ידי רגעי התפכחות מן הפנטזיה.

מתוך פרויקט: "קונברסיה".
עבודתה של ראידה אדון, לידה מחדש, מעמידה במרכזה מסע, מעין טקס טבילה, שאותו חווה על בשרה האמנית. הנצרות רואה בהטבלה מעשה המטהר את הנטבל מן החטא הקדמון ומסמל לידה מחדש. העבודה מציעה להשתהות על האלמנטים האסתטיים הכרוכים בהמרה האימננטית למהותו של טקס, כלומר המעבר ממרחב ההוויה למרחב הפעולה הסימבולי; בד בבד היא מצביעה גם על העיסוק האובססיבי בגוף כמצע למעבר זה.

מתוך פרויקט: "קונברסיה".
עבודתן של נורית שרת ותמי גרוס, הבית הראשון, מגוללת את סיפור עדותו של קצין צה"ל המגרש שלוש נשים פלסטיניות מבתיהן, כפי שהוא מובא מפי אחת היוצרות. הדימויים הנראים בסרט הם רצף של הצצות אל תוך דירות תל אביביות בשעת שגרת הערב. הפעולות הבלתי מוסריות שבמוקד העבודה: גירוש הנשים הפלסטיניות, שתי האמניות, המצלמות ללא ידיעה את תושבי הדירות וניכוס קולו של המספר – פעולות אלו מייצרות פואטיקה של אי מוסריות, כזו המהדהדת את השאלות הנוקבות ביותר על אודות הבנאליה של הרוע, משבר העדות והאפשריות של יצירת האמנות.

מתוך פרויקט: "קונברסיה"
בעבודתה של מיכל היימן, Con-ver-sa-tion, מופיעה האמנית כשעל פניה מסכה בדמותו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד. היא ישובה למרגלות מיטה שעליה שכובה נערה, כמקובל בעת טיפול פסיכואנליטי. במהלך העבודה מקריאה האמנית סיפור מקרה הלקוח מתוך מחקריו של פרויד על אודות מחלת ההיסטריה, שאותה הוא מתאר גם כהמרה של זיכרון טראומטי שהודחק בסימפטום גופני. קריאות חדשות שעמדו על טיבו של מחקר זה של פרויד תיארו אותו כטקסט מרתק, אך מתחו עליו ביקורת חריפה. כך, בעוד העבודה מהדהדת את השאלה: "האם אדוני רופא?" על רקע דמותה של האמנית עוטת המסכה, היא מסמנת את הממד הפרפורמטיבי-יצירתי הכרוך באקט הפרשנות.

מתוך פרויקט: "קונברסיה".
במהלך עבודתו של דור גז, ג'ניפר היקרה, נערה צעירה מקריאה שוב ושוב למצלמה- מתוך שאיפה להגיע לביצוע מושלם- מכתב פרידה אישי, אשר קיבלה ממורתה בקורס רפלקסולוגיה שאותו סיימה בהצלחה. המכתב מגולל את הפתעתה של המדריכה מעובדת היות התלמידה ערבייה. העבודה מצביעה על האופן שבו יצירת משמעות כרוכה בשימוש בדפוסים חוזרים, ופעמים רבות היא רפלקסיבית. היא נוגעת במתח המתמיד שבין השתקפות (רפלקסיה) לבין הופעה, ככזה שיש בכוחו לחשוף הבניות חברתיות ואסתטיות.

מתוך פרויקט: "קונברסיה".
עבודתו של איתן בוגנים, החיילות ורוח הקודש, מציגה שלושה נרטיבים המתקיימים במקביל. במרכזם הכמיהה לייצר מפגש, הנותר ללא מימוש בשל רוחות שונות ובלתי מזוהות המונעות אותו. המפגש הבלתי ממומש יכול להיראות גם כפנטזיה של האמן/צלם, הנותר לא פעם בעמדת המציצן המתבונן מרחוק.

עודד רק בן 12 כשאביו מגלה לו כי הוא סוכן חשאי, מרגל מטעם המוסד, ומשביע אותו לסודיות כי חייו תלויים בכך. בזמן שהוא יוצא למשימתו בקהיר כוולפגאנג לוץ – מיליונר גרמני, מגדל סוסים בעל עבר נאצי מפוקפק – נותרים עודד ואימו מאחור, לבד בפריז, ממתינים בדאגה לשובו. כעת עודד שובר את השתיקה ויוצא למסע מבעד לשקרים וההסתרות אל זהותו הבדויה והאמיתית של אביו וחושף את המחיר הכבד שמשלמת משפחתו של המרגל, לכודה בחיי הצללים.

סיפורם של שני אחים שבמשך עשרות שנים חששו להיפגש זה עם זה. הם טמנו בלבם זיכרונות אפלים, תוך ניסיון מתמיד לבנות חיים אחרים ולהדחיק את עברם. רק כשנמצאו מכתבים נדירים שקיבלו מהוריהם ממחנה הריכוז אל בית היתומים שבו התחבאו בתקופת המלחמה, הם החלו להקים את הקשר ביניהם מחדש. מנחם ופרד חיים בשני קצוות הזהות היהודית: פרד הוא מהנדס חלל אמריקאי, ילדיו נשואים לבני זוג נוצרים. מנחם הוא ירושלמי דתי, דוקטור לחינוך, ילדיו מתגוררים בהתנחלויות. הסרט מלווה אותם במסע טעון אל מחוזות העבר והנפש כאשר במהלכו מתפתח קשר מוזר ומעורר מחלוקת עם משפחת הופ, בניו של הנאצי שגירש את המשפחה למחנה הריכוז. דיטמאר הופ הוא אחד מהאנשים העשירים בגרמניה, בעל חברת התוכנה הענקית "סאפ". הקשר בין בניהם של הרוצחים ובניהם של הנרצחים מביא להתפתחות מפתיעה בין שתי המשפחות. הסרט מעלה שאלות קיומיות שנוגעות בגורל, בהישרדות, בבחירות בחיים והשפעתן על הדורות הבאים.

סרט דוקומנטרי מפתיע של דן וולמן, הידוע בעיקר כבמאי של סרטים עלילתיים. דן, אשר רבים מסרטיו האישיים עוסקים בנושאים רגישים וכואבים של יחסי הורים-ילדים, עורך מסע עם הוריו אל העבר, ומנסה לברר מדוע דמויות ההורים המופיעות בסרטיו הן כה מוקצנות, ומהו המקור של טראומות- ילדות השבות ומופיעות ביצירותיו. הסרט חושף עובדות מפתיעות – היותו של האב רופאו האישי של הקיסר היילה סלאסי בחבש-אתיופיה, הגדרת מחלה הנקראת על שמו "מחלת וולמן" וגם – פשר הימצאותה של תמונת צעיר מסתורי במדי הצבא הגרמני, בחדר השינה של ההורים. הסרט הוא רישום עדין של האהבה הגדולה בין ההורים על רקע תקופה סוערת, של מסכת חיים רווית שמחה וכאב, של דבקות באידאלים ומסירות לעבודה, ושל המחיר שמשלמים, לפעמים, ילדיהם של העוסקים בהגשמת אידאלים לאומיים וחברתיים.

אביגיל, אמא של רחלי, לא יודעת רגע אחד של שקט. בתה נהרגה בפיגוע התאבדות לפני 4 שנים על-ידי מתאבדת פלסטינית בת 17. גם בתה היתה בת 17. והן היו דומות כשתי טיפות מים. דרך האובדן ומשא החיפוש האישי של אביגיל אחר תשובות, הסרט שופך אור על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ההבדל בין התרבויות, תפיסת המוות השונה, הכאב המשותף, והתקווה לשלום. שיאו של הסרט במפגש מצמרר של אביגיל עם אמה של המחבלת.

הסרט הוא מסע העוקב אחר התגלגלותו של ניגון יהודי אחד, תפילה עתיקת יומין של פרידה מהגשם – "מוריד הטל" ואחר נדודיה הרבים שהביאוה לבסוף למעמד דרמטי – להיות המנונה של מדינת ישראל.את המלודיה של ניגון זה ניתן למצוא בווריאציות רבות. ביניהן: שיר עם פלמי, נעימה פולנית, מנגינה תורכית, שיר רועים סלאבי, תפילה איטלקית בשבח השילוש הקדוש, שיר עם שוודי בשם "הו, ורמלנד היפה", שיר עם בַּסקי, "העגלה והשוורים" המולדבי, הפתיחה לפואמה הסימפונית "וולטבה" של בדריך סמטנה הצ'כי ועוד. בסרט מתגלה העושר התרבותי-מוסיקלי הזה דרך המפגש עם אלה שיצרו ועדיין יוצרים אותו. אנשים שלמדו את הרפרטואר המוסיקלי עתיק היומין מפה לאוזן וממשיכים את המסורת המוסיקלית שעל ברכיה חונכו. זהו אינו סרט מתח בלשי העוסק בשאלה מי כתב את" התקווה", אלא סרט של חיפוש אחר אמת ההולכת ונעלמת. המסע בעקבות הניגון והמפגש עם האנשים כיום, מאיר את העושר והעומק העצום של התרבות היהודית שחרבה, את פניה היפות של היהדות שאבדו. הסרט נפתח באישה השרה את "לך לשלום גשם" העתיק והעמוק על רקע תמונותיה של אירופה ומסתיים בתזמורת כלי נשיפה המנגנת את "התקווה" באירוע חגיגי. הפער בין שתי הווארציות האלו מאיר את מה שקרה לשרידי התרבות היפה ההיא, בהגיעה לארץ ישראל.

אלין ושני הן שתי בחורות ישראליות צעירות. בקרבן שוררת מפלצת המאיימת להתפרץ בכל הזדמנות, קוראים לה תסמונת טוראט והשתיים סובלות מהמחלה באופן הקיצוני והקשה ביותר. אלין (30) חיה על הקצה, מרדנית ופרועה, אוהבת לבלות ולשתות. שני (18) מתוקה ואינטליגנטית, אך סובלת מבידוד חברתי. עולמן של השתיים שונה בתכלית: אלין מגיעה משכונות המצוקה של חיפה, שני "ילדה טובה" אריאל. הבימאי בעז רוזנברג מלווה את השתיים לאורך שלוש שנים קריטיות בהן מתבגרות הבנות, עוברות מהפכים נפשיים ומתמודדות עם הקשר הבעייתי מול החברה והבית. בולטת במיוחד מערכת היחסים הטבורית והמורכבת לאמהותיהן. בשיאו של הסרט אלין עוברת ניתוח מוח נסיוני תוך מטרה להלחם במחלתה, בזמן ששני מגיעה לנקודה בה אינה יכולה לחיות בתוך בית הוריה וצריכה להתמודד לראשונה עם חיי עצמאות אמיתיים. "לא רצוני" הוא סרט על הישרדות בעולם שבו אתה שונה וחריג, על התבגרות בתנאים הקשים ביותר, על נפילות גדולות וניצחונות קטנים. זהו סרט על שתי בחורות אמיצות שבוחרות בחיים.

לפני 15 שנה נתקלה נעימה תפילין, ישראלית ממוצא איראני, בידיעה אשר סיפרה על 12 פליטים בני מולדתה איראן, השוהים בכלא בישראל על לא עוול בכפם. היא עתרה בשמם לבית המשפט העליון ושיחררה אותם מהכלא, ועזרה להם להתפזר ברחבי העולם. פליטים אלו, חברי ארגון מחתרתי איראני בשם "מוג'אהדין חאלק", הם בלב סרט תיעודי זה, המתעד את מסעם לחופש, כאשר הם מנותקים ממשפחותיהם, מולדתם ומורשתם התרבותית. "עבורי, הסרט דן בקשר שבין אדם למולדתו לבין המקום שהוא חי בו היום. זהו מסע על המחיר הכבד, הקשיים והבעיות שמשלם כל פליט או מהגר אשר בחר, או נאלץ להתנתק, ממורשתו ותרבותו, נושא על גבו את התוצאות ליתרת חייו באשר הם." (דוד אופק)

יוסף, ניצול שואה מזדקן, בודד ועני, חי בירושלים באומללות וכאב. במלחמת העולם השנייה, כילד בן 4, הוא נעקר ממשפחתו בגרמניה ונשלח למחנות עבודה, שם הוא נאנס מדי לילה על ידי שומרי המחנה. אמו ושמונת אחיו נשלחו אל סופם באושוויץ. ההתנסות האיומה שעבר בגיל הרך היא הבסיס לחייו הכושלים לאורך כל השנים. כאן, בארץ הוא חי כהומלס בגנים, עבר ניסיונות התאבדות, אישפוזים, ויסורים שאינם מרפים. באביב 2005, כשהוא בן 70, נכנסת לבית הקפה בו הוא עובד כמלצר וטבח, תיירת נוצריה מגרמניה. היא מגלה בו עניין ומכאן מתחיל סיפור מן האגדות.

אם תשאלו את אמא שלי, היא תגיד שהצבא אשם בכל מה שקרה לי. שאם לא הייתי משרתת באותו מקום, בחיים זה לא היה קורה לי." 7 שנים לאחר שסיימה קורס מדריכות חי"ר, חוזרת הבמאית למסגרת שבה התאהבה לראשונה באישה־המפקדת שלה. הסרט עוקב במשך 66 ימים ולילות אחר חניכות אחד הקורסים הקרביים ביותר בצה"ל ומתבונן מקרוב במגוון מערכות היחסים המתפתחות בין בנות בסביבה הכפופה לקוד צבאי נוקשה. תחת השמש הקופחת, טובעות במדים ענקיים ונשק כבד תלוי על גופן, עוברות הבנות טרנספורמציה, כשהמנגנון הצבאי המשומן הופך אותן מילדות של אבא ואמא ללוחמות הששות אלי קרב. בימים הן מאמצות ללא שאלות את הקוד הגברי הקשוח, אך בלילה, כשהן פושטות מדים ועוברות לפיג'מה, הן חוזרות להיות נערות מתבגרות ועולם של אינטימיות נשית מתגלה מאחורי הקלעים של משחק התפקידים. דרך מערכת יחסים אינטימית המתפתחת בין הבמאית לאחת הדמויות, מתעוררות שאלות על גיבוש זהות, מיניות וגילוי הנשיות. מערכת היחסים הנרקמת ומתעצמת ככל שמתקדם הקורס, מטעינה את שאר מערכות היחסים בין הבנות ומייצרת מבט שונה על החוויות האישיות שעוברות הבנות בעולם הצבאי.

אם תקלידו את השם "דב בינדר" במנוע החיפוש "גוגל", תקבלו 22,400 תוצאות. דב בינדר הוא לא פוליטיקאי, לא סלבריטי, ואפילו לא עבריין מפורסם. אבא שלי, דב בינדר, נהג משאית, בן 60, מיהוד – הוא טוקבקיסט. אבל אבא לא לבד. לצידו עומדים עוד אלפי טוקבקיסטים, שפשוט לא מסוגלים לשתוק.למה הפכו דווקא הישראלים לאלופי העולם בטוקבקים? איך הפכו הטוקבקיסטים למעצבי דעת הקהל החדשים? והאם מישהו באמת מקשיב להם?

"למה הסכמת לעשות את הסרט הזה?", שאלתי את אמי והיא ענתה: "כי חשבתי שככה יהיה לי בן". כך נפתח סרטי " הגלויה האחרונה. הסרט מתרחש באנטוורפן שבבלגיה, עיר הולדתי. הוא מגולל את סיפור היחסים הכאובים בין אמי בת – לביני, הבן שסבל כל חייו מהשתיקה ששלטה בחיי המשפחה שלנו שתיקתה של אימי עמדה תמיד כחיץ בינינו. היא כיסתה על סודותיו של הסיפור המשפחתי שלנו, שראשיתו בימי השואה. את חלקו של הסיפור גיליתי בהיותי בן עשר והוא יצר אצלי מאגר של ריחוק, כעסים והאשמות כלפי אימי.
הסרט מהווה עבור שנינו ניסיון ראשון – ואחרון – לשבור את השתיקה. נכונותה של אימי לשוחח איתי על נושאים אינטימיים ורגישים, שמעולם לא שיתפה אותי בהם קודם לכן, בחופשיות מוחלטת, תוך התעלמות מנוכחות המצלמה, יוצרת מסמך מרתק ורגשי, הן במישור של יחסי אם-ילד והן בזה של מצלם-מצולם.
האינטימיות הזו אפשרה לי לשרטט את דיוקנה של אימי כאישה מורכבת, אך מרשימה. אולם מעבר להיותו פורטרט של יחסים בין אם ובנה המבקשים תיקון, הסרט נוגע בשאלות רחבות יותר של יחסי הורים וילדים, זיכרון, אשמה וזקנה, על רקע מלחמת העולם השנייה וההשפעה שהייתה לה על חיי הניצולים – ועל חיי ילדיהם.

לפני הרבה שנים, בארץ קטנה, נולד תינוק. שמונה ימים לאחר הלידה חגגו הוריו את לידתו בטקס בן אלפי שנים, שהיה נהוג באותה ארץ בשעות הצהריים, הופיע איש זקן עם זקן ארוך ולבן. הסבא לקח את הרך הנולד בידיו, הזקן התכופף לעבר התינוק, ובעזרת סכין חד חתך חתיכה מגופו הקטן. שלושים שנה מאוחר יותר יוצא התינוק שבגר למסע בעקבותיה של החתיכה החסרה.זהו מסע אל נבכי טקס המילה. מסע מסתורי וקומי בניסיון לפתרונה של תעלומה פרטית מיוחדת במינה.

הזוג יעקב (78) ומרים (68) פריימן, מנהלים שיגרה מוקפדת הטבעית לבני גילם. משבר חיצוני כבד, מאיים על כל מעגלי הנאמנות שלהם. הנאמנות הזוגית, הנאמנות הדתית והנאמנות הערכית, עומדות לפתע במבחן קשה, כמותו לא היה להם לאורך כל חייהם! קיץ 2005 – בעוד כחודש אמורה לצאת לפועל תכנית ה"התנתקות". במסגרתה יאלצו תושבי גוש קטיף ובתוכם משפ' פריימן מנווה דקלים, לפנות את ביתם שלא ברצונם ולהיפרד ממנו לתמיד. כחלק מהתמודדותם וכפועל יוצא של גילם, הם בנו לעצמם "מבצר" של שיגרה בתוך המטבח. מבוקר עד לילה – קפה ראשון, אמירת תהילים משותפת, שיחות טלפון זוגיות, בישול, קבלת אורחים וארוחות זוגיות, הכל מתנהל במטבח. בעיתות שגרה – נעימות, רוגע, בטחון והומור – אלה מאפייניו המובהקים של מטבח זה, אך המציאות בחוץ הולכת וסוערת וסודקת אט אט את ההגנות שבנו לעצמם הפריימנים. ממערכת הכריזה של הישוב בוקעת הודעה. מרים ניגשת לחלון ופותחת אותו בזהירות. היא שומעת "כינוס דחוף של התושבים". היא ממהרת לסוגרו, שמא הסכנה שבחוץ תגלוש פנימה. ככל שחולפים הימים, נכנס אט אט אל מבצרם הקושי והספק. מבחן אהבתם זה לזה ואמונתם בקב"ה, הולך וקשה. זהו סרט מעקב אינטימי, כואב ומרגש, לפעמים גם מחויך, הנותן הצצה אל מבחן חוסנם של הזוגיות והאמונה של בני הגיל השלישי בזמן משבר.

"בחזקת סאטמר" מגולל את סיפורה של משפחת ג'אראדי, משפחה יהודית תימנית, אחת מרבות אשר הובאה מתימן לארה"ב (קריית יואל, ניו-יורק ) על ידי עסקנים מקהילת סאטמר המנהלים מסע הכפשה בתימן, כנגד העלייה לארץ ישראל.
הסרט חושף פערי תרבות קשים שנוצרו בין המשפחות התימניות לבין קהילת סאטמר. פערים אשר הפכו לטרגיים והרסניים, עם הגעת המשפחות אל עולם אחר עם חוקים שונים, נורמות, דפוסי מוסר וסגנון חיים שלא הכירו. אותן משפחות אשר עברו שטיפת מוח על ידי מיסיונרים מיומנים, מוצאות עצמן ללא היכולת להתמודד מול מסע ההכפשה המטעה והמורכב.
הסרט עוקב אחר הדרמה של משפחת ג'אראדי, החל באותו יום בו הם מקבלים שיחת טלפון בהולה, בה מודיעים להם שביתם, הדייה, בת השנתיים וחצי, נפטרה בבית חולים פטרסון שבניו-ג'רזי. מסע החיפוש אחר גופת ביתם של בני הזוג ג'אראדי מוביל לחשיפת מעלליהם של קבוצת העסקנים מקהילת סאטמר.

הסיפור מתרחש סביב ההחלטה שלי ושל בן זוגי לרדת מהארץ והסרט הוא מסע פיזי ונפשי שלנו כזוג ערבי צעיר שהחליט שישראל היא לא המקום הנכון בשבילו, אך מתחבט בין רציונל של כדאיות לבין שאלות מצפוניות ואמוציונאליות, דרך הסיפור האישי שלי ושל בן זוגי נחשפים סיפורים קטנים של עוד אנשים כמונו שמאוכזבים מהמדינה. סיפורים אלה נרקמים ביחד ומייצרים קולאז' של רגשות שונים ומחשבות קרועות, הנעות בין הרצון הפרטי בחופש ובחיים טובים יותר, לבין טובת הכלל ואהבה בלתי מוסברת למולדת שאינה מולדת.

"הדבר הכי מסובך מבחינתי זה לאלף את הקול הקטן בראש, שידבר נכון. אתה בחור! 'תוריד את המים', לא 'תורידי את המים'. 'תזרוק את הזבל',' תגיד לו שאתה אוהב אותו'. ליאור נולד בקיבוץ ליד ים-המלח, מול צוקי המדבר. צאצא למשפחת חלוצים, בוני הארץ. יובל נולד במעוז הבורגנות הסואן, במרכז הארץ. יובל הוא איש היי-טק מופנם ושקט, ליאור דעתן ורהוט. תחת חזותם הארצישראלית, הרגילה והמיושבת, מפעמת הדרמה הגדולה של חייהם – שניהם נולדו נקבות. כעת, הם נאבקים, כל אחד בדרכו, לשנות את מה שנתפס כבלתי ניתן לשינוי. בעוד שיובל עבר את מסע השינוי כבר לפני שנים, ליאור נמצא רק בתחילת הדרך: השיער הארוך האסוף בקוקו צריך להיחתך, הקול עוד צריך להתחלף, הזיפים שעל הפנים מחכים לצמוח, וצריך לעבור את דלת חדר הניתוח ליצירת חזה חדש וגברי. יותר לא יהיו להם ילדים משלהם, ומול המשפחה קשה להסביר מה משמעות המושג טרנסג'נדר. בסרט צועדים ליאור ויובל בשני מסעות מקבילים. יובל מתחיל במאבק משפטי כדי שבתעודת הזהות שלו יהיה כתוב זכר. ליאור מתחיל את השינוי הפיזי שלו, לקיחת הורמונים זכריים וניתוח חזה. ולצידם אמו של ליאור, שנדרשת למצוא את הכוחות לחבק את בנה החדש, ההולך ומתהווה לנגד עיניה, במקום הילדה אותה גידלה 22 שנים. זהו סרט על אהבה. סיפור שבו מה שלמראית עין נדמה כשונה, אחר ומיוחד, מתגלה להיות סיפור החיים של כולנו.

"פרשת רות" הוא סיפור התבגרות של נערה החיה במקום הכי מסוכן בארץ. בסביבה התובעת הצגת חזית מגובשת, רות מפרשת את אמונתה בדרכה שלה. זו אינה מלחמה פוליטית – זו מלחמה על הזכות לחשוב לבד, להיות בעלת דעה עצמאית בסביבה שהדעות בה אחידות ומוכתבות מלמעלה.בזמן שתושבי גוש קטיף מתאחדים למאבק על הבית בשיאו של תהליך ההתנתקות רות, נערה מתבגרת תושבת המקום, מחפשת ריגושים. אופיה המרדני והפרובוקטיבי בולט שבעתיים על רקע הפעילות בגוש המאוחד מתמיד. כשרות מתוודעת לארז, עיתונאי צעיר שנשלח לסקר את המאורעות בגוש, היא מבינה שהיא אינה שייכת לשום מקום.

20 שנה אחרי, חוזר במאי הסרט "הוגו" אל אביו בניסיון אחרון להתקרב אליו. ועדיין, הדיאלוג היחידי המתאפשר ביניהם, מוכרח להיות קשור לשואה. אלא שהפעם הניסיון הופך לדו-קרב בין שני דורות, שהם שתי זהויות נפרדות של גבריות בהוויה הישראלית. כל זאת מבלי לוותר על ההומור הייחודי של משפחת לב.

עולמה של זינה, עולה מברה"מ, חרב עליה כאשר בנה היחיד גנאדי מודיע לה על כוונתו להינשא לנורית, עולה מאתיופיה ובת זוגו מזה ארבע שנים. במאבק חסר פשרות מנסה זינה למנוע מבנה לעשות את טעות חייו. מאבק מלא סבל והקרבה, אהבה ודעות קדומות, אשר ישאיר את כל הצדדים פגועים.

הם באים מהולנד ומשבדיה, מצרפת, ארה"ב, קנדה ומישראל. נפגשים מדי קיץ בבית כפר קטנטן ליד אגם יפהפה בצפון פולין. יהודים שנולדו בפולין וגורשו ממנה בנעוריהם, ב- 1968 בהתקף אנטישמי רשמי ומאורגן שפרץ בעקבות מהומות הסטודנטים בכל ערי פולין ומלחמת ששת הימים כאן.הבית שבו מתרחש הסרט,  הוא ביתה של אירנה הולנד ובעבר היה גם ביתו של אביה המנוח של הבמאית, סטאך, שהיה בעלה.

מערכת יחסים הנרקמת בין פולה, ניצולת שואה המתגוררת לבדה לבין ולנטינה, נערה פולניה המגיעה לטפל בה. המפגש עם המטפלת, ששמה זהה לשם נערה נוצרייה שהייתה חברתה בימי ילדותה בפולין, מעורר אצל פולה זיכרונות אותם הדחיקה מתקופת השואה. היא חושפת את עולמה וחוויותיה מהעבר בפני ולנטינה ומפתחת בה תלות עצומה. בנה היחיד, שלמה, מקנא לקשר ומנסה להרחיק את אימו מהמטפלת הצעירה. הוא חושף מעשים מפוקפקים של הנערה, אך פולה הרואה בולנטינה נפש תאומה שלה, מתעלמת, והאובססיה רק הולכת ומתעצמת. הזיכרונות מכים בה במלוא עוצמתם ואט אט נראה כי היא מאבדת את שפיותה. פולה נצמדת לנערה כל שעות היממה, ואינה מרפה ממנה לרגע. ולנטינה המבוהלת מבקשת לעזוב, אך פולה מנסה להיאחז בה בכל מחיר. ערב עזיבתה של הנערה מארגנת פולה ארוחת פרדה בה נחשפת האינטימיות בין השתיים ושותפות הגורל.

סיפור מסע של זוג דתי צעיר, יעל ויוני, ובנם יפתח בן השלוש. יוני, שהיה בעברו דתי "לייט", הפך לחסיד ברסלב נלהב* יעל אשתו נשארה באסכולת בני עקיבא. השינוי שעבר יוני גורם ליעל להתרחק ממנו ומהדת, והמתח בין בני הזוג הופך למאבק על נפשו של יפתח. בל"ג בעומר יוני משתוקק להכניס את בנו למעגל הגבריות היהודית באמצעות טקס חניכה – החאלקה, שנערך על פי המסורת בקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, ובו גוזזים לראשונה את שערות הילד ומשאירים לו פיאות. המסע הארוך למירון מחדד את הקונפליקט בין יוני ליעל, ומפגשים אקראיים בדרך עם דמויות מן העבר מדגישים את התהום שנפערה ביניהם.

סרטו התיעודי של עמיקם שוסברגר המתאר את מסע החיפושים אחר נוראן בת ה-8 שנחטפה מביתה בטול-כרם והועברה לתחומי ישראל. המסע אותו מנהלים הוריה, לאחר שנואשו מאנשי המשטרה הפלסטינית והישראלית, חושף עובדות חדשות על הפרשה.
היא עמדה בפתח הבית ונופפה לחיילים שהציצו מהטנקים ומילאו את רחובות העיר. צה"ל מנהל מרדף אחר מבוקש וטול כרם כולה תחת עוצר, דבר שבשגרה. ואז, כאילו שחוקי העוצר לא חלים עליו, עוצר רכב סובארו ישן, מתוכו יוצאות במרוצה שתי נשים, תופסות את נוראן הקטנה בידיה ובפיה, משליכות אותה על הספסל האחורי ונעלמות בחריקת צמיגים. בת שמונה הייתה כשנחטפה נוראן מפתח ביתה שברשות הפלסטינית והועברה אל תוך תחומי מדינת ישראל. בשנים שחלפו מאז החטיפה מנהלים הוריה מסע חיפושים נואש, מסכן חיים, קפקאי, תוך שהם נאלצים להתמודד עם קשיים שמערימים עליהם צה"ל ומשטרת ישראל. במאי הסרט, עמיקם שוסברגר, מלווה את מאמצי המשפחה במהלך ארבע השנים שחלפו מאז שנעלמה ומתעד במצלמתו מציאות הזויה ובלתי אפשרית באזור הדמדומים שבין שני העמים, בין מחסומי הצבא, אנשי עולם תחתון, משתפי פעולה עם כוחות הביטחון הישראלים, הרשעות והאטימות הממסדית ונחישות ההורים המסורים המסכנים את חייהם בניסיון למצוא ולהחזיר את נוראן הקטנה הביתה. מסמך תיעודי מרתק ומצמרר על תופעה לא מוכרת של חטיפת ילדים מתוך תחומי הרשות הפלסטינית אל גבולות מדינת ישראל , תוך ניצול הכאוס ומצב הלוחמה השורר בין ישראל והרשות הפלסטינית מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה והתמוטטות הסכמי השלום.

הסרט "הגלגול" מתעד מסע בן 4 שנים, לחיפוש גלגולו של אחד מגדולי המאסטרים הטיבטים של המאה ה-20, גשה למה קונצ'וג.
הסרט מסופר בנקודת מבטו של טנזין זופה, משרתו המסור ותלמידו המבריק, אשר באופן לא צפוי ממונה על ידי הדאלי למה לחפש את גלגולו של מורהו, האיש שהיה כל עולמו.
המסע למציאתו של הילד "שאין לטעות בו" מטלטל רגשית וחוצה ארצות, ומאיר אספקטים נדירים של האמונה הטיבטית ומסורת חיפוש הגלגולים. אולם הגילוי האמיתי בסרט הוא טנזין זופה האדם, שמוביל את החיפוש באמונה, רגישות ושמחת חיים נדירה.

זה סרט על מפגש מחודש בין שני גיבורים. שניים שבאו מעולמות שונים, ונפגשו ברגע אחד גורלי בהיסטוריה של מדינת ישראל.<האחד פלמ"חניק, קפטן בן 24 של האוניה אקסודוס, שהפליג על הים כצבר מחוספס, מרדן ומלא אמביציה להלחם באנגלים – אייק אהרונוביץ ולצידו מעפיל בן 30, נואם מחונן, ציוני שרוף, שכל משפחתו נרצחה בשואה, שעולה על האוניה ומצליח בכוח מילותיו בלבד, להחזיק 4500 מעפילים בלב ים – מרדכי רוזמן. 60 שנה כל אחד התגלגל בדרכו בחיים, עד שלעת זקנה התעורר הצורך לדבר על דברים, לחלוק רגשות. התבוננות אינטימית בחייהם של השניים ממחישה את הפער בין החלום שרקמו על האוניה לבין המציאות בישראל.

פסח 2007 עברתי עם הטוסטוס באזור התעשייה של דרום פלורנטין, לפתע צד את עיני בתוך מכולת אשפה ירוקה תצלום מאוד ישן, עצרתי, הוצאתי אותו מהאשפה, מתחתיו היו עוד תצלומים ומספר מסמכים, לקחתי אותם הביתה והתחלתי להריץ את שמות האנשים שהופיעו במסמכים בגוגל, רק לאחד מהם היה איזכור, את כל שאר בני המשפחה נאלצתי לאתר בעזרת עבודת בילוש "אמיתית". התעלומה במכולה הירוקה הוא סרט דוקו-בלשי, לאט לאט נחשפת משפחה טראגית עם סיפור חיים שמתחיל בלודג' פולין, עובר דרך גולאג בסיביר, מפעל סוכר בסמרקנד, מרד גטו ורשה, קיבוץ של תנועת הגורדוניה בפרנקפורט, ספינת מעפילים שיוצאת מנמל איטלקי, דירת חדר בבניין ערבי נטוש ביפו, ונעדר צה"ל אי שם בחולות של סיני. סתם משפחה אלמונית שאף אחד לא מכיר.

סמל ראשון מועין חלבי, נעלם בראשית מלחמת יום כיפור, במהלך ניסיון כושל של צה"ל לכבוש את החרמון מידי הסורים ב-8 באוקטובר 1973. שבועיים לאחר מכן הודיע צה"ל, שגופתו של מועין נמצאה. הארון הובא לקבורה בכפרו של מועין – הכפר הדרוזי דלית את כרמל. בצה"ל התעקשו שהארון לא ייפתח בנימוק, שהגופה נמצאה במצב מתקדם של ריקבון וטקס הקבורה לווה בספק ובתקווה שאולי לא את יקירם הם טומנים בבית הקברות האזרחי ללא מצבה וסימן קבר, כנהוג בחברה הדרוזית המסורתית.

חודש לאחר הקרב בחרמון נולד ילד בכפר מרר ,שבגליל, הוריו קראו לו בשם רוני. כשמלאו לו ארבע סיפר רוני שהוא גלגולו של מועין. הוא ידע לספר על מועין הכול: תחביביו, בני משפחתו, שמות חבריו וחשוב מכול סיפור הריגתו כמה דקות אחרי שערפל כבד הסתיר אותו מעיני חבריו לנשק. לכאורה, סיפור דרוזי כמעט שגרתי על גלגול נשמות, אלא שבשנת 1985 שמעו כמה מתושבי דלית אל כרמל את מועין מדבר ברדיו הרשמי של דמשק ומספר שלמעשה הוא נפצע פציעה קלה ונפל בשבי.

במאי הסרט, בן משפחתו של מועין יצא למסע במרחבי הזמן, הזיכרון, הדת הדרוזית והמציאות הישראלית עקובת הדם בניסיון לחקור ולגלות מה עומד מאחורי הסיפור המורכב הזה או במילים פשוטות, האם מועין חי? החקירה, שמנסה להגדיר עובדות אובייקטיביות מגלה מציאות מעורפלת ובמקום אליו זוחל הערפל זוחלת גם האמונה.

"ערפל" הוא סרט שבו כל תשובה אפשרית וכל פתרון יהיה דרמטי.

אז מה הסיכוי שתזכור את מה שעבר עליך במלחמה בה השתתפת לפני עשרים שנה? עשרים וחמש שנה? הנה השנים עוברות והזיכרון לא נם בכלל הוא רק מתעתע בך שוב. "ואלס עם באשיר", הסרט, הוא מסע נדיר בזיכרון האישי באמצעות שילוב מהפכני של קולנוע דוקומנטרי ואנימציה. טובי המאיירים והאנימטורים בישראל הצטרפו לצוות שמתעד בציור את מהלך גילוי הזיכרון של הבמאי, כשהוא נודד מדמות לדמות, סה"כ עשר דמויות, בהן חברים קרובים, כמו גם חברים שנשכחו מימי הצבא, חוקרי פוסט טראומה, עיתונאים שסיקרו את המלחמה ההיא, כמו את אלה שבאו בעקבותיה, כולם משלימים אט-אט פאזל פנטסטי, שכולו ריאליזם קשה וצרוף הבונה את זוועות המלחמה. במקרה הזה מלחמת לבנון, אך למרבה הצער, הפאזל הזה מתאים לעוד הרבה מלחמות שהתרחשו, מתרחשות, ועוד יתרחשו בעולמנו.

לפני מותו מסר מו^רי יוסף קאפח לעינת נכדתו, צרור דפים שבהם כתב את הסוד שנצר בליבו כל חייו – הסוד על מלחמת הבערות בתימן, שבעטיה נרדף כילד יתום על ידי יהודים בצנעא, ושלא פסקה עד יום מותו בישראל. אותה מלחמה גם הובילה לנישואיו עם ברכה בת ה-11. בעקבות המלים ההן יוצאת עינת, להבין מה בער שם מתחת לשקט שבין דפי הספרים, איך לא סיפר לאיש, ואיך הפך מתוך הבדידות ההיא לגאון בעל שם עולמי בפילוסופיה יהודית. סבא אחד, שתי ירושות, המון שאלות.

כשקניתי את החיפושית שלי הבטחתי לבעלים הקודמים שלה שאשמור עליה טוב, ושלעולם לא אפרק אותה. מאז היא איתי כמו בת משפחה. בקרוב ימלאו לחיפושית שלי 40 שנה. המוסכניק שלי אומר שבמצבה הנוכחי היא לא תגיע לגיל 41, ואשתי אומרת שזה לא אוטו להסיע בו את התינוק שעומד להיוולד לנו. אני יוצא למסע שעובר דרך בעליה הקודמים של החיפושית, וממשיך לירדן לנסות לשפץ את החיפושית ולהחזיר אותה לחיים. לכל אחד מהבעלים הקודמים יש סיפור: ביניהם ניצול שואה שירד מהארץ בגללה, אומנית שהזניחה אותה והפכה אותה לעציץ בחצר, מוסכניק מכור ששיפץ והחזיר אותה לחיים, אישה שילדה את בתה בחיפושית, סופר ישראלי שהחיפושית שימשה לו מקור השראה, והורים לילדה חולת סרטן שהחיפושית הייתה עבורה נקודת אור… סיפוריהם המרגשים, המצחיקים, האינטימיים והמוזרים של הבעלים הקודמים נשזרים על רקע הסיפור האישי שלי עם החיפושית, ברגעים האחרונים לפני שאני הופך לאבא.

כל שנה יוצאים ממדינת ישראל עשרות אלפי צעירים לחו"ל שטסים בעקבות חלומם לעשות כסף גדול בזמן קצר. הם שוהים במדינות שונות ברחבי העולם ועובדים, לרוב בלי אשרת עבודה, בעבודות מכירה אגרסיביות.
הסרט "השגרירים" של הבמאי טל אגסי מלווה ארבע דמויות בתקופת העבודה האינטנסיבית ביותר, חודש וחצי לפני חג המולד וקצת אחריו, ביוסטון טקסס שבארה"ב ובדבלין שבאירלנד. החיכוך רצוף השקרים עם האוכלוסייה המקומית ובעיקר הלחצים העצומים ב"רדיפה" אחרי הכסף מביאים את גיבורי הסרט לתחושות קיצוניות.
האם סוחרי הרחוב הצעירים הם השגרירים האמיתיים של ישראל בחו"ל?

נסיון להציל את חברת הביטוח הכושלת של אבי הבמאי, שלושה גברים קרחים, ממושקפים וגרושים בגיל העמידה, עובדים ביחד בסוכנות ביטוח קטנה וכושלת, הממוקמת בדירה שכורה של המנהל ברמת גן. הסרט מתעד את ניסיונו של בנו של המנהל, שהוא גם במאי הסרט, להצטרף לחבורה עם פרוץ המשבר הכלכלי, ולהציל את החברה הקורסת של אביו.

צפייה בסרט המלא:

כשאבי רחמים שר לאמי נגה סרנדות מתחת לחלון, אימא שלה הייתה מגרשת אותו בצעקות ובקללות. אמי שעלתה מפרס ואבי שעלה מעיראק, הכירו בביתה של אימי, בשיכון ג' שבבאר שבע, בשנות השישים. סבי ואבי היו פועלים בחברת 'סולל בונה'. סבי, שריחם על אבי, הזמין אותו לגור בביתם. הוריי התאהבו למורת רוחם של סבי וסבתי. הם טענו שאבי בזבזן וחסר אחריות וניסו להפריד בניהם בכל דרך אפשרית. לאחר ארבע שנים של מלחמת אהבה ומתוך חוסר יכולת להמשיך ולהתנגד, הסכימו ההורים לנישואין. אך עם השנים התנפצה הפנטזיה ברעש גדול על רצפת המציאות. בסרט 'אסמר' (שחרחר) אני מספרת על ההתאהבות הסוערת של הוריי. אני לומדת להכיר אותם מחדש ופוגשת אותם כבני אדם: פגיעים, חולמים, אוהבים.

סדרה תיעודית חדשנית בה מספרים נערים ונערות מהגליל, ערבים ויהודים, סיפורים אישיים ואינטימיים החושפים את עולמם הפנימי, אכזבותיהם וחלומותיהם. תחת חונכות אישית של יוצרים דוקומנטריים, הסרטים בוימו, צולמו והוקלטו ע"י הצעירים בעצמם והם ניחנים בשפה קולנועית ייחודית, רגעים דוקומנטריים נדירים, ומבט כנה ואותנטי על הייסורים הכרוכים בהתבגרות.

מאבקה של דניאל, יהודיה שגדלה כמוסלמית במרוקו, על זכותה לגדל את בנה. 9 שנים לאחר שנאלצה להיפרד ממנו היא חוזרת למרוקו. היא יוצאת לדרך בחשש מפני המפגש הצפוי לה עם משפחתה המוסלמית, ומפני הקשיים הצפויים לה מצד החוק המקומי. להפתעתה, היא מגלה כי הקושי האמיתי מגיע דווקא מצד החברה בה בחרה לחיות, זו היהודית.

הסופר אלי עמיר והבמאי בוריס מפציר חברים ושכנים בירושלים. יום אחד ביקש אלי לפגוש את אורית, הבת הבכורה של בוריס – רקדנית בטן מהידועות בעולם. אלי רצה לקיים ערב המוקדש לזמרת המצרית הנודעת אום כולתום. הוא מספר – ואורית רוקדת לצלילי המוסיקה שלה. למפגש באוניברסיטה העברית הייתה מטרה – להתריס כלפי הציבור הישראלי האשכנזי שמבלי להבין ולהכיר את תרבות הערבית – לעולם נשאר זרים במרחב. אמירה זאת טלטלה את בוריס והוציאה אותו למסע אחרי הזהות של אלי עמיר – לשורשים של הילד שעלה מבגדד ושמר באדיקות על השפה והצליל משם. אלי הנציח את הסיפור האישי בטרילוגיה האוטוביוגרפית – "מפריח יונים" על הילדות בבגדד, "תרנגול כפרות" – על הנער העולה הנאבק על זהותו בקבוץ ו"יסמין" – על הנער מהקיבוץ שהיה לקצין קישור ישראלי למזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, ומתאהב בפלסטינאית אוהדת אש"פ.במקביל למסע אחרי זהותו המורכבת של אלי עמיר לומד בוריס מפציר על אובדן הזהות שלו עצמו. מפציר – שמגיל 19היה פעיל בקבוצה ציונית מחתרתית בריגה, נעצר על ידי ק.ג.ב. (המשטרה החשאית הסובייטית)  ונדון לשנת מאסר – מחק מהזיכרון את הילדות והנעורים והתכחש לשורשיו הרוסים/הסובייטים. דרך שיחזור הזיכרונות המודחקים לומד מפציר גם על עולמה הקרוב ויחד עם זאת הלא מוכר של אורית בתו – שאימצה בטבעיות את  העושר של התרבות הערבית ושילבה הלכה למעשה את חלומו של אלי עמיר.

בתחילת שנת 2000 מתכוננת להקת "שבק ס'" לצאת לסיבוב הופעות לרגל צאת אלבומם השלישי "כנען 2000". הבמאי ירון בן-נון מחליט להצטרף ללהקה ולתעד את סיבוב ההופעות, כשהוא בטוח שהוא עומד לצלם סרט על סיפור הצלחה. אך העניינים מסתבכים, שבק ס' מתפרקת והבמאי מוצא את עצמו עומד מול מכשולים בלתי צפויים. "נופל וקם" הוא סרט נדיר הפותח דלת אל מאחורי הקלעים של תעשיית המוסיקה המקומית ולמורכבות של חיי אמנים בכלל.

בתוך מלון, אשר ימיו המפוארים מאחוריו, מתגוררים כ-600 דיירים, כולם עולים ותיקים מברית המועצות לשעבר, עולים שחיפשו בית ומצאו מלון. מוקף מדשאות, עומד ניצב המבנה הגדול, ורק כשנכנסים פנימה מתעוררת תחושה כי זהו מקום שהזמן עמד בו מלכת. בתוך חלל דחוס מתקיים לו עולם מנותק של עולים שלא הצליחו להתערות בחברה הישראלית ונותרו מאחור. גיבורי מלחמה, מוזיקאים, מורים וסטודנטים בודדים גרים תחת קורת גג אחת. זהו סיפורם של דיירי מלון דיפלומט החיים כזרים בתוכנו.

בסך הכל חצר. שטח פתוח בינות לבנינים גבוהים וצפופים, בשכונה דתית בירושלים. מה כבר יכול להיות מעניין בזה? מסתבר שזה לא רק מעניין, אלא אפילו מרתק.  יוחאי רוזנברג, בוגר 'מעלה', יוצר עצמאי ומקורי, עבר את שנות ילדותו בחצר הזו, למד אותה כנער, התחתן, והחליט להישאר. למרות שכל שכניו חרדים, ואורח חייו שונה מהם מאוד, יוחאי מתקשה להתנתק מהמקום. בהדרגה הוא מבין שהחצר שסביבו, על דמויותיה הססגוניות, יכולה למלא ספר עב כרס, או לפחות סרט דוקומנטרי. הוא מתחיל לצלם, וכמעט שאיננו עוצר.  דמויות ססגוניות אמרנו? לא ממש. בסרט 'החצר' קשה לפספס את ההומוגניות החברתית, הלוחצת. כולם לובשים אותו דבר, חושבים באותה צורה ומדברים באותה שפה. ליוחאי לב רגיש ועיניים בוחנות: הוא מתחבר לשלוש דמויות החורגות מהנוף הכללי, וחושף אותן לעיני המצלמה, בעומק ראוי לציון. הדמות הראשונה היא בתוך ביתו פנימה. אשתו של יוחאי, רעות, אמנית בנשמתה, מפסלת בחומר, ומרגישה מנותקת לחלוטין מהמקום. היא היתה שמחה פשוט לעוף משם, אך למען בעלה, שקשור למקום באופן בלתי ריאלי לחלוטין, היא נשארת ואפילו מוכנה להצטלם (מעשה באמת הירואי עבור נשים שלא נולדו שחקניות בנשמתן). הגיבור השני של הסרט הוא דניאל. שכן, קוסם שמרגיש מבוזבז, תקוע בחצר, אבל חולם כל ימיו על הופעות בפריס. הוא פתוח מאוד בשיחותיו עם יוחאי, מספר על חלומותיו הכמוסים, וכשהוא מגשים את החלום ונוסע לפריס, המצלמה של יוחאי מלווה אותו בנסיעה, וגם בחזרה המאכזבת. הדמות השלישית היא של ילד. ישראל הוא ילד מקסים וחכם. הוא שונה בתוכו מהילדים האחרים, אבל פוחד להיראות חריג, ולהיות מנודה מהחברה. יוחאי עובר איתו את תהליך ההתבגרות, חוגג איתו את בר המצווה ואת היציאה לישיבה, ומלווה אותו למקומות שמוציאים ממנו את האמת העצמית והשמחה שלו. אפשר לכתוב ספר על הסרט הזה. הוא מרתק. הוא עמוק מאוד, ונוגע בנושאי היום יום הכי ישראלים שיש. ביחסים המורכבים בתוך המשפחה, בקבוצת ילדים הגדלים יחד בחברה סגורה, ביחס שבין ממלכתיים לחרדים, במרחק התרבותי שבין פריס לישראל, ובכלל – בנפש האדם, המבקשת לפרוץ מסגרות, ולפרוש כנפיים אל המרחב.

הסרט מתאר את ניסיונן של שלוש נשים מפרו להתגייר ולהגר לארץ הקודש. לוסי, רוסה ופלור- שלוש מבנות משפחת ולדרמה הגרות בטרוחיו שבפרו הן חלק מקהילת בני משה- קהילה של נוצרים קתולים בעברם המחפשים דרך ליהדות. הן רוצות להתגייר ולהגר לארץ הקודש, הן מאמינות שזהו הייעוד שלהן. נשים חזקות, עצמאיות, העומדות על שלהן ורוצות להגשים את חלומן.
בפברואר 2005 הגיע לטרוחיו בית הדין הרבני לגיור מטעם מדינת ישראל כדי לברר ולגייר את הזכאים לכך. שם התחיל השלב המעשי במלחמתן של שלוש האחיות ושם גם מתחיל סיפורינו.
צילומי הסרט מאפשרים הצצה נדירה לתוך דיוני בית הדין המקביל במעמדו לבית משפט ישראלי לכל דבר. לוסי ולדרמה בעלת גסט האוס מקומי קטן ופשוט המארח מוצ'לרים ישראלים ובעלה צלחו את משוכת בית הדין ללא קושי. רוסה הקטנה מבין השלוש ובעלה נתקלו בקשיים גדולים. שמועות סיפרו כי אמונת המשפחה לא תמימה ושהם לא מקיימים את "התורה שבעל פה". פלור האחות השלישית וחמש בנותיה לא גוירו, למרות רצונן העז. בעלה של פלור לא רוצה להתגייר ולכן בית הדין לא מגייר את המשפחה. לחמש בנותיה הבוגרות של פלור אין שום סיכוי לקיום יהודי בטרוחיו.
הסרט מלווה את האחיות בחיי השגרה הטעונים, במהלך תהליך הגיור, בתקופה של פרידות וההחלטות הקשות שלפני העזיבה בפרו, ובהגעה לישראל- במפגש עם המציאות הקשה ועם השבר אל מול החלומות המתנפצים.

בנים. בנות. משחק כדורגל. שיחה בנייד עם אמא. משוואה בשלושה נעלמים. איך מעלים באש מכנסי ג'ינס? מי ישן עם מי בחדר כשנוסעים למחנות בפולין? שוקולד מהמכונה האוטומטית ופינת העישון הבלתי נמנעת.כל השיחות הקטנות, האינטראקציות האינטימיות והאנרגיה שחייבת להשתחרר, כולן תחומות בעשרים וחמש הדקות של הפסקה גדולה אחת בבית הספר.

מבט על חייו של נתן, נער מקהילת ברסלב במסעו בארץ שנועד להפיץ את תורתו של רבי נחמן מאומן באמצעות ריקוד, שירה וחלוקת ספריו של הרבי בצמתים מרכזיים בארץ.

"פול גז" מספר את סיפורו של עומר בן ה17 שכבר כמה שנים הוא נהג מרוצי הקרטינג המוביל בישראל. עבור נהגי מרוצים זהו גיל קריטי בו גורלם יחרץ האם המרוצים ישארו בגדר תחביב או שאולי מדובר במייקל שומאכר הישראלי. עומר סובל מבעיית קשב ייחודית (ממנה סובל גם השחיין האגדי מייקל פלפס), בעיית קשב כה חמורה שגרמה לכך שייזרק מהתיכון בו למד, אבל בצידה השני מובילה ליכולות פנומנליות על מסלול המרוצים. הסרט יעקוב אחרי עומר ומשפחתו במהלך עונת מרוצים אחת בה הוא מנסה לעשות את קפיצת המדרגה מתחביב בו הוא מצטיין לקריירת מרוצים בינלאומית.

מיליון מהגרים מברית המועצות לשעבר הגיעו לישראל בשלושים השנים האחרונות. האם זה סיפור הצלחה ציוני, או כישלון?

הסיפור של משפחת גרבוי ממחיש את כאב ההגירה של רבים מן העולים. עשר שנים אחרי העלייה, מאבד אבא של יפים את הרצון לחיות. אמא המפרנסת, מלבה מידיי יום את אש הגיהנום במריבות קורעות לב ויפים תופס פיקוד על משפחה מתמוטטת ויוצא לשקם את דמות האב הנערץ. רק נער וכבר בתפקיד המציל, מציב יפים התמודדויות חדשות בפני המשפחה המתפרקת.

האם יעמדו בהן? האם יתגבר יפים על משבר הזהות שלו בחברה הישראלית?

אלה הימים החשובים ביותר בחייהם של ארבעה נערים ונערות שהוצאו מבתיהם כשהיו ילדים קטנים, בני חמש ושש, והועברו אל פנימייה בכפר יחזקאל ליד בית שאן. עכשיו כשהם עוד מעט בני 18, מתחיל תהליך הפרידה מהבית האמיתי היחיד שהכירו, אותו הם נאלצים לעזוב.
בחודשים שלפני סוף השנה הם עוברים "סדנת פרידה", שמטרתה להכין אותם לקראת העזיבה. לחזק אותם, ללמד אותם את מה שניתן כדי שיסתדרו בחוץ, שלא יפלו. לאפשר להם להביט לרגע לאחור ולסכם מהיכן באו ולאן הגיעו. לבטא את החרדות שמלוות כל אחד מהם לקראת סיום הפרק הזה בחייו.הסרט מלווה אותם במהלך הסדנה שמהווה ציר זמן עד סיומה ועזיבת הפנימייה. הוא נכנס אל חייהם, אל זיכרונותיהם, אל הבדידות שמאיימת אל הדינאמיקה בינם לבין עצמם והעתיד הבלתי ידוע.

שיר ויאיר היו בני עשר כשתוכנית ההתנתקות מעזה, הפרה את שלוות חייהם. שניהם נולדו בגוש קטיף. אותו המקום שנתפס לנו כאדמת מריבה ואזור קרבות היה עבורם היה זה גן עדן של טבע ומרחבים מקום מוכר ובטוח אותו הם נאצלים לעזוב. לשני החברים הכי טובים ההתנתקות היתה זרז רציני להתבגרות ורגע בו הם היו צריכים לבחור את עמדותיהם הפוליטיות ואת דרך המאבק שלהם.משפחתו של שיר נשארה להאבק בחיילים ומשפחתו של יאיר הובילה את המהלך של פינוי מרצון ללא עימות. במשך שש שנים אנו מלווים אותם במסע ההתבגרות שלהם מיום הלימודים האחרון שלהם בגוש קטיף דרך בתי המלון ובתיהם החדשים. הם משתפים אותנו ברגשותיהם, בחלומותיהם ובוחנים כל פעם מחדש את חברותם ואת הדרך שבו הם מעצבים את אישיותם. זהו מסע כנה ותמים של שני ילדים שהופכים לנערים וחושפים את המורכבות ואת סימני השאלה הרבים בתוך חברת המתנחלים אותה חברה שהורגלנו לראות כקיצונית , דתית וחד ממדית.

מסע מוסיקלי נפשי שבמרכזו גבריאל בלחסן, מוסיקאי מהדרום, שזכה לפרסומו העיקרי בזכות להקת "אלג'יר" אותה הקים.לימים התפרקה הלהקה בשל התערערות מצבו הנפשי של בלחסן שאושפז ואובחן כסובל ממאניה דיפרסיה. לאחר שחרורו הוא מתחיל לעבוד על אלבום סולו.המחשבה שלצורך ההקלטות יצטרך לעזוב את משפחתו החמימה שבמושב המדברי, ולעבור לתל אביב מפחידה אותו. הבדידות העירונית, הלחץ, השינה שמתערערת והטוטאליות של המוסיקה מוציאים אותו מאיזון, והמחלה מתפרצת ומכה שוב.אך גבריאל לא מוכן לוותר, ונאבק כדי לסיים את אלבומו ולזכות להצלחה האומנותית לה הוא כה מייחל.

"אחד על אחד" הוא סיפור נוגע ללב על אב ובנו במסע בעקבות החלומות. האב – פרץ ריבקין, קפטן עבר של נבחרת החרשים בכדורסל, ויתר על חלומו להיות שחקן כדי לפרנס את המשפחה. הבן – דורי, קולנוען מתחיל, מחליט להחזיר את אביו למגרש הכדורסל. בדרך הם מגלים שעם השנים חלומות משתנים. הם מגלים אחד את השני.

אובססיה הינו סרט דוקומנטארי צורני הבא לבחון את המושג אובססיה. הסרט יחפור מנהרה תת קרקעית- תוך תודעתית דרך סוגי האובססיה השונים- אובססיה לאהבה, אובססיה למוות, לידע, לסקס, לשליטה, לחשיפה, לניקיון, וכו'. הסרט ישרטט קו המקשר את העיסוק באובססיה, לרוח התקופה ולסגנון החיים המודרני, ויכרוך אותן זו בזו, תוך התייחסות לקביעה כי אובססיה היא "המחלה" הנפוצה ביותר במאה ה-21 התהליך האינטנסיבי שהסרט יעביר את הצופה ינסה לבחון, ממה נוצרת האובססיה, ממה היא ניזונה, מה היא משרתת באדם, וכיצד היא מונעת ע"י שאיפה אין סופית של העוסק בה להגיע לגאולה, למצב של אופוריה.

"ירושלים, הבית שלי במשך כ- 25 שנים, המקום שבו נולדו ילדי, העיר שבה ידעתי חוויות כה רבות, השתנתה ללא הכר. מה השתנה ולמה?' (אשר טללים). בסרטו 'ללא בית', טללים, אחד מיני ירושלמים רבים אשר עזבו בצער את ירושלים בשני העשורים האחרונים, מביט בירושלים של היום דרך האנשים אשר עדיין רואים בעיר את ביתם, ממערב העיר וממזרחה, יהודים ופלשתינים, חילוניים ודתיים. חיי היום-יום שלהם, לצד שירתם של יהודה עמיחי וט.ס. אליוט, מספקים לטללים השראה לנוע בקלילות בין העכשווי להיסטורי, בין פוליטיקה לשירה, בין האישי לאוניברסלי, בין אהבה לזעקה. ירושלים עם כל הקונפליקטים הפנימיים שלה הינה מיקרו-קוסמוס שדרכו מופיע בצורה מרתקת המקרו-קוסמוס, ישראל.

'ללא בית' הינו הפרק האחרון בטרילוגית ה'בית' של טללים, אשר החלה עם 'אל תגעו לי בשואה' (פרס האוסקר הישראלי 1994 ופסטיבל ברלין) והמשיכה עם 'גלות' (פרס מצוינות, פסטיבל אינפיניטי 2003 ופסטיבל ברלין).

ארבעה במאים בדואים מבטיחים מהנגב, מפנים את עדשת המצלמה אל סביבתם הקרובה;
תיעוד פנימי וחסר תקדים של החברה הבדווית בימינו.
לפני כארבעים שנה החלה ממשלת ישראל לפעול להעברת הבדואים לישובי קבע. המעבר הכפוי והוויתור על חיי הנוודות במדבר יצר משבר קשה בקרב רבים מבני העדה בנגב. גם היום בעודם מנסים להתקדם ולפרוץ קדימה הם נתקלים בחומת מסורת העבר מחד ובאפליה ממסדית וחברתית מאידך.
בעבודה משותפת עם יוצר הסרטים אורי רוזנווקס – אשר יסד לפני יותר משש שנים חוג לקולנוע ברהט- מגישים הבמאים ארבעה סרטים קצרים המשולבים עם חומרי ארכיון נדירים על חיי המיעוט הבדואי בנגב.
הסרט נע בין העבר להווה בין האישי לכללי והמתח ביניהם.
סרט זה הוא השני שמופק בסדנת הקולנוע העצמאית ברהט בהדרכתו של אורי רוזנווקס. הסרט הראשון היה "החוג לקולנוע" (2006) .

לראשונה, ה"גנבים בחוק" (vori v zakone) – סנדקי העולם התחתון הרוסי מספרים את סיפורם. כיצד הפכו הבריונים שהיוו השראה לדמויות "האיש הרע" בכל סרטי הפשע המערביים, לאנשי עסקים מכובדים. כעת הם חושפים, בכנות מפתיעה, כיצד פרשו חסותם על הכלכלה הרוסית לאחר שהשתחררה מכבלי השלטון הסובייטי, ולאחר מכן יצאו אל המערב ופועלים כיום בכל העולם. הסרט מספק הצצה ייחודית לחייהם של ארבעה מראשי הפשע הרוסי, אשר כל אחד מהם מבטא פן אחר בדרך שעבר עולם מסוגר ומרתק זה.

גופה של אחלאם קודח מחום במשך ימים ארוכים. רופא אין בכפר הנידח שהיא גרה בו בשטחים, ובית החולים רחוק מאוד. כך הלויקמיה שלקתה בה מאובחנת בשלב מאוחר מדי. ילדה פלסטינית בת ארבע נאבקת עכשיו בנידוי שנגזר עליה, במקום שסרטן פירושו מוות בטוח.
האדם היחיד שיש לה בעולם הוא אמה, עאישה, שמאז חלתה בתה לא עוזבת אותה. יש לה עוד חמישה ילדים ובעל שמאיים כי יתגרש ממנה אם תמשיך להזניח את חובותיה בבית. אבל היא אינה עוזבת את אחלאם לרגע. זהו סיפורן של אם ובתה, הנאבקות יחד על החיים, על מקומן במשפחה, ועל מעמדן בחברה השמרנית שהן חיות בה.

פרשה בה הואשם, תת אלוף במיל‘ יצחק יעקב, פלמ“חניק, מי שהיה סגן מפקד גוש עציון במלחמת השחרור, ראש אמצעי פיתוח לחימה של צה“ל והמדען הראשי הראשון של מדינת ישראל, בריגול חמור נגד מדינת ישראל. יצה שחי בשלושים השנים האחרונות בניו־יורק, הגיע לישראל לחגוג את יום הולדתו ה־75. היתה זאת מסיבת יום הולדת אלטרנטיבית לפרס ישראל, שם חגגו לו בכירי מערכת הביטחון ותעשיית ההייטק, ערב הוקרה והצדעה. למחרת בשדה התעופה בן־גוריון, הוא נעצר תחת מעטה סודיות ונכלא בתא מעצר ביחידה הארצית לחקירות בינלאומיות. בסופה של החקירה הוא מצא את עצמו, עצור במשך שנה וחצי, עת התנהל משפטו בדלתיים סגורות. בפעם הראשונה בסרט קולנועי, נחשפים זרועותיה הארוכות של “ממלכת הסוד“ במערכת הביטחון הישראלי, של מי שהיא מסמנת כאויביה. זהו מסע לפחדים הקמאיים ביותר של הישראלים.

ברחובותיה של יפו, מתפתח סיפור אהבה בלתי-אפשרי בין ילד לכלב. טאהר, משתוקק לכלב משלו. המצב הכלכלי בבית קשה. אביו, סאלים, עובד במסגריה ולא קיבל משכורת כבר כמה חודשים וחובותיו הולכים וגדלים. כשטאהר מביא הביתה גור חמוד שמצא ברחוב, אביו מתנגד ודורש ממנו להפטר מהכלב מיד.

"חופשת קיץ" הוא שם אירוני לטרגדיה הפוקדת משפחה חרדית של עובדי אלוהים. הסרט נכנס לפני ולפנים אל עולמו הפנימי של המאמין מול שתיקתו של האל. אלו שלושה ימים של הכנות לנסיעה המיוחלת לים המלח, תוך מסע אינטימי ופיוטי אל עולמו של הגיבור ומשאלות ליבם של ההולכים אחריו – האם והבן. עלילת הסרט היא מעין וריאציה על סיפור "עקדת יצחק" ומהווה מסגרת לתיאור כרוניקה של אירועים המובילים אל הבלתי נמנע. ברגע אחד של אמת חשופה וכואבת, החיכוך התהומי בין מאסת החושניות והכאב לבין מאסת האמונה והתקווה, מביאה להתפרצות בלתי נשלטת. הסרט מתכתב, כתגובה מרובת רבדים, עם סרטו של קז'ישטוף קישלובסקי, "אנוכי ה' אלוהיך", הראשון בסדרת "עשרת הדברות" (דקאלוג).הסרט מאפשר הבטה נדירה לתרבות חרדית ליטאית ספציפית. תרבות הלכה אליטיסטית ואקסקלוסיבית שמתוך חברתם המצומצמת נולדים "פוסקי הלכה" ו"גדולי הדור" שמנהיגים את היהדות האורתודוקסית בתחומי ההלכה, הרוח והפוליטיקה החרדית, בארץ ובעולם.

לקראת יום הולדת ה-80 שלה מחליטה פסיה גולדפרב לנסוע לבית הוריה בפולין. היא מחפשת אחר שרשרת זהב אותה החביאו היא ואחותה לפני שנלקחו לאושוויץ. השרשרת אכן נמצאת במקום המחבוא, אבל גילויה של השרשרת גורם לפסיה לחשוף את זהותה האמיתית בפני נכדתה המתלווה אליה במסעה.

בקיץ 1942, עת הגיעו רומל וחייליו למרחק של 60 קילומטרים מקהיר, הגה האמרגן הארצישראלי הכושל יעקב גנדלמאייר רעיון שלטעמו לפחות היה לא פחות ממבריק: הוא יביא את המתאגרף היהודי המפורסם מכס בר ויארגן קרב בינו לבין מתאגרף גרמני. גנדלמאייר היה בטוח שבר, מתאגרף מקצועני, ינצח בודאות את הגרמני החובב – הוא ציפה ששני דברים ייקרו: הקרב יאושש את מורל היהודים במהלך המלחמה הקשה, וחוץ מזה גנדלמאייר תכנן להרוויח מההכנסות מספיק כסף שיאפשר לו לנסוע לארצות הברית, לשם רצה להגר.מכס בר הגיע, ותל אביב עברה לדום: במשך שבוע הוא הלהיב את תושבי העיר והתקשורת, אבל כשעלה לקרב – הכל השתבש.כשישים שנים אחרי הקרב מגיע מארצות הברית ג'ו לואיס גנדלמאייר, בנו של יעקב,  בעקבות מידע שקיבל שקיים סרט המתעד את הקרב, סרט שיוכיח מה באמת קרה שם. אבל עיתונאי ספורט ותיק, מתנקש של הלח"י, שחקנית תיאטרון ואנשי העולם התחתון של תל אביב בשנות הארבעים, כולם כבר מעל גיל 80, לוקחים את גנדלמאייר הבן למסע אחר לגמרי מזה שהוא ציפה לו, בעקבות הימנית האחרונה של מכס בר.

הסרט הוא דרמה אנושית, בעלת עוצמה נדירה, המספרת אודות סיפור אהבתם הבלתי אפשרי של עמאד ואיזבלה . עמאד פלסטיני כבן 25 ואיזבלה, פועלת זרה מברזיל, בת גילו, מנסים לנתב את חייהם בין מוקשי החיים בארץ ישראל. סולימן, אביו של עמאד, מסרב בתוקף להכיר באהבתם. הוא מתכנן שידוך עם חיטם, בת כפרם, ממשפחה טובה, אשר שבה זה עתה מלימודי איסלם בלונדון. על רקע סיפור אהבה זה, עמאד נקלע למבוך בחייו. עמאד וסולימן מועסקים מזה שנים ע"י מרקוס, מסגר יהודי ישראלי, אשר מחדיר אותם באופן שיטתי, הולך ושוב, לתוך שטח ישראל. הדבר נודע גם לשב"כ הישראלי וגם לאירגון החמאס הפלסטיני ומכאן והלאה חייו של עמאד הופכים לסיוט מתמשך. הוא חייב להחליט באיזה צד הוא. החמאס דורשים ממנו לשתף פעולה ולהחדיר פצצות מתקתקות ללב תל אביב…ואף לבצע את שליחות האל, להפוך לשאהיד – להתאבד. מצד שני, השב"כ מנסה לשכנע אותו, בדרכו שלו, לשתף פעולה עמם וללכוד את מפעיל המתאבדים בשכם. עמאד, שכל משאלותיו יחד, הן לחיות את חייו בשקט עם בחירת ליבו, מצליח "לסדר" את שני האירגונים באופן מקורי, כנגד כל הסיכויים. זהו סרט על הרצון לחיות בכל מחיר, על אהבה, השרדות ואמונה.דבר הבמאי: "בשמים אחרים" הוא סרט שמתמקד בפן האנושי של החיים בישראל. זהו סרט על האדם הקטן, הנמצא בלב הסיכסוך הישראלי-פלסטיני ולמרות זאת, כל מה שהוא מבקש, זה לחיות חיים נורמאלים, במקום שהוא רחוק מלהיות כזה. נקודת מבט נטראלית מלווה את הסרט לכל אורכו, מבלי להיכנס לעמדה פוליטית זו או אחרת.

ב-1970, לאחר נישואיהם בבואנוס איירס, רון וז'קלין יוצאים למסע תרמילאים בהרי האנדים. ארגנטינה, בוליביה, פרו. 29 שנים לאחר מכן הם חוזרים לאותם המקומות עם 3 בנותיהם. סרט מסע שהוא בו בעת מסע פנימה ומסע גיאוגרפי, סרט משפחה פיוטי ותיאור במימד הזמן של הרי האנדים והעיר פוטוסי. פוטוסי, השוכנת בגובה של 4,100 מ', היתה פעם אחת הערים הגדולות והמפוארות ביותר בעולם. היא סימלה את העושר האגדתי אליו שאפה תרבות המערב בראשית עידן הקפיטליזם. עבור מיליוני האינדיאנים שנאלצו לעבוד בכפייה במעמקי האדמה היוותה פוטוסי את שער הכניסה לגיהנום. כאשר אזלו מיכרות הכסף שלה היא נותרה ענייה ונשכחת.כמו בסרטו הקודם, "שברי תמונות-ירושלים", רון חביליו משלב גם כאן חומרים אישיים: דיוקן משפחה ישראלית בדרכים, פער הדורות, והרהור אודות הזמן החולף. הסרט שצולם כולו בפילים בוחן את כוחן של התמונות לשמר את חווית הקיום האנושי. תמונות סטטיות ודוממות בשחור לבן משחזרות את המסע של 1970. מולן תמונות נעות בצבע שהוסרטו ב- 1999 על ידי רון חביליו והבת יעל, כאשר במקביל הבת הצעירה, נעמי, קולטת את מגוון הקולות והצלילים המרכיבים, יחד עם קטעי מוסיקה רבים, את פס הקול העשיר של הסרט.במעבר מהשחור לבן לצבע, מהצילום לקולנוע, משתנה גם ראיית העולם של הבמאי.

ביום ההפצצה היתה פאטמה הווארי בת 18. זה עתה התארסה לבן דודה, וכבר נקבע מועד לחתונה. שני מטוסים של היהודים הופיעו מעל הכפר וזרעו אחריהם פצצות. אחר כך נמנו עשרות הרוגים והרס נורא היה מסביב. פאטמה נמצאה על ידי המחלצים מתחת להריסות ביתה, בין גופות יקיריה, כשהיא פצועה קשה ומשותקת בפלג גופה התחתון. הכל הכירוה שכן היא נודעה בכל הגליל בשל יופייה הרב וחוכמתה.וכך נותרה לה היפה בנשות הגליל בודדה ונכה, אך רוחה לא כבתה. יום אחד לפני כעשר שנים, הופיע בכפר אדם שחיפש את פאטמה. כשהביאוהו לביתה סיפר לה כי הוא הטיס הישראלי שהטיל את הפצצה על ביתה, וביקש את סליחתה, אך היא שילחה אותו מעל פניה כשהיא מקללת אותו בליבה. כשנודע לה מאוחר יותר מי האיש, נדהמה עוד יותר… מאז ביקורו לא שקטה, עד שבאה היא לביתו ונוכחה כי הגורל אכן מתעתע הוא…

שחר הוא קולנוען מובטל המנהל אורח חיים פרזיטי למורת רוחו של אביו, סליימן. כתמריץ לעתידו המקצועי של שחר מציע לו סליימן לעשות סרט על הבריגדה היהודית בה שירת בתקופת מלחה"ע ה–2. שחר לא מתלהב מנושא ארכאי זה אבל כשהוא מגלה כי יתכן ואביו השאיר "סובנירים" אצל שתי נשים בהולנד שכנראה הכניס להריון, הוא מחליט לעשות את הסרט במגמה למצוא את צאצאיו האבודים של אביו. השניים יוצאים למסע בנתיב הבריגדה שמתחיל בישראל ונמשך דרך איטליה וגרמניה עד להולנד, ופורשים בפני הצופה את סיפורה ההיסטורי של הבריגדה היהודית. במקביל שחר ממשיך לנהל את התחקיר החשאי לאיתור קרוביו עד לתגלית המפתיעה.

כשהוא בן 10 בזמן ארוחה משפחתית במסעדת מקסים בחיפה נפגע אורן אלמוג מפיצוץ שנגרם ע"י מחבלת מתאבדת. הוא מאבד את אביו, אחיו, סבו וסבתו, בן דודו ואת ראיתו בשתי עיניו. כאן מתחילים חייו מחדש כשהוא חייב להסתגל למציאות הנוראה שלקחה ממנו את היקר לו מכל. אורן ירש מסבו את האהבה לים והוא חולם להקים מרכז שייט שינציח אותו, ויאפשר לו להמשיך ולהתפתח כשייט עוור. הרבה קשיים נערמים בדרך לעולם המבוגרים והוא רק חוגג עכשיו את בר המצווה, אבל אורן לא יודע להפסיד. זהו סיפור התבגרות של ילד שחייו הוסטו ממסלולם המנסה למצוא את דרכו להגשים את חלומותיו ולתפקד כמו כולם. הסרט מתאר את חיי היום יום של אורן וימחיש את האופן בו הוא מתמודד עם העולם שמקיף אותו מבלי לראות, עם חצי משפחה שבונה את עצמה מחדש.

הסרט מתעד את חייהם האינטימיים של קהילת גברים פלסטיניים החיים במסתור בגבעות הסובבות את העיר מודיעין. באור ראשון הם יוצאים ממחבואיהם לעבודה באתרי הבניין של העיר. הודות להם העיר מודיעין ממשיכה לגדול, ומיועדת להפוך לאחת הערים הגדולות בישראל. אחמד (19) ומוחמד (20), גיבורי הסרט, נפגשו במחבוא. תפקידם הקשה כמפרנסים יחידים למשפחותיהם, התנאים הקשים כעובדים "בלתי-חוקיים" ותודעתם הלאומית המתפתחת לא גוברים על כוח חיותם, שובבותם וחלומות הנעורים שלהם. בצל המרדפים, המעצרים והמארבים, הם יוצרים לעצמם עולם תוסס וחי, בו הומור מתערבב בכאב המתערבב בגעגוע. גדר ההפרדה הנבנית באזור עומדת לחסום את נתיב ההסתננות לישראל, וכוחות רבים של צבא ומשטרה מציפים את הגיזרה. ככל שהמציאות סוגרת על הפועלים כך גובר הייאוש ומשתלט הפחד מפני הלא-נודע. ברגע האמת הם מוצאים עצמם מופתעים ולגמרי לא מוכנים.

שבת בבוקר, השעה עשר. קבוצה של אנשים מבוגרים, פולנים, עם כסאות מתקפלים וצידניות עמוסות, חוצה את בית הקברות של הר הרצל. בצלו של עץ אורן ענק הם מתיישבים במעגל, ודנים בעניינים שברומו של עולם.למעלה משני עשורים, חברי "האקדמיה של הר הרצל" מתכנסים שם. בין הקברים של גדולי האומה הם מתווכחים על תולדות הפילוסופיה המודרנית, קוראים שירה, אוכלים ארוחת צהריים מלאה וחורצים את גורלו של העם היהודי. במשך חמש שנים תיעדה הבמאית טלי שמש את הקבוצה המיוחדת הזו, ובתוכה את מיניה, סבתא שלה, ואת לנה, דודה שלה.הסרט חושף את מערכת היחסים האינטנסיבית והבלתי אפשרית בין שתי הנשים השונות האלה, שנשארו לבד, בלי הגברים שאהבו, אך עם אותה תשוקה לחיים ולהט של נערות מתבגרות. שתי חברות שמגשימות בחייהן תכליות הפוכות, אבל מחוברות לנצח על-ידי היסטוריה וגורל משותפים. בתקופה דרמטית זו, כשחברי הקבוצה נפגשים עם המוות, ונאלצים להתמודד עם התפוררותו של המוסד החשוב בחייהם, מתעוררים גם אצל לנה ומיניה שדים רדומים. חשבונות משפחתיים וסודות מן העבר, צפים ועולים. התוצאה היא דיוקן אינטימי ומרגש, מצחיק ונוגע ללב, של דור השואה, כפי שלא נראה מעולם.

כולנו מכירים את זיו קורן. צילומיו ליוו אותנו במשך העשור האחרון בשערי העיתונים בארץ ובעולם, והיוו חלון, לעיתים קשה, אל המציאות הבלתי נתפסת שלנו. ב"…יותר מאלף מילים" מתלווה הבמאי סולו אביטל אל זיו במשך כשנתיים. מלאכת הצילום נערכת בעין הסערה של מהומות ופיגועים, במפגשים חשאיים עם מבוקשים ולבסוף ביציאה הישראלית מעזה.
עם כל זאת, נושא הסרט אינו הסכסוך אלא מאבקו של אדם בהיסטוריה של זמנו, והמקום שהוא מוצא לו בין דפיה. כמו זיו, כן הסרט מבקש לראות את התמונה הציבורית – הכללית על ידי הסתכלות בתמונה הפרטית – האישית. במוקד הסרט, אם כן, לא עומדת ההיסטוריה מבעד לעדשת המצלמה, כי אם הצלם מבעד לעדשת ההיסטוריה.
למרות שהסרט רווי בכאוטיות של היסטוריה בהתהוותה, המבנה הבסיסי פשוט. העניין בבחינת מניעיו של זיו ניזון מהסתירה בין הסיכונים שהוא לוקח על עצמו, לבין אהבתו למשפחה. החיפוש אחר האמת הפרטית לנוכח הטראומה מניב יצירות שבכוחן לשנות, ולו במעט, את הסיפורים שמאחוריהן, ובכך גם את חייו של יוצרן ואת חייהם של בני הדורות הבאים, בחיפושם אחר האמיתות שלהם. כמו גיבורו, נושא הסרט את עיניו לאחור על מנת להישיר מבט לפנים, ומהלך על החבל הדק שבין אובייקטיביות לסובייקטיביות. מקומו של זיו בגלגל ההרס והיצירה הולך ומתברר עם סיבובו. וכמו בטרגדיה יוונית, מקומו של הגיבור בגלגל מלמד על מקומנו אנו.

פשקוויל הוא טקסט מחאה מודפס המודבק על קירות, זו התקשורת החרדית הממלאת את מקום הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט. ישראל קלצ`קין בעליו של בית דפוס, ניסח, שיכתב והדפיס מאות ואלפים בחייו. יואל קרויס אוסף את הפשקווילים האלה 20 שנה ויש לו למעלה מ- 20,000. יואל הוא הנציג הכי אותנטי של נטורי קרתא, זרם אנטי ציוני קיצוני. אין לו תעודת זהות, הוא אינו משלם ביטוח לאומי והוא נמנע מכל קשר עם המדינה, "אני עב"מ". הוא בן 34, חי בדירת חדר, יש לו 9 ילדים והוא מתכנן עם אשתו רחל 22 ילדים. יואל לא אוכל `בחוץ` אוכל ציוני, רחל אופה לחם והוא מחזיק פרה משלו כדי לא לצרוך חלב מתנובה. הציונים בעיניו הם מקור כל רע.המצלמה שלנו הצליחה לחדור לראשונה לתוך הרגעים הפרטיים והאינטימיים ובאמת להכיר אותם. ישראל הוא חרדי אחר, כל כך אחר שלקח חלק במכרז העירייה והפך למדביק המורשה של הפשקווילים בירושלים. ישראל מתעקש לנהל את חייו כרצונו, להצטלם, לדבר ולשתף פעולה עם מי שמתאים לו. בשל כך הפך למטרה ברורה בעיניהם של הקיצוניים, ישראל קורא להם סיקריקים, קבוצה מילטנטית המנהלת איתו מלחמה ממש מול המצלמה. הוא כריזמטי ורב כשרונות, שחקן, בדחן ואיש עסקים ממולח. שני אנשים חדורי אמונה המגינים על אורח חייהם בכל מחיר, בלי פשרות.

מה זה קרקס ישראלי? מה זה קרקס יהודי? האם מושג זה קיים? ואם כן, מה המשמעות שלו ? יוסף הליצן מקייב מופיע ברחבי הארץ; וולודיה, במאי מופעי קרקס מרהיבים ברוסיה וברחבי העולם, חולם להקים בית הספר לקרקס, אך בינתיים עובד כמנקה בתי ספר; אורית, אמנית טרפז, שהקימה עמותה מכספי אביה, פרופסור באוניברסיטת חיפה, רוצה לקנות אוהל קרקס ולהקימו בארץ.לכולם אותו חלום: להקים קרקס בישראל, וכל אחד מנסה להגשים את חלומו.האם אפשר להקים קרקס בישראל? האם זה מה שצריך כאן?

הבית ממוקם במערב ירושלים ברחוב דור דור ודורשיו מסמל את המיקרוקוסמוס הישראלי כפי שעשה לפני כרבע מאה.הבית ננטש ע"י הבעלים הפלסטינים שלו במלחמת השחרור ב-1948, הוצע למכירה ע"י הממשלה הישראלית, הושכר למגורים למשפחה של יהודים מאלג'יריה ב-1956, נקנה ע"י פרופסור באוניברסיטה ושופץ מחדש כבית מגורים בעל 3 קומות ב-1980. עם "חדשות מהבית" משלים עמוס גיתאי את הטרילוגיה שהחלה עם סרטו "בית" (1980) והמשיכה עם הסרט "בית בירושלים" (1998), כשהוא מתעד בסיפור זה סוג של "הארכיטקטורה האנושית" המייחדת את סיגנונו.גיתאי חוקר את מערכת היחסים בין כל דיירי הבית במשך השנים – אלו שהתגוררו שם בעבר ואלו שמתגוררים שם בהווה, הדיירים הישראלים והדיירים הפלסטינאים. כל אחת מהדמויות שבסרט תהפוך להיות סמל לעתיד של יחסי ישראלים ופלסטינאים.

סיפורה של ישראל האחרת. דרך מותחן דוקומנטרי, נחשפת לאיטה מדינה של פשע ועוני, הנחבאת תחת פניה המחויכות של מרכז תל-אביב. משפחת יאיר חיה את תל-אביב של מטה: חובות עתק, פשעים קלים, מוסדות אטומים, טיפוסים מפוקפקים ומאבק מתמיד הם חלק בלתי נפרד מחייהם. ולמרות הכל המשפחה אופטימית; קומבינה שמצליחה מובילה לאחרת, ובינתיים הם מצליחים לשמור את הראש מעל המים. גיורי הוא האח הבוגר והגיבור האמיתי של משפחתו (ושל הסרט), אך לא לגמרי ברור מדוע. הוא מוביל את המשפחה דרך קומבינות ועבירות קטנות, אך נראה כי בכל פעם שהוא מנסה לעזור הוא רק מסבך את העניינים עוד יותר.

עשרה ישראלים בני 17, מיטב הנוער שיכולה תנועת הצופים לבחור מקרבה, נשלחים לתור את ארה"ב, משימתם – להפיץ את 'רוח מדינת ישראל' ברחבי היבשת. המצלמה מתלווה אליהם משלב ההכנות ולאורך המסע. נחושים להפיץ את המסר, הם חוצים את ארה"ב לאורכה ולרוחבה, מופיעים בפני כל מי שמוכן לשמוע. ככל שחולף הזמן, פחות ופחות ברור לילדים, מה בדיוק הם מבקשים להשיג. וקשה מכך, גם נפגמת התחושה הבסיסית, שהם שליחים של מדינה מצוינת, מוסרית." הֱיֵה נָכוֹן! " הוא סרט משעשע על חבורה משונה של אנשים, הנחושה למכור מוצר שקשה למוכרו.

לפני יותר משנתיים הגעתי לעיר רהט ללמד קולנוע קבוצת נשים בדואיות שחורות.לא מרבים לדבר על ההיסטוריה של הבדווים השחורים. הם הגיעו לנגב ולכל המזרח התיכון כעבדים. נחטפו באפריקה על ידי סוחרים ערבים ונמכרו בשווקים של זנזיבר סעודיה ומצרים. עד לפני כחמישים שנה עדיין שימשו הבדואים השחורים בנגב כעבדים לבדווים הלבנים.שהתחלתי את החוג לא ידעתי כמעט דבר מכל זה. הנשים לא הזכירו במילה את הנושא שהלך וסיקרן אותי יותר ויותר. אחרי שעבדנו ביחד יותר משנה וחצי ועשינו מספר סרטים קצרים עזרתי אומץ. הצעתי לנשים שנתחיל לעבוד ביחד על סרט שיחקור את ההיסטוריה של קהילתן, הבדואים השחורים. בחלוף ההלם הראשוני מעצם ההצעה תפסה את הנשים התלהבות עצומה. הן החלו להסתובב ברהט ובנגב לתחקר ולצלם, נחשפות לעובדות קשות על עברן ההיסטורי. הן השירו מבט נוכח הגזענות שמלווה כל פן בחייהן עד עצם היום הזה. לפתע חוג קטן לקולנוע הפך למקום בו מתמודדים מול טאבו עצום וחושפים אמת אפלה שמעולם לא דובר בה.

נאדיה וחנוך חלקו שולחן אחד בכיתה בבית הספר היסודי בכפר הרא"ה. במשך שמונה שנים מעולם לא עלתה השונות ביניהם – חנוך יהודי דתי, בן המושב כפר הרא"ה, היהלום שבכתר הציונות הדתית, ונאדיה ערבייה מוסלמית – בת לבני משפחת אבו-עיסא המתגוררים עד היום בסמוך למושב.בכיתה של חנוך ונאדיה למדו גם ילדים דתיים, חילוניים, אשכנזים, ספרדים, ילדים מבתים עם השקפה פוליטית ימנית ושמאלנית. אולם כברת דרך ארוכה עשתה הציונות הדתית מאז שאפשרה לנאדיה ולחבריה ללמוד בבית הספר בכפר הרא"ה ועד היום. חנוך, במאי הסרט, מבכה את אובדן הנורמליות והסובלנות שחווה כילד ואשר הקצנה דתית ופוליטית תפסו את מקומם.על סף גיל 40, מחליט חנוך לצאת למסע בעקבות חבריו לכיתה ומארגן פגישת מחזור ראשונה מזה שלושים שנה. תוך כדי המפגשים עם חבריו לכיתה הוא מגלה שכמעט כל בני כיתתו, נטשו את הדרך עליה התחנכו ובחרו בדרך חדשה."החברים של נאדיה" הוא סרט מסע אל מה שהייתה פעם הציונות הדתית ואל מה שהיא היום, אל החברים ואל המרחק שנוצר ביניהם במהלך השנים.

זהו סיפורן של חמש נשים יוצאות דופן, שבחרו בצעירותן לעזוב את חיי הנוחות בעיר ולהצטרף למאבק אידיאולוגי ושנויי במחלוקת, של הקמת ישוב. חמש הנשים הפכו לחברות נפש, ובמשך 14 שנה הקפידו לצאת לחופשות משותפות, רק שלהן, מחוץ לישוב, הרחק מהבעל, העבודה המחייבת והילדים הרבים. ההפוגה השנתית הזו הפכה לזמן מיוחד בו יכלו החברות להשקיף על עצמן, חייהן והמקום אליו הן שייכות, וגם להתנתק ופשוט לבלות. כך הן יצרו לעצמן אי של שפיות בתוך הלהט המשיחי והרומנטיקה הארצישראלית של החיים בהתנחלות אלון מורה שבשומרון, הישוב בו מתגורר הגרעין הקשה של אותם אידיאליסטים חדורי אמונה, שהקימו את ההתנחלויות הראשונות בישראל. לפני שנתיים, חדר מחבל לישוב ורצח את אחת מהחברות בביתה. האובדן וההלם פירקו לחלוטין את החבורה וכל אחת מהחברות הלכה לדרכה. אבל התפוררות החברות בין הנשים החלה עוד קודם, בעקבות גירושין של שלוש מתוך חמש הנשים. הרצח של רחל גביש היה אקורד הסיום לחברות ארוכת השנים ולחיים בישוב אלון מורה. הסרט מחזיר את ארבע הנשים הנותרות לימי מסורת החופשות שנגדעה לפני שנתיים. במפגש ביניהן בוחנות הנשים את התהליך שעברו יחד (ולחוד) מהרגע בו הקימו את הישוב, כנשים צעירות, נשואות טריות, שהיו מזוהות עם התפיסה הדתית לאומית שהובילה את המתנחלים, ועד לחייהן היום, עשרים שנה מאוחר יותר, כשהן כבר מצוידות במבט מפוכח וביקורת עצמית. מה קרה למפעל ההתיישבות שכל כך האמינו בו? איך הן מסבירות את ההתפכחות האידיאולוגית שלהן? מה קרה למערכת היחסים ביניהן? מה תרם להתפרקותה? והאם זו הייתה רק חברות תלויית מקום? האם נשיותן מספקת להן מבט שונה ומפוכח יותר על המציאות בה הן חיות?בימים אלו, כשציבור המתנחלים נתפס בארץ ובעולם כמקשה אחת, סטריאוטיפית, זוהי הזדמנות נדירה להיכנס לעולמן של נשים שונות, השואלות את עצמן שאלות של זהות, של שייכות וחוסר שייכות.

כשמונת אלפים פלסטינאים כלואים כיום בבתי כלא בישראל. הם נקראים `אסירים ביטחוניים`. בעיני מרבית הישראלים הם רוצחים ופושעים. בעיני מרבית הפלסטינאים הם גיבורים ולוחמי חופש. נגישות נדירה לאסירים הפלסטינאים השמורים ביותר בישראל, מאפשרת לסרט "הביטחוניים" לבחון את התפתחותה של חברת האסירים הפלסטינאים לכדי קהילה דמוקרטית ואת השפעתה של התפתחות זו על הפוליטיקה הפלסטינית מחוץ לכותלי הכלא. השפעה זו מגיעה לשיאה בבחירות ההיסטוריות לפרלמנט הפלסטיני שנערכו ב- 20 בינואר 2006, שהביאו לשלטון את ארגון החמאס האיסלאמי המיליטנטי.`הביטחוניים` מספר לנו בין היתר את סיפוריהם של חסן יוסוף, מנהיג החמאס בגדה המערבית, שנבחר לאחרונה לפרלמנט מתאו שבכלא; אבו נאג`י, מנהיג מתנועת הפת"ח שכלוא כבר למעלה מ- 24 שנים; אחלאם תמימי, מנהיגת החמאס של האסירות, השפוטה ל- 16 מאסרי עולם על חלקה בתכנון ובביצוע הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים.חוויית הכליאה בבית סוהר ישראלי הפכה לסמל לאומי פלסטיני ובתי הכלא לאסירים הביטחוניים הנם למעשה אקדמיות ללאומנות הפלסטינית; לא רק שהם מעצבים את רעיונותיהם של האסירים, אלא גם מספקים שלב נחוץ במסלול למנהיגות פלסטינית.כפי שקרה גם ברובן איילנד, דרום אפריקה, מנהיגותה של המדינה הפלסטינית העתידית מתהווה בבתי הסוהר הישראלים היום.

אב ובנו הדוקומנטריסט, מספרים את הסיפור שלא סופר על אלף יהודים מוינה, התקועים על הדנובה הקפואה בחורף 1941, כשהם ממתינים להחלטה של חיים או מוות שאמורה להתקבל ע"י סוכני המוסד לעליה ב". הכוונה המקורית של האב, נחום לאופר, היתה לספר את סיפור בריחתו עם אמו מאירופה. אלא שאז, תוך כדי חיטוט ארכיוני הוא נתקל בסיפורה של אישה אחרת, רות קליגר, "הגברת הראשונה של המוסד". התחקיר שלו בעקבות סיפורה של רות לוקח אותנו למסע אל פרשה כואבת ומסובכת בתולדות הישוב היהודי. הסרט הוא סיפור בתוך סיפור האורג בתוכו את המסע של האב לספר את סיפורה של רות, עם הדילמה המוסרית שעומדת בפניה, משוחק על ידי שחקנים בתסריט שהוא כתב. הסרט נע בין דוקומנטרי ועלילתי, בין הניצולים בני השמונים והשחקנים, בין העובדות ליצוגן על המסך, בניסיון של האב להבין גיבורה אחת –על רקע פרשה כאובה.

הגדר, או החומה שאמורה להפריד בין הפלסטינים וישראל, איננה רק אמצאי בטחוני. היא מאפיינת את טבעם ושאיפותיהם של שני העמים. האם גדר גבוהה "עושה" שכנים טובים או שמא היא משאירה פצע פתוח שלו יירפא במהרה? הסדרה עוקבת אחרי בנייתה של גדר ההפרדה והאירועים סביבה במשך יותר משלוש שנים. ניתן לחשוב שהיא נסובה על הגדר/חומה כישות פיזית, על הבנייה, על השפעתה על חיי התושבים ששוכנים סביבה, על האספקטים הפוליטיים, הכלכליים, האקולוגיים…אכן הסידרה מטפלת בכל אלה, אך היא נוגעת גם במדיה, בקרב התדמית של הגדר, הצדקנות ומצעד האיוולת משנני הצדדים.
פרק א'- "השלב הראשון" בפרק זה ניתנות העובדות הבסיסיות הקשורות בהקמת הגדר:הסיבות להקמתה. ההתנגדויות וההיסוסים בממשלה. הפעילות הציבורית שדחפה להקמת גדר. הדרך שבה נקבע תוואי הגדר ומתי ובאילו נסיבות שונה התוואי. מלאכת הקמת הגדר, תיאור מורכבותה וכיצד היא מתפקדת. בעיות הביטחון שהיא פותרת ובעיות זכויות האדם שהיא מעוררת.
פרק ב'- "הקרב על הגדר" ההתנגדות האקטיבית של פלסטינים, קבוצות שמאל ישראליות ומתנדבים בין-לאומיים להקמת הגדר: מחאות לא אלימות ומחאות אלימות. הדילמה של המתנחלים בבואם למחות, נגד הגדר. הבג"ץ – שדה הקרב המשפטי – והכרעותיו בצל דיוני בית הדין הבינ"ל בהאג. פסק הדין בעניין הכפר בית סוריק והשפעתו על שינוי תוואי הגדר.
פרק ג' – "כותל בירושלים" הקמת הגדר בירושלים והבעייתיות המיוחדת הקשורה בה:ירושלים – העיר שסבלה מפיגועים יותר מכל מקום אחר. עיר שבה רבע מיליון פלסטינים בצד הישראלי של החומה. מלחמות הנדל"ן בירושלים והשפעתן על החומה. החומה בירושלים כסמל, כנושא תרבותי ומסחרי.

מסע מפגשים אישי בנוף ילדות שהפך לזירת פשע וללוע של הר געש. במהלך ביקור משפחתי מגלה הבמאי אידו סלע כי האלימות של האינתיפאדה הגיעה עד לכפר הנשיא שבגליל, הקיבוץ בו נולד ומאיימת על היחסים הידידותיים עם היישוב הבדואי השכן. חגיגת יום ההולדת ה-50 של בני קבוצתו של הבמאי מעלה זיכרונות ילדות מאושרים מהשנים שלפני מלחמת 67, אבל היעדרה של חברת ילדות מובילה למפגש מחודש בגוש קטיף: דריכותה של המתנחלת לקראת ההתפנות בשלהי ימי שלטונו של אריאל שרון עומדת מול עדותו הקשה של הבמאי מהאינתיפאדה הראשונה.

ב-1990 עזבה מריסה בת ה-22 את בנה בן השלוש וילדתה הפעוטה בבית הוריה בבוליביה ויצאה לחפש פרנסה מעבר לים. 15 שנים מפרכות עברו עליה בעבודות שחורות בישראל, בעוד את הכסף היקר שהיא מרוויחה היא שולחת להוריה מבוליביה כדי שידאגו לעתיד ילדיה. מהילדים עצמם, היא שומעת לעיתים רחוקות בשיחות טלפון קצובות ומעטות. בפברואר 2005 חזרה לבוליביה, כדי לנסות ולהתאחד מחדש עם ילדיה ומשפחתה, מקווה לכפר על השנים הארוכות מחוץ לבית ולשוב להיות אמא אמיתית. החזרה לבוליביה מתגלה כאמוציונאלית וכואבת כאחת. ילדיה שגדלו בינתיים להיות נערים בני 16 ו- 18 מקבלים את פני אמם באדישות מאופקת שלא לומר בעוינות. שניהם מתעקשים להמשיך ולקרוא לה דודה ולא אמא, ומתחמקים מלבלות זמן בחברתה. בית, שהיה אמור להיבנות עבורה, בכסף ששלחה מדי חודש מישראל, מתגלה כשלד בטון, לא גמור ולא ראוי למגורים. עם דמעות בעיניים מבינה מריסה שהולכה שולל על ידי משפחתה, ושהכסף ששלחה עבור ביתה העתידי, בוזבז ונעלם. סיפור חייה של מריסה מביא את הדילמה בה ניצבים העובדים הזרים, ומשקף נושאים אוניברסלים קשים ובוערים של עוני, זרות וניכור תרבותי בשוק העבודה הגלובלי. ומעל לכל הסיפור מראה עד היכן מוכנה ללכת, אישה אמיצה אחת, למען הצלת משפחה – לעיתים מאבדת ומצילה אותם באותו מעשה עצמו. הצהרת הבמאים: הכרנו את מריסה על תכונותיה השקטות והנעימות לפני יותר מעשר שנים. שמענו שמועות שהיא אמא ושהיא שולחת את מרבית הכנסותיה למשפחתה בבוליביה. אולם מעולם לא התעמקנו או ניסינו לברר מעבר לכך. אולי לא רצינו לדעת. בתחילת 2005 מריסה הודיעה לנו שזמנה בישראל תם. הגעגועים לביתה ולילדיה היו גדולים מנשוא והיא חשפה בפנינו מעט מסיפור חייה. כיוצרי סרטים, הבנו כיצד הסיפור המרגש שלה, יכול להשפיע ולגעת בלבבות רבים, ובאותה מידה גם לחשוף את הדילמה המוסרית העצומה בה ניצבים אלו הבוחרים לבחיי "העובדים הזרים", שמקריבים את הזכות להיות הורים, בניסיון להבטיח את עתידם של ילדיהם.

הימים הם ימים של מצוקה כלכלית ומיתון חריף, נהגי משאיות ענק בנות 60 טון, המובילים את הסחורות במשק הישראלי, ומאפשרים את 'אספקת החמצן' השוטפת של מדינה, נקרעים תחת עול החובות המעיקים, ממשכנים את הבית, מוכרים את המשאית, מסתכסכים עם בני המשפחה ושוקעים בבור בלי תחתית. מוטי אליהו, נהג משאית בן 40 נוהג על משאיות הענק כבר 20 שנה, עובד כשכיר ו"חורש" את כבישי הארץ מאילת ועד הצפון. מוטי, שקוע בחובות כבדים, מתגורר זמנית בקבינה של משאיתו, חי עם חשבון בנק מעוקל, ומנסה להתגבר על הקשיים. יומו מתחיל בשלוש בלילה, כשהוא עולה לקבינה ומסתיים בשעה שבע בערב לאחר ש"טחן" 800 קילומטר. בכל התקופה הסוערת הזו משתתף מוטי במאבקי איגוד המובילים. אלו ימים של משברים וקיצוצים , מאות נהגי משאיות מאבדים את משאיתם לבנקים, ובמר נפשם הם מנסים לחסום כבישים, לסגור נמלים ולהשבית את הענף וחולמים על איגוד של ממש… אלי רומנו, בעל משאית בן 63, שבר את כל חסכונותיו, משאיתו ממושכנת, ובשוק אין עבודה. רומנו אמור לצאת לפנסיה, אך הוא ממשיך לעבוד היות ומקור ההכנסה שנשאר לו לזקנה הוא הקצבה הזעומה של הביטוח הלאומי. "80 קמ"ש על הכביש, אהובתי ואני" מנסה להציב את הגבריות ה"מחוספסת" המצו'איסטית, המיתולוגית כמעט של נהגי המשאיות – מול קשיי הקיום האובייקטיביים, הקשים שלהם. רגעים של ייאוש קיומי לצד רגעי אחווה, תמיכה וסוג של קסם הנובע מאהבת אדם פשוטה.

ב-18 באוגוסט 2002 הודיע ראש הממשלה אריאל שרון כי הממשלה החליטה להקים את מנהלת ההגירה או כפי שהיא מכונה בקרב הזרים "משטרת הגירוש". משימתה של המנהלת הוא צמצום מספר השוהים הבלתי חוקיים בישראל. מאז ועד היום גורשו מישראל כ-121,995 אנשים, (כ-100 אנשים בלילה!) ונבדקו192,412 חשודים. לרשות המנהלת עומד תקציב עצום של כ-170 מיליון ₪ בשנה, 473 שוטרים ו-90 כלי רכב המכונים בפי הזרים "fifty two fifty"- מאחר ותמיד לוחיות הרישוי של המכוניות האזרחיות האלה מתחילות בספרות 52 ומסתיימות בספרות 50. פעילים עם מצלמות עקבו אחרי שוטרי משטרת הגירוש מתוך כוונה למנוע מהם להפעיל אלימות נגד עובדים זרים. הסרט בוחן את כל האלמנטים הקשורים לפעילות הגוף שנקרא מנהלת ההגירה: התנהלות השוטרים ויחסם לעובדים הזרים, תגובת האזרחים ברחוב וכמובן הסיפור שמאחורי הפנים הזרות.

גבר תל אביבי איש "מחנה השמאל", משתמש בעצרות התמיכה בתהליך השלום כאליבי לרומן שהוא מנהל עם אשה מ"מחנה הימין". רצח רבין משבש את תוכניותיו.

אשה תל אביבית בערב חתונתו של חברה הקודם. דרך שיחזור יחסיה עם החבר המתחתן, נפרש לפנינו סיפורה המרגש על שלושת הגברים שבחייה.

יעל ושלומית, שתי צעירות חילוניות, חולקות דירה מרווחת בלב תל אביב. שכר הדירה הגבוה מאלץ אותן לצרף שותפה נוספת לדירה. אל חייהן חודרת מלכה כהנשטיין, אשה חרדית ומסתורית, שמצליחה לגעת בליבה של יעל ולעורר את חשדה של שלומית. יעל נמשכת למלכה, שלמראית עין היא שקטה ונחבאת אל הכלים. שלומית מקנאה בקשר שנוצר ביניהן ועוקבת אחר מלכה. במהלך המעקב המלווה בתהפוכות ומתח, מתגלה סודה של מלכה. גורלה של האשה החרדית נוגע לליבן של שתי הצעירות והן מחליטות לסייע לה.

אשה משוחררת ממוסכמות, דמות כלאיים בין טוב לרע, מנותקת מעט מהעולם, מנסה להתחבר לסביבה באמצעות שימוש בטרנדים (אופנות מתחלפות). הסרט הוא ניסיון למצוא איזו חוקיות במציאות הישראלית, בעזרת הטרנדים, שבאים והולכים מחיינו.

3 אפיזודות בהן מגלמת השחקנית קרן מור 3 נשים מתוך "הספר החדש של אורלי קסטל-בלום": בטי ברודו, שדרנית מהשטח; לילך מקנזי, שדרנית כוכבת בשידור ישיר מתוכנית ראיונות של מראיין כוכב; אחת זאתי, אשה משוחררת ממוסכמות, מנותקת מעט מהעולם, שמנסה להתחבר לסביבה באמצעות שימוש בטרנדים.

מנחם בגין קם באישון לילה בדירתו ברחוב צמח ומבטיח להפר את שתיקתו ולספר את ה"סוד" שהביא אותו להסתגר בביתו, עד לכדי פרישות והתנתקות מוחלטת. תוך כדי חשבון נפש נוקב, הוא מתחשבן עם בן גוריון, ז'בוטינסקי ואחרים.

תוך כדי ביקור אצל אביו בבית אבות, מגולל אלי את סיפור ילדותו בדימונה, על רקע יחסיו עם משפחת אביו החיה בצרפת. שיאו של הסיפור הוא הביקור אצל שארי המשפחה בפריס סביב הירושה שמוריש אביהם, דוד, אח של אבא של אלי, בעל "אופנת דוד", לקרוביו בישראל.

אריאל אור ג'ורדן, ישראלי בן 51, נע במשך שנים בעולם, חסר מנוחה, מבלי לדעת למה. בגיל 37 ,בניו יורק, לאחר עשרות סדנאות השתחרר בתוכו הזיכרון מהחור השחור בו היה קבור. אז גילה לתדהמתו, כי היה קורבן להתעללות מינית בילדותו. עכשיו הוא מנסה לברוא לעצמו עולם חדש – בחיי הזוגיות, ביחסיו עם חבריו, בעבודתו כמטפל בקורבנות גילוי עריות וביצירות האומנות שלו. לראשונה, אחרי 30 שנה, הוא עושה צעד נועז וחוזר למחוזות ילדותו – אל זירת הפשע …

סיפור התפתחות פרדסי התפוזים בארץ תוך דגש על היחסים בין: פועלים ומעבידים, יהודים וערבים, עבודת כפיים וטכנולוגיה. אופציות ההתפתחות של הפרדסנות בעקבות ההסדרים הפוליטיים הנוכחיים במזרח התיכון משולבות עם טקסטים ספרותיים רלוונטיים המתובלים מדי פעם בצילומי תקריב מעולם הבוטניקה. אל כל אלה מתווספים צילומי תקופה היסטוריים וסיפורים ביוגרפיים הקשורים בייצור התפוז. הסרט השוזר לתוכו את כל החומרים הללו, מספר את סיפורו של התפוז הישראלי כמטאפורה לארץ ישראל מסוף המאה ה- 19 ועד ימינו.

"החיים נגמרו ולא הספקנו שום דבר", אומרת אסתר, האחות הצעירה (70). קרולה, הבכורה (78), שותקת. פרומה (75) מנסה לכתוב את הזיכרון. שלוש אחיות ניצולות שואה. יותר מחמישים שנה חלפו והן עדיין לא יכולות לספר את סיפורן. מערכת היחסים ביניהן עוצבה אחרי מלחמת העולם השנייה, כששלושתן אהבו גבר אחד, אבל רק אחת, פרומה, אמה של הבמאית, זכתה בו, למרות שאהב את אסתר, הצעירה מכולן. שלוש אחיות שמדברות מדי פעם בטלפון, אבל אף פעם לא נפגשות. שלוש נשים, המנסות לחיות את הזקנה, כל אחת בדרכה המיוחדת. "רציתי לספר על אהבה אבודה ונעורים אבודים, על זקנה, על אמי ואחיותיה החיות בצל הטראומה של השואה ובכל זאת לצייר תמונה שיש בה הומור" (ציפי רייבנבך).

ילדים בגיל העשרה מתרחקים מהוריהם ויוצאים אל עצמאותם. אחרי השרות הצבאי הם יוצאים לטייל, לגלות עולם וחוזרים לחיק משפחתם. את החזרה הזו הלן קרא, במאית הסרט, פספסה. בנה, אמיר קרא, היה בן 20 כשנהרג בהתקפה על מוצב דלעת ברצועת הביטחון בלבנון. הלן יצאה לחפש את בנה אמיר שלא זכה לשוב ושהיא לא זכתה להכיר. הניסיון להתחקות אחריו מעורר דילמות מוסריות, לאומיות ואישיות הנוגעות לא רק למשפחתו.

עם הרבה הומור, כאב ויכולת דרמטית מקצועית ואותנטית מועלית ההצגה "מחבואים", על ידי קבוצת נשים מהתאטרון הקהילתי ביפו ג', ומשקפת את תרבות השכונה, תוך התמקדות בבעיית הזוגיות. מעקב אחר שלבי העבודה על ההצגה, עד הבכורה, מגלה שלוש נשים חזקות, המניחות לגילוי העצמי שלהן לנתב להן דרך חיים חדשה. השינוי שהן עוברות כולל מאבקים עם הבעלים שנאלצים להתמודד עם נשים שונות ועצמאיות המזעזעות את המנטליות המסורתית הקיימת בבית.

"עכשיו כולנו כוכבים בסרט… כל העולם יראה אותנו בטלוויזיה…" מכריז חזי, אחד המתגוררים במעון למפגרים בהרצליה. שנתיים של תחקיר וחודשיים של צילומים יצרו קשרים הדוקים בין צוות הצילום (הבמאית, המקליט, הצלם ועוזרו) עם תושבי המקום (המטופלים והמטפלים) ואפשרו מפגש אינטימי ומרגש עם כמה מן הדמויות במעון החושפות בפני המצלמה את שיגרת יומן: מההשכמה, הארוחות, העבודה, שאר הפעילות ועד השינה. ההתמקדות בפרטים הקטנים מאפשרת להבחין בתהליך ה"גדילה" של החניכים והצוות."לאהוב את האנושות, לאהוב אותה כפי שהיא" (זיוה פוסטק).

יסמין המואשמת בסיוע לאחיה ברציחת אחותם בגלל אהבה אסורה ונזאר, במאי הסרט, יוצאים לחפש את קברה של האחות הנרצחת. חיפוש המתגלה כמטאפורה לסוגיית היחסים הפוליטיים בין גברים ונשים, יחסים שעיקרם מאבקי כוח.

סיפורה של המוסיקה המזרחית בישראל מלידתה כמוסיקת חאפלות בכרם התימנים בשנות השישים, דרך פריצתה להמונים בשכונות ובפריפריות בשנות השבעים ועד חיבוקו של הממסד המוזיקלי בשנים האחרונות. חבוק שאולי אף גרם למותה. אנשי הז'אנר המזרחי – זמרים, מוסיקאים, כותבים, אמרגנים ובעלי באסטות בתחנה המרכזית, מנסים להבין ולשחזר את התעלמות הממסד מהם, המאבק שניהלו להכרה וההתפייסות ההדדית לכאורה.שאלות של זהות ושל דימויים תרבותיים מלוות את הסדרה לאורכה- מהי מוסיקה מזרחית? ומהי מוסיקה ישראלית? מיהו זמר מזרחי? ומיהו זמר ישראלי?

פנחס גורן, חקלאי בן 75 ממושב "רחוב" שבעמק בית שאן, מתעורר בוקר אחד מחלום בו מופיעה אחותו שמחה, הנשואה למוסלמי ומתגוררת בכורדיסטן. בעקבות החלום ולמרות התנגדות בניו, יוצא פנחס למסע מסוכן לכפר הולדתו, בתקווה לגלות מה עלה בגורל אחותו, אותה לא ראה למעלה מחמישים שנה. ואכן בכפר נידח בהרי כורדיסטאן, הוא מוצא את אחותו על משפחתה הענפה שהקימה לבעלה המוסלמי ומחליט להעלות את כולם ארצה. מכאן ואילך נאלץ פנחס להתמודד עם שברו של ה"חלום", הטומן בחובו גילויים מפתיעים… "בקיץ 96 צילמתי כתבה על מוסכניקיות במושב רחוב. בעת הפסקה בצילומים ניגשתי לבית הסמוך לבקש מים. כשנפתחה הדלת נמשך מבטי לתמונה, תמונה של בעלי הבית, פנחס ואסתר. כששאלתי מה הסיפור מאחורי התמונה, אמר לי פנחס : 'נתתי זאת לבני למזכרת. חשבתי שלא אחזור חי מכורדיסטאן'. כך התוודעתי לחלום של פנחס" (רות ולק).

מסע של שלוש נשים מזרחיות בתחנות הזיכרון האישי שלהן – מסע בזמן ובמרחב הנפרש בין כפר קטן ועני ביוון של תחילת המאה לבין שכונת עג'מי ביפו ותל כביר בדרום ת"א. מסע שנע בין ילדותה של האחת (אלינור, נערה בת 15) לזיקנתה של האחרת (אידה, סבתה בת ה- 88 של הבימאית). מסע המתאר את הקונפליקט האתני בתוך החברה הישראלית. באמצעות קולות הנשים עולה ומצטיירת תמונת עולם של שכונות העוני שעוברות תהליך מתמשך של הזנחה וניכור פוליטי וחברתי."המסע הזה החל כמו מסעה של "עליסה בארץ הפלאות" ונישא הרחק אל עולמות אחרים, עולמות שיצרתי כדי שיתנו לי כוח להתמודד עם המציאות של יפו המתפוררת והדחויה של ילדותי" (סיני בר דוד).

"דרך בן צבי 67" היא הכתובת של המכון לרפואה משפטית בישראל. 2,500 גופות, שלא מצאו את מותן באופן טבעי, מגיעות מדי שנה למכון, לחקירת סיבת מותן. מעקב יומיומי אחר שיגרת המכון הפתולוגי מאפשר לערוך צילום רנטגן של החברה הישראלית. מעצם מהותו, מתעסק המכון בחומרים שהחברה מוצאת צורך מובהק להסתירם: המתח בין הטאבו למותר, בין הדוחה לאפשרי כמו גם החיטוט באופן המוחשי והבוטה ביותר בגוף האדם. המכון הוא מראה אכזרית המוצבת במקום הכי פחות מחמיא שקיים. מראה שלמרות הקושי להתבונן בה, קשה שלא להיות מרותקים למשמעויות שהיא משקפת.

סיוון, קיבוצניקית בת 22, חיה בתל אביב ועובדת במכבסה קטנה. לכאורה חיים רגילים … אלא שחייה נעים בין המציאות היומיומית לבין עברה, עבר שיש בו אהבה, בלבול ובעיקר כאב – כאב קשה מנשוא לאביה שפגע בה מינית. ומנגד -המציאות הטופחת על פניה שוב ושוב: המוסדות שאינם רגישים דיים, שתיקת הקיבוץ ואטימותו, אדישות המשטרה והפרקליטות וכן המשפחה שאינה יודעת כיצד להתמודד. באומץ נדיר, מפרים סיוון ומשפחתה את השתיקה, נלחמים ומתמודדים.

משפחה פלסטינית שבניה התפזרו בארצות שונות, נאבקת מאבק מר לאיחודה מחדש, נוכח אובדן מולדתה. סיפורה חושף את הגורמים לגלות הפלסטינית ומשקף את הקטסטרופה של עם אשר מולדתו נלקחה ממנו. "אוסטורה" (אגדה בערבית) מטפל בסוגיית זכות השיבה של הפליטים הפלסטיניים באמצעות מציאות קולנועית שבה מיטשטשים הזמן והמקום, הפסיכולוגי והפוליטי. סיפור אישי ההופך לאגדה לאומית.

אחרי שלושים שנות נישואין עוזבת אישה את בעלה כדי לחדש את אהבת נעוריה מבגדד. שובה הבלתי צפוי של בתה מטיול בהודו משנה את תוכניתה של האם.

מערכת יחסים בין אב (75) ובנו (43) משתקפת במפגש אינטימי במקלחת, כאשר הבן נאלץ לרחוץ את אביו בגלל מחלתו. החרדה מפני הבדידות והמוות, חוסר האונים של בני המשפחה והיחסים הבלתי פתורים ביניהם – כל אלה נעלמים ברגעי החסד במקלחת.

אריק בר אדון (65) ,משורר תל אביבי הפסיק לכתוב חודשים ספורים לפני הולדת בנו – אדם (17), ילד גבולי הלוקה בתסמונת דאון. כשהיה בן שש מתה האם. האב, אדם רב כוח, מנהל המכון הישראלי לאומנויות, נותר לבד בבית עם ילדו החריג. הילד חי בבדידות בתוך עולמו המוזר עד ליום בו הוא מגלה שאביו היה פעם יוצר. מרגע זה חל שינוי קיצוני בחייהם, בעקבות החלטתו של האב לשוב ולכתוב. "מבחינתי, התנהגותו של הבן החריג, נתפסת כהתרסה גנטית נגד התפשרותו הבלתי נסלחת של אביו, שבגד בכושר יצירתו למען משרה ניהולית בטוחה" (ניצן אבירם).
– (על פי "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר" מאת א.ב. יהושע)

50 שנה מתום מלחמת העולם השנייה ניצולי שואה רבים נושאים, עדיין, בתוכם זיכרון חי של הטראומה. הסרט עוקב אחר קבוצה של ניצולים השוהים בבי"ח אברבנל, במחלקה הפסיכו-גריאטרית, בין 15 ל- 45 שנים : ג. כמו רובוט, אינה מסוגלת להפסיק לעבוד. ח. ממשיכה לנקות בתי שימוש וא. מחפשת את ילדה המת כאילו המלחמה עדיין לא נגמרה. מדוע, קרסו אנשים אלה ולא הצליחו לשקם את חייהם, למה הפך השיגעון למפלט והאם השהות הממושכת שלהם בבית החולים היא תוצאה של מחלתם או, אולי גם תולדה של התעלמות החברה בישראל מקבוצה אילמת הסמויה מן העין?

בשבת ה – 18 למאי 1996 היה אמור זיאד (ממשפחת ווחש) לענוד טבעת על אצבעה של מנאל (ממשפחת נימר), לעיני מאות חוגגים מהכפר כעביה, אלא שמסיבת האירוסין העליזה הפכה למרחץ דמים.בין שתי המשפחות החזקות בכפר, ווחש ונימר, היו קשרי נישואין אך היתה גם שנאה מתמדת שבבסיסה מאבקים על שליטה בכפר.זהו סיפור אנושי מזעזע שבמרכזו עימות בין עוצמת הכבוד של גברים ועוצמת הייאוש של נשים שאיבדו את בניהם.על הכאב, רגשות הנקם, חוסר הטעם של מנהגי נקמת הדם, התקווה לשינוי והפחד מכך שהכפר לא יתאחד לעולם – על כל זאת מדברים בפתיחות יוצאת דופן בני הכפר.

בשנת 1948, בזמן מלחמת השחרור, פונו תושבי בירעם מכפרם בהבטחה מפורשת כי יוכלו לחזור לבתיהם. הכפר נהרס וההבטחה לא קוימה מעולם. המיתוס הברעמי הפך את חורבות הכפר למוקד עליה לרגל. ביום הפסחא מתאחדים יוצאי בירעם ומקדשים בלחיצת יד את עקרון הסולידריות המנחה אותם, שבו "הראשון יהיה אחרון"- כדברי הפסוק מן הברית החדשה. פליטי הכפר; הזקנים חובשי העבאיה וגם הדור הצעיר, ביניהם השחקן יוסף אבו ורדה ולינדה עייסא, קצינת מבחן החיה בתל אביב מתחבטים בדילמות שימור חווית הגירוש מכפרם מול ההשתלבות בחברה היהודית הסובבת אותם.

נקודת מבט ייחודית, על תקופת משבר מהקשות והמעניינות בתולדות מדינת ישראל, דרך עיניהם של נביל והישאם – צמד בדרנים ירדנים בעלי אישיות ססגונית וחמה.ב -5 בנובמבר 1995 תכננו להתחיל את מסע ההופעות הראשון וההיסטורי שלהם, עם המופע "שלום, שלום" בישראל. בשל רצח רבין שאירע ערב המסע, דחו את ביקורם בשבוע והגיעו לארץ סוערת ואבלה. הסרט עוקב אחריהם, מהיומיים האחרונים בעמאן לפני היציאה, דרך ההגעה לארץ, הביקור בקבר רבין ועד לארוע השיא – ההופעה בתאטרון הקאמרי בפני קהל ישראלי המסתיימת בהצלחה מסחררת. אלא שהשמחה הגדולה נקטעת למחרת בבוקר, כשהישאם מקבל את ההודעה על סילוקו מאיגוד הסופרים הירדני. "לכדתי רגע חמקמק במעבר בין הכמעט שלום בו היינו לייאוש הנורא שבא בעקבות רצח רבין.אישיותם הכנה והכובשת של נביל והישאם החזירה לי את האמונה בטיב האדם" (שרון שמיר).

כמה ימים במחיצתו של הצייר משה גרשוני מהווים סיכום חיים ויצירה – מעין הכנה לפרידה מהחיים ומהאומנות. גרשוני, אחד האומנים החשובים של ישראל, מייצג בדמותו ובעבודותיו, בצורה מגוונת ורבת סתירות את האדם הישראלי. גרשוני הוא אמן טוטאלי במובן שאין הבדל בין חייו ואומנותו. הבעיות המעסיקות אותו בחייו- החיפוש המתמיד, הזיכרון והשיכחה, מעסיקות אותו גם בעבודתו האומנותית.ברבות מיצירותיו מופיעים שורות של שירים או אזכורים של מוסיקאים, ולכן למוסיקה חלק דומיננטי בסרט. קצב הסרט והעריכה גורמים לכך שהצופה לא יוכל להבדיל בין החיים והאמנות, בדיוק כמו במהלך חייו של גרשוני האדם והיוצר. "לזכור: מאיפה יצאת ,לאן באת, לאן את הולכת. אם תזכרי, תוכלי להפוך את הזיכרון למעשה. שלא יעברו חייך בארץ הזאת קטועה מהשורשים של עצמך" (זיוה פוסטק)

אב ובנו יוצאים לגרמניה במטרה לפגוש את משפחתם הקרובה ולברר האם יתכן שהייתה שותפה לזוועות הנאצים.האב שנולד כנוצרי גרמני בשלהי מלחמת העולם השניה, גילה בנערותו את העבר הקשה של עמו, ערק מהצבא הגרמני וברח לישראל. כאן, בקיבוץ, התחתן עם בת לניצולי שואה והקים משפחה חרף הקשיים. הבן שבילדותו כונה ע"י הילדים בקיבוץ "חצי" – חצי גרמני וחצי יהודי, הוא כיום צלם טלוויזיה. יחד הם יוצאים לבדוק האם נכונה השמועה שדוד וולפגנג היה צלם בסרטי תעמולה של הנאצים.

במהלך 1996, על רקע השינויים הפוליטיים והחברתיים באזורנו, יוצאת זהבה בן, מלכת הזמר המזרחי בישראל, למסע הופעות.במהלך המסע היא כובשת קהל חדש ברחוב הערבי ופותחת חלון לשלום בין ישראל לשכנותיה הערביות. המצלמה העוקבת אחר זהבה, הנמצאת בנקודה חשובה בקריירה שלה, מספרת את סיפורה האישי והאנושי – סיפור סינדרלה.

תמי, אמו של רן, בימאי הסרט, איבדה את ראייתה בגיל 40. תהליך ההתעוורות נמשך קרוב לעשר שנים, במהלכו עשתה תמי מאמצים עילאיים כדי שהילדים לא ירגישו שינוי בשגרת חיי המשפחה. רק כשהחלה תמי לשחק כדורת דשא לעיוורים, המילה "עיוור" נאמרה לראשונה. שיאה של ההתמודדות המשותפת עם העיוורון מתועד, ברגישות רבה, מנקודת מבטו של רן, הבן, המלווה את אימו במרוצה השאפתני אחר המדליה, באולימפיאדת הנכים באטלנטה.

במהלך מלחה"ע השנייה מצאו רבים מיהודי אירופה, מקלט בשנחאי, מכיוון שהייתה המקום היחיד אליו יכלו להיכנס מהגרים ללא ויזה ומבלי שיצטרכו לשלם סכום כסף גדול. רוב הפליטים התגוררו ברובע שנקרא "הונקו" ויצרו בשכונותיה גירסה משלהם לתרבות הגרמנית-וינאית. בסוף שנת 43 נכנעה ממשלת יפן ללחץ מתמשך מצד הנאצים והקימה גטו עבור 14,000 הפליטים היהודים. אחרי פירוק הגטו לא היה ליהודים מושג לאן ילכו – חלקם הצליחו להגר לצפון ודרום אמריקה, השאר חיכו חסרי ישע. עם הקמת מדינת ישראל החליטו רבים מגולי שנחאי לעלות לארץ ישראל.

ג'ני וג'ני נפגשות כל יום. ג'ני וג'ני מדברות כל יום. ג'ני וג'ני מתכתבות. לג'ני וג'ני יש לב שבור ושמחות. ג'ני וג'ני הן בנות דודות, בנות 17, בנות העיר בת ים. הסרט עוקב אחר קיץ אחד בחייהן ומלווה את השוטטות שלהן בין ילדות לבין נשיות – איך מתפענח העולם בעיניהן? מה דמותה של התודעה הנשית הנפקחת אצלן? מה הן אוהבות וממה הן סובלות? על מה הן חולמות וממה הן מפחדות? איך נפרש בפניהן ובפנינו המימד הטרגי של הקיום הנשי והקסם שלו? ובעיקר, מהו אותו רטט של צימאון חיים, של חיוניות, של תשוקה, שיש בהן ושאותו מבקש הסרט ללכוד?

לפני חמישים שנה בסקופיה, הושלכו, על ידי האיטלקים והבולגרים, למחנה ריכוז, סולומון אדיז'ס ובנו הפרופ' יצחק. משם, כשהם מתחזים למוסלמים ברחו לאלבניה והתחבאו אצל כפריים מוסלמים.סולומון האב, התחזה גם לרופא והפך מפורסם בכל הסביבה. בתום המלחמה חזרו ליגוסלביה ומשם עלו לארץ. חמישים שנה אחרי, חוזרים השניים למחנה הריכוז בלב העיר סקופיה ומשם לאלבניה, לפגישה עם המשפחה שהצילה אותם מידי הנאצים.

בשבועות האחרונים לחייו יוצא אמיל חביבי, מי שהיה מנהיג פוליטי וחבר כנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית ומהבולטים בספרות הערבית המודרנית, למסע פנימי אל עצמו ואל עברו. המתחים הפנימיים המלווים את הדואליות שבחייו – הספרות מול הפוליטיקה, הנאמנות לעמו הפלסטיני מול היותו ערבי-ישראלי, אהבתו הגדולה לעיר הולדתו חיפה ולים המשמש לו מפלט מן הסערות הפוליטיות שפקדו את חייו – כל אלה מוצגים מנקודת מבטו ומשרטטים את דיוקנו.

בבית משותף ביפו חיים בצפיפות ערבים ויהודים, ימנים ושמאלנים. חסקי – ועד הבית הנצחי, עומר – מוסלמי מריר המקווה לטוב, צ'רלי וסמיה – ערבים נוצרים המנסים להנחיל לבניהם את ערכי הכנסייה, איציק – יו"ר מועדון מעריצי אלוויס פרסלי, שהיה אחד המתנגדים לכניסת ערבים לבניין, מזל – בולשת אחרי בתה אותה תפסה פעם יוצאת עם ערבים, עודד – חובב כלבים ושונא ערבים מוצהר ואילנה – חברה ב"נשים בשחור" המפגינה כל שבוע למען הפלסטינים, אך מנותקת לחלוטין משכניה. דו-קיום עדין, שבו מפגש הפסגה החשוב ביותר הוא אספת הדיירים בליל ירח חורפי בחצר, כשעל הפרק איומי ההתפטרות הנצחיים של ראש הועד. "הבית המשותף ב'אלברט קיוסו 3' היה עבורנו מעין 'מעבדה של חדר מדרגות' בה הדו קיום המיוחל נבחן בפן אנושי, יומיומי, מרגש ורחוק מסיסמאות" (תמי גרוס ויובל כהן).

עם התקרב מועד הבחירות יוצא הבמאי, אבי מוגרבי, לעשות סרט דוקומנטרי על הפוליטיקאי המושמץ ביותר אך גם נערץ על רבים, שר לשעבר בממשלות הליכוד, לוחם וקצין צבא אגדי, אריק שרון. למוגרבי שסרב לשרת במלחמת לבנון מטעמים מצפוניים יש יחס אישי כלפי שרון, שהמלחמה הזאת הייתה פרי רוחו. יחד עם זאת, במהלך עשיית הסרט מתגלה שרון באור לא צפוי. מוגרבי מגלה, להפתעתו, ששרון אדם חביב בעל אישיות חמימה, כלל לא דומה לדימוי שהיה לו עליו. תוך כדי המרוץ אל יום הבחירות מניח מוגרבי את עמדותיו הפוליטיות השמאליות בצד, מתקרב במידה מפתיעה אל שרון ומוצא את עצמו בסופו של המסע באירוע הזוי, רוקד עם חסידי ברסלב ושר שירי תמיכה בביבי נתניהו – סיפורו של המפגש הבלתי אפשרי בין שמאל וימין במציאות הישראלית.

12 שנה לאחר שהגיעה ארצה ממונטריאול, מגיעה פטרישיה אל "גשר לחיים" – מרכז גמילה מסמים, כדי להיפרד סופית ממה שהיא מגדירה "החבר הכי טוב שלי" – הסם. מול פטרישיה עומד אופיר, מטפל כריזמטי ודומיננטי, אשר מעולם לא היה מכור. העימותים וההתפייסויות שבין השניים מפרקים את דינמיקת היחסים המוכרים שבין מטפל ומטופל וההתמכרות לסם מתחלפת בהתמכרות לטיפול. הסרט מתעד את תהליך הגמילה של פטרישיה ואגב כך "מקלף" אותה גלד גלד, עד לגרעין האמת שמציג תמונת חיים מפתיעה וצפויה כאחד. הוא חושף את הסוד הנורא מכל.

בעקבות ידיעה המופיעה בעיתון ומספרת על מותו של משורר צעיר בשם שאול חבליו, יוצא הבמאי-שחקן דניאל וקסמן לחקירתה של פרשיית מוות מסתורית בגליל. במהלך החקירה ובמפגש עם חמשת החשודים הקשורים בפרשה הוא חושף קשר מחתרתי של שתיקה סביב סוד אפל, (אחד המיתוסים המרכזיים בהיסטוריה היהודית – אוצרות המקדש). וקסמן המתוודע אל קבוצת קנאים המנסים להתנקש בחייו, חייב לרדת למחתרת ולמהר לסיים את הסרט שישמש תעודת ביטוח לחייו.

איריס, פורצת מקצועית מתאהבת באבי, טייס ומנכ"ל חברת מחשבים. כדי לזכות באהבתו היא משתדלת להסתיר את זהותה האמיתית ומתחפשת לאשת חברה עשירה. כל זאת, עד שמסתבר לה שהטייס, המנכ"ל גם הוא נוכל…קומדיה רומנטית של טעויות, בתוך מציאות ישראלית של אשכנזים וספרדים, שוטרים וגנבים.

יוסי חנקין, בנו של מייסד ארגון "השומר", יחזקאל חנקין, נולד ב- 1913 וגדל בנופי הגליל בתקופה שהתורכים ואחריהם הבריטים שלטו בארץ. בגיל 80 יוצא יוסי, סבו של הבמאי, לפגוש את הנופים שעיצבו את חייו – החל מילדותו בצל האגדות על אביו הצייד, דרך חייו כלוחם וכעובד אדמה ויערות וכלה בגינתו הקטנה בפתח תקווה שם הוא מארח את נכדיו ומגיש להם סלט ישראלי קצוץ ולחם המרוח בשמן, לימון ושום.

דרך תיאור "קריירה רפואית" של שני רופאים נאצים, האחד – רופא צעיר שרכש את מיומנותו המקצועית במבצע "המתת חסד" והפך למפקד הראשון של טרבלינקה והשני – גניקולוג בעל מוניטין, שהפך לרופא ניסויי העיקור באושוויץ, עוסק הסרט בשאלות של אתיקה רפואית לאור חשיפת אחריותה של הרפואה הגרמנית ביצירת מנגנוני ההשמדה של השואה. לנוכח אמיתות אלו נבחן גם מצבה של האתיקה הרפואית כיום. "מעולם לא הבנתי מה עשו כל כך הרבה רופאים במקומות בהם הרגו בני אדם. ביקשתי להציב תמרור אזהרה במקום ובזמן שבו רופאים בגדו בייעודם כמרפאים, באירופה של ראשית המאה ה-20" (ניצן אבירם).

מאבקה של אישה בת 52 מיבנה, היוצאת לגלות את עקבותיו של בעלה, דני סעיל, איש "הפנתרים השחורים" שנעלם לפני 20 שנה בנסיבות פוליטיות. האישה, מזל סעיל, עגונה ואינה יכולה להינשא מחדש, מתגלה כלוחמת והופכת לגיבורה כשהיא נאלצת להתמודד מול הממסד הדתי והבטחוני בישראל, המנסה לטענתה, למנוע ממנה מידע אודות בעלה."היה לי חשוב להעמיד את המצלמה שלי לרשותו של הפרט במלחמה מול הממסד. לבסוף, בעקבות הסרט התקבל המידע שדני סעיל קבור בבגדד ומזל שוחררה מעגינותה. סרטים כן יכולים להשפיע" (דוד פישר).

בתקופת האינתיפאדה, לאחר הסכמי השלום באוסלו, נפגשו שתי קבוצות תאטרון ירושלמיות – ה"חאן הירושלמי" (יהודים) ו"אל קאסבה" (ערבים), בעבודה על ההצגה "רומיאו ויוליה בירושלים".במיקרו קוסמוס של התאטרון, במושגים של שנאת אחים שהתנהלה בעיר ורונה, שם האהבה משמעותה מוות, מחפשים השחקנים תשובות ודרכים לגעת בתהום התיסכול, השנאה והכאב. בתוך השקר המוסכם של התאטרון משתקפת מערכת היחסים הסבוכה והטעונה בין קבוצות השחקנים. הגבולות בין פנים וחוץ, בין דמיון ומציאות מטשטשים תוך כדי העבודה ואיתם מתגבשת ההכרה כי הדרך היחידה לעשייה משותפת היא הפשרה.

עבור רוב אזרחי אירופה הניצחון במלחמת העולם השנייה היה מאורע משמח ומלא תקווה. עבור היהודים, ההלם, תחושת האובדן, הייאוש והאבל הכבד גברו על התקווה. הרצון לנקמה היה עז והוביל לפעילות שעיקרה היה סגירת חשבון עם הנאצים. יהודים רבים החלו להקים קבוצות נקם. חיילי החטיבה השניה של הבריגדה הבריטית, למשל, ארגנו את "חוליית המוציאים לפועל" וכשהם לובשים את מדי הבריטים עצרו עשרות נאצים ושפטו אותם בחשאי במשפטי שדה חפוזים. הם כינו את עצמם "הנוקמים". הקבוצה המסוכנת ביותר "נקמה", מנתה כ- 60 יהודים, פרטיזנים לשעבר ושאר "שורדים מקצועיים", שהגיעו לגרמניה במטרה לבצע מבצעי נקם ברמת מורכבות גבוהה.

"עקום הוא ריחה של היקנטליסה / כשם שעקום הוא גבעולה ועקומה הפילוסופיה שלה."בחודש מאי 94 נדם אחד הקולות המורכבים, הייחודיים והמשמעותיים שקמו לתרבות הישראלית. המשורר, האמן, הכוריאוגרף והמבקר, חזי לסקלי, נפטר בגיל 42 ממחלת האיידס. בפברואר 96 יוצא צוות הסרטה בעקבות המילים שהותיר אחריו. "יקנטליסה" הוא דיוקן קולנועי של משורר שהלך לעולמו, נסיון לפצח סוד וחתירה בלתי מתפשרת לגילוי הגנטיקה של היופי. לסקלי ידע כי החיים והאומנות תובעים את ליטרת הבשר שלהם וכאמן טוטאלי שטשטש את הגבולות בין השניים, הוא גם שילם על כך מחיר כבד.

בשעת אחה"צ הופך רדיו פשוט שעומד בסלון הבית, למרכז חייה של רבקה סולרסקי. את רבקה מכיר כל שדר בכל תחנת רדיו, כי מאז שהתגברה על הפחד הראשוני שלה, היא לא מפסיקה להתקשר לרדיו, לפצח חידונים, לחרוז חמשירים ולגרוף פרסים. היא לא ממש עובדת, אך בקיאותה בחידוני הרדיו, כך היא מקווה, תביא לה פרנסה טובה. סיפור מהחיים, בצל תרבות השפע הישראלית של שנות ה- 90.

באמצעות שלושה שחקנים, המאמן ובנו העוזר, מתועדת ההוויה של קבוצת כדורגל צעירה במהלך העונה. יעקב המאמן רואה עצמו כמחנך ומעניק לקבוצתו יחס אבהי ומקצועי שמזכה אותו בהערצת הילדים. גיא בנו, בן ה- 15, רצה להיות שחקן ונכשל. מאז הוא ליד אבא, נושא כליו ועוזרו, ובמחיצתם של שחקנים-ילדים בני עשר. אלעד, קפטן הקבוצה, נתקל בקשיים בבית הספר עקב בעיות ריכוז. עידן אינטלגנטי אבל לא זוכה לתמיכת המאמן. עידו משיכון ל', מקווה שיעקוב ישים לב אליו וייתן לו יותר דקות משחק. לאורך העונה, דרך משחקים, אימונים, ראיונות אישיים, ביקורים בבית ואירועים חברתיים הם נצפים, מדברים ומשחקים את הסרט הזה.

מלחמת עניים בעשירים על כר הדשא. קבוצת הכדורגל של העיירה בית שאן נלחמת על חייה בליגה הלאומית. הקרב על הכדור הופך למלחמת מעמדות. בית שאן נגד תל אביב, נגד חיפה, נגד שאר העולם. מאחורי שחקני הקבוצה עומדים כל אנשי העיירה. מלחמה עם סוף טוב!

בפורים 1994, ביצע ד"ר ברוך גולדשטיין טבח במתפללים ערבים במערת המכפלה – 119 כדורים נורו. הטבח המחריד הניע את ממשלת רבין להוציא מחוץ לחוק את תנועת "כך" ו"כהנא חי". אלא שהימין הקיצוני התארגן במסגרות אחרות, כדי לממש את התנגדותו למהלכי השלום ויצא בהפגנות אלימות וקריאות לאי ציות לחוקי המדינה. ב – 4 בנובמבר 1995 ירה יגאל אמיר שלושה כדורים בגבו של יצחק רבין ראש הממשלה. צילומי הסרט החלו כשנה וחצי לפני הרצח, במטרה לבדוק את סכנת מלחמת האחים בישראל והסתיימו עם הרצח שהביא לשיאו את העימות הפנימי בחברה הישראלית. הסרט מתעד את החרדה, התהייה והפחד שמקננים בלב כל אחד מאתנו לגבי דמותה ועתידה של המדינה

"רשימות קצמן" הוא סרט מוקומנטרי באורך מלא, המספר בטון אירוני וסאטירי, תוך שמירה על חזות רצינית, את סיפורה של מדינת ישראל והציונות תוך התחקות אחר קורותיו החמקמקות של שמואל קצמן, והשפעתו הלא מתועדת על תהליכי ההיסטוריה. סיפורו המדהים של קצמן הוא רק נדבך אחד, סיפור המסגרת של הסרט, גם הוא דוקומנטרי באופיו, עוסק בתלאותיו של הבמאי המנסה ליצור סרט תיעודי. הסרט הופך לשליחות לדורות הבאים ולדורות הקודמים דבר המניע את הבמאי להיטלטל בעולם כולו בחיפושיו אחר קצמן ומובילים אותו למסע אל תוך עצמו ולתוך פחדיו וחולשותיו מהם הוא מנסה לברוח. נקודת המפגש בין סיפורו של קצמן ותלאותיו של הבמאי יוצרים הקבלה בלתי נמנעת בין שני אנשי החזון האובססיביים הללו, והניגוד בין הדמויות הוא שיוצר את המתח הבסיסי של הסרט. הסרט הינו סאטירה על הממסד הפוליטי שאינה חוסכת חצים לכיוון החלום הציוני ולהשלכות הזיכרון הקולקטיבי שלנו על ישראל של היום. תלאותיו של הבמאי של הסרט-בתוך-הסרט, יציגו את השקפת עולמו הלירית של הסרט ויבליטו את הפער בין ישראל שהוריש לנו קצמן וישראל שהייתה יכולה להיות. הסרט צולם בישראל, ארה"ב, אוקרינה, הולנד, יפן ותילנד

אמו הקשישה של הבמאי סובלת מהפרעה קיצונית של אספנות ואגרנות כפייתית. נגר פלשתינאי מבית חנניה, שמגיח בצורה מפוקפקת לתוך חיי האם, מכניס את המשפחה המפוררת לסחרור וגורם לה להתלכד בנסיון להגן על האם מפני עצמה.
"איפה הדברים שלי" מתעד מציאות ווכחנית אובססיבית ועקשנית לצד חום, קרבה, פיוס, והיפוך תפקידים בין הבמאי לבין אמו. הסרט האמיץ מעורר שאלות הנוגעות בזקנה, כבוד ומציצנות כשהוא מתגרה בגבולות החשיפה האישית, במרחב שבין האינטימי למשפחתי, בין האישי לציבורי, ומתעכב על בדידותו הפנימית של היחיד בחיק המשפחה.

מתוך פרויקט "ניו-מדיה".
הזמן הוא 88 שנה מעכשיו, בעתיד. מתחת לעיר העתיקה של ירושלים מתגלה בחפירה חדשה פיסת היסטוריה עתידנית. נער צעיר ומסתורי מגלה מקדשים ודפוסים ארכיטקטוניים בלתי ידועים, הקבורים מתחת לעיר העתיקה של ירושלים. התגלית חושפת שכבות עצומות של חללים תת-קרקעיים בעלי ממדי-ענק, שנבנו על ידי כוחות או מכונות עלומים, בשעה ששיבוש זמנים מתחיל להתרחש. בית המקדש השלישי, שכידוע לא נבנה מעולם, נמצא בספק בצורת מאיץ חלקיקים שנבנה בסודיות. האסטרונאוט הזעיר נתקל בארכיטקטורה קלידוסקופית, בכיפות ובצריחים המדמים תבניות של מקדשים מחד, ומכונות ועבר-עתיד חייזרי מאידך. בתגליות גם חומרים שעברו תהליך עצמאי של שעתוק מערכות ויצור מידע, חללים אין-סופיים שעברו מוטציה, נאנו-שרידים, נטושים. באמצעות פירצה בבאר הנשמות שמתחת להר הבית, חודר החוקר הקטן, שהוא אולי שרף מודרני, אולי רובוט, עמוק אל מתחת לפני השטח הקדושים אל תוך שדות אנרגיה מגנטיים תת-קרקעיים ומציאות זרה.עיר בשם אורסולימום היא האזכור הראשון של ירושלים במצריים העתיקה, בשנת 1330 לפני הספירה. החלק העתיק ביותר של העיר יושב באלף הרביעית לפני הספירה, מה שהופך את ירושלים לאחת הערים העתיקות ביותר בעולם. במהלך ההיסטוריה הארוכה שלה, העיר נהרסה פעמיים, הייתה במצור 23 פעמים, הותקפה 52 פעמים ונתפסה מחדש 44 פעמים.כאשר שליטים כבשו את העיר הם בנו רחובות חדשים מעל לרחובות הקיימים. שכבות של רבעים שעדיין לא נתגלו קבורים מתחתם עד היום.

כשבנו הרביעי ג'יבריל נולד, עימאד, פלאח פלסטיני, מקבל את המצלמה הראשונה שלו. בכפר שלו – בילעין, מתחילה בניית גדר ההפרדה על אדמות תושבי הכפר ולכן הם מתחילים להתנגד נגד החלטה זו. במשך יותר משש שנים עימאד מתעד את המאבק המונהג על ידי שנים מחבריו הטובים ובו בעת מצלם את בנו הולך וגודל. במהרה משפיע המאבק על משפחתו ועל חייו שלו. מעצרים יומיים ופלישות ליליות מעוררות פחד במשפחה, חבריו ואחיו נעצרים, נפגעים מירי או נעצרים ונשלחים לכלא. מצלמה אחר מצלמה מרוסקת או נורית , כל מצלמה היא פרק בחייו.

במהלך חודש אוגוסט 2011 יצאו שורה של יוצרים דוקומנטריים להביא מבט קולנועי-תיעודי על המאבק האזרחי. כל יוצר ביים סרט קצר שהביא את נקודת מבטו האישית על האירועים. רצף הסרטים מייצר פריזמה רחבה ומרגשת של אנשים מכל קצוות החברה, שהחליטו לקום ולעשות מעשה.

במאי פרויקט התעוררות: אסף סודרי, ברק הימן, גל גבאי, דניאל סיון, זיו שמש, טלי שמש, יוסי בלוך, לביא ונונו, מויש גולדברג, נאוה מזרחי, ניר הורוויץ, עדי ברש, ראובן ברודצקי, רותי שץ, רן טל, שירלי ברקוביץ', תאופיק אבו ואיל, תומר יוסף.

אף אחד לא רצה לפתוח את היומן של אבא אחרי מותו, כנראה משום ששתק כל חייו. לך תדע איזה שדים יקפצו ממקום שהיה נעול כל כך הרבה זמן. אני פתחתי. מטהאוזן, גוזן, קונצקריכן, מכות, רעב, קניבליזם, הומוסקסוליאזם. השדים חגגו. כמה מקומות היו מוכרים לי מלקסיקון השואה הישראלי, אבל היו כאלה שלא שמעתי עליהם מימיי, וכמו נלקחו משר הטבעות. הזויים, דמיוניים, חסרי ממשות. נסעתי לשם עם מצלמה כדי לשנות את גורלם. חצי דרך עשיתי לבד. את החצי השני כפיתי על אחיי, שלא הסכימו להשתתף בו גם כשזחלו במערות, יערות וצריפים הרוסים, שהיו קיימים רק בתוך יומן. זה לא סרט על השואה, כי רוב הזמן צחקנו. זה סרט על אינטימיות נדירה, שהחליפה כאב בהומור מתוק ומר.

עולמו המושלם של אבשלום, אלוף פארקור, מתחיל להיסדק לקראת שובו הקרב של אביו מהכלא. מעצרו של האב לפני שלוש שנים הותיר את אשתו, ריקי, לפרנס לבדה שישה ילדים. הסרט מלווה את הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים עימם מתמודדים אבשלום וריקי. כיצד יתמודדו עם שובו של האב?

שמות המשפחה שלהם מעוררים אימה ופלצות… גרינג, הימלר, הס."ילדי היטלר" מביא, לראשונה אל המסך, את צאצאיהם של אלו שלחשו על אוזנו של היטלר – הקצינים המשפיעים ביותר במשטר הנאצי, שהשאירו אחריהם מורשת מפלצתית אשר תקשור אותם לצמיתות לאחד הפשעים הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית. ב"ילדי היטלר" הם חושפים אל מול המצלמה את הקונפליקט בו מתנהלים חייהם עת מצד אחד הם חשים את הקשר הטבעי למולידיהם ומצד שני התמודדותם עם תחושת האשם והאחריות למעשיהם הנפשעים של הוריהם.לאורך הסרט יתברר שהחיים הולידו מפגשים טעונים ובלתי צפויים בין "ילדי היטלר" ומשפחות קורבנות השואה. במהלך למעלה משישים השנים שחלפו הצטלבה, מסתבר, דרכם של בני המחוללים עם בני הניצולים והולידה דיאלוג חדש, חריף ומרתק.
בין המצולמים ב"ילדי היטלר": בנו של האנס פרנק, מושל פולין, אשר נוסע ברחבי גרמניה להיפגש עם בני נוער, לספר על הזוועות שחולל אביו ולהזהירם ממפלגות הימין הקיצוני, בתו של אמון גת, מפקד מחנה פלאשוב הזכור לשמצה מהסרט "רשימת שינדלר", אחייניתו של היינריך הימלר שנישאה לבחור יהודי-ישראלי בן לניצולי שואה, בטינה גרינג אחייניתו של הרמן הרינג שבמסגרת הניסיון להתנתק מהעבר האפל של משפחתה עשתה, ביחד עם אחיה, ניתוח עיקור כדי "לעצור את שרשרת "גרינג"" וריינר הס, נכדו של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ, המגיע לראשונה לבקר במחנה ובוילה בה התגוררה המשפחה במהלך המלחמה וגידלה את ילדיה כשזוועות המחנה והקרמטוריום במרחק מטרים ספורים מהם. "ילדי היטלר" הינו סרטו של הבמאי והמפיק חנוך זאבי, יוצר ותיק שמאחוריו סרטים רבים שעסקו בנושא השואה בדור השני והשלישי ובין סרטיו גם: "צילו של הפיהרר", "שואה – הדור הבא".

במשך ארבע שנים תיעדה הבימאית את רעות — נערה שהתגלגלה בין מוסדות ולבסוף נפלטה לרחוב. בהיותה בת 17 בלבד, ילדה רעות את בנה הראשון והוא נלקח ממנה מיד ע"י שירותי הרווחה. במהלך הצילומים, בעודה נאבקת במדינה לבדה על אחזקת בנה, היא מכירה גבר פלסטינאי ונישאת לו, עוברת לגור בכפר ערבי ויולדת שני ילדים נוספים. לאורך הדרך היא פוגשת אנשים שמנסים לעזור לה אך גם מנצלים לא מעט את הנערה האבודה. בין היתר, נרקמת מערכת יחסים בלתי אפשרית בינה לבין משפחת האומנה של בנה הבכור, משפחה דתית מגוש קטיף. לאורך השנים מצליחה הבמאית לחשוף אט אט את דמותה המסוגרת אך הנוגעת ללב של רעות, שכל רצונה הוא מקום משלה ומעט שלווה, אך חייה מלאים בתפניות שאינן מפסיקות לרגע להפתיע ולזעזע, עד לסופו הטרגי של הסיפור.

פרק ראשון מתוך הפרויקט "ההורים שלי" המורכב מסדרת סרטים תיעודיים בהם במאים מצלמים את מערכת היחסים האינטימית של ההורים שלהם.

ההורים של ניר חיים יחד בקיבוץ ארבעים שנה. בשלוש שנים האחרונות ניר מצלם את מערכת היחסים בינהם. תמי מטפלת ביעקב שחולה בפרקינסון מתקדם. הוא מצלם את אבא שלו במקלחת, בשרותים ומיטה, נתמך ותלוי לגמרי באישתו. הוא מצלם את אמא שלו מאבדת את מידת הרחמים, צועקת ומשתוללת מול גבר חסר אונים. ניר מתסכל עליהם ורואה גיהנום. בשיא של הגהנום משהו נרגע, הרגעים מתחלפים והקירבה בינהם פיזית וחזקה. הוא מצלם רגעים של חסד. אמא שלו לא ויתרה, היא הולכת עם הגבר שלה עד הסוף, היא נשארת ומטפלת בו. הוא מצלם אהבה. הסרט הוא חלק מפרויקט "ההורים שלי" בעריכתה של טלי שמש, ומורכב מסרטים תיעודיים בהם במאים מצלמים את מערכת היחסים האינטימית של הוריהם.

פרק שלישי מתוך הפרויקט "ההורים שלי" המורכב מסדרת סרטים תיעודיים בהם במאים מצלמים את מערכת היחסים האינטימית של ההורים שלהם. 

ציפורה ויעקב, ההורים של גיתית, נשואים כבר 50 שנים. ציפורה הייתה מורה מחנכת בבית ספר יסודי, יעקב עבד בתפקיד בכיר במשרד האוצר. אנשים רגילים. גרים בבית הכרם בירושלים, שלושה ילדים, אחד עשר נכדים. במשך שנה וחצי צילמה גיתית את הוריה מתמודדים עם פחדים ותסכולים מודחקים, שמתפוצצים ברגע שהגורל טורף עבורם את הקלפים. יעקב עובר אירוע מוחי ואחרי חודשים ארוכים של שיקום חוזר הביתה בכיסא גלגלים ועם מטפל פיליפיני צמוד. ציפורה שנאלצת לקבל את השינויים שחלים בגבר שלה בבית וביחסים, מרגישה אבודה ורוצה לעזוב.

צלילה עמוקה אל תוך משבר קשה בזוגיות מצולמת דרך עיניה של הבת.

פרק שני מתוך הפרויקט "ההורים שלי" המורכב מסדרת סרטים תיעודיים בהם במאים מצלמים את מערכת היחסים האינטימית של ההורים שלהם.

אמא של ג'ייסון עזבה את אביו אחרי 22 שנות נישואין. כשהיא עזבה את הבית ג'ייסון ואחותו ניתקו איתה קשר, כי הם הרגישו נטושים. עכשיו, שלוש שנים אחרי פרוק התא המשפחתי, ג'ייסון יוצא לראשונה לבקר את אמו, שחיה מאז בחושה באחד החופים בסיני. שנטי חושפת לראשונה בפני בנה, את הסיפור שלה ושל מרטין, אביו. היא מקריאה לו מהיומנים שכתבה לאורך השנים והתמונה הזוגית המושלמת שאחז בה נשברת ומתחלפת באמת חדשה. ג'ייסון מגלה ששנטי היא קודם כל אשה, הרבה לפני שהיא אמא. הסרט הוא חלק מפרויקט "ההורים שלי" בעריכתה של טלי שמש, ומורכב מסרטים תיעודיים בהם במאים מצלמים א ת מערכת היחסים האינטימית של הוריהם.

פרק רביעי מתוך הפרויקט "ההורים שלי" המורכב מסדרת סרטים תיעודיים בהם במאים מצלמים את מערכת היחסים האינטימית של ההורים שלהם.

אוהב נולד לפני 40 שנה בקומונה בראש פינה. קומונה של היפים אנרכיסטיים שהוקמה על ידי הוריו. פעם בשנה הוא נוסע לביקור אצל ההורים שלו שחיים באוסטרליה בבית מקסים ומבודד. ההורים של אוהב, ניצה ודיק חיים יחד תחת אותה קורת גג, אבל ישנים בחדרים ובמיטות נפרדות. אוהב מצלם שני אנשים שחיים יחד באותו חלל אבל מרגישים לגמרי לבד. התמונה המתעתעת של זוג היפים משוחררים ופתוחים שמזדקנים בכיף ומעשנים את החומר הטוב ביותר, מתחלפת ותחתיה מתגלה מערכת יחסים מלאה בכעסים על פגיעות ישנות. ניצה לא מצליחה לסלוח לדיק על עשורים של בגידות והשפלות והוא מתמודד עם החיים במחיצת אישה שהחליטה להפסיק לעשות איתו סקס לפני 15 שנה. הביקור של אוהב מטלטל את השקט התעשייתי של ניצה ודיק.

פרויקט "ההורים שלי" מורכב מסדרת סרטים תיעודיים בהם במאים מצלמים את מערכת היחסים האינטימית של ההורים שלהם.

פרק ראשון – "תמי ויעקב"
פרק שני – "שאנטי ומרטין"
פרק שלישי – "ציפורה ויעקב"
פרק רביעי – "ניצה ודיק"

כל סרט הוא יצירה תיעודית עצמאית עם שפה קולנועית משלה, אך לכולם יחד יש כח, כי הם קשורים בכוונה מהותית משותפת: הם מספרים סיפור חשוף של מערכת יחסים אינטימית בין גבר לאישה, בלי להסתיר ובלי לפחד לגעת בכאבים ובחולשות של הדמויות שהתחילו את דרכן המשותפת באהבה ומתישהו בדרך, התרסקו אל המציאות.
יוצרת הפרויקט ועורכת ראשית: טלי שמש.

"עיראק'נרול", סיפורו של דודו טסה, נכדו של דאוד אל כווייתי, במסעו בעקבות השורשים המוזיקליים של משפחתו – האחים דאוד וסלאח אל כווייתי, מגדולי המוזיקאים העיראקיים וממייסדי המוזיקה העיראקית המודרנית. דאוד וסאלח אל כווייתי נחשבים לגדולי המוזיקאים העיראקיים וממייסדי המוזיקה העיראקית המודרנית. הם נחשבו למוזיקאים החביבים על המלך ראזי, בפניו הרבו להופיע ובארמונו התארחו בקביעות ונבחרו לאחרונה בתוכנית טלוויזיה בעירק למוזיקאים החשובים שפעלו במדינה בשנות ה 30. בשנות ה-50 עם עלייתם ארצה התקשו האחים לשחזר את התהילה לה זכו בארץ מולדתם. הם סירבו לאפשר לאיש מבני המשפחה להפוך למוזיקאי ולחוות את אותו כאב. על אף האיסור החמור שהוטל על המשפחה, שני דורות אחרי מות הסב דאוד, נכדו – דודו טסה, שנקרא על שמו, מאמני הרוק'נרול העכשוויים המובילים בישראל, מחליט לצאת למסע לגילוי שורשיו המשפחתיים.  הסרט מתעד את מסעו של דודו בהקלטות האלבום "דודו טסה והכוויתים", בו הוא לוקח את השירים המקוריים של האחים ונותן להם פרשנות אישית חדשה. מלווה במוזיקאי יאיר דלאל, באלברט אליאס (נגן החליל בן ה-92 שהספיק לנגן בישראל עם האחים אל כווייתי) ובאמו כרמלה שמסכימה לראשונה להיכנס לאולפן ההקלטות ולשיר יוצא דודו למסע שורשים מוזיקלי.  בעזרת המוזיקה, השירים והעיבודים החדשים שהוא יוצר הוא מנסה לגשר על פערי הזמן, התרבות והכאב המשפחתי.

ג'יפסי דיווי מגולל את סיפורו של דיוויד ג'ונס, בחור לבן מאלבמה שהפך לנגן פלמנקו צועני באנדלוסיה, דרך עיניהם של חמש נשותיו וחמשת ילדיו – ביניהם הבמאית – שאותם הרג ברכות בשירה ואת כאבם פרט על הגיטרה. זהו דיוקן של אדם שהמציא את עצמו מחדש תוך כדי חיפוש אחרי האושר, יהא המחיר אשר יהא, באותה המידה שזהו סיפור על משפחה ועל רוח הזמן שבו היא נוצרה.

חנה, רינה, רות, תלמה ומרים הן נשים בנות שבעים-שמונים ומעלה. בהדרכתה של הכוראוגרפית גלית ליס, הן מנסות להעלות מופע מחול מקצועי, מופע הקורא תיגר על החברה שמפלה אותן בשל גילן המבוגר, אך יותר מכך, המשתתפות קוראות תיגר על הגיל עצמו ומגבלותיו. זה איננו חוג במוסד גריאטרי. המטרה היא לעלות על במה בפני קהל.הבחירה בריקוד מעמתת כל משתתפת באופן ישיר וחזק עם היכולות והמגבלות האמתיות שלה. החזרות מפרכות, ולחלקן זו תהיה ההופעה הראשונה על במה. נוצר הווי משותף ויש גם מאבקים על מקום ויוקרה, רגעי עצב, שימחה וניצחון. הסרט עוקב אחר תהליך היצירה ומאבקן של הנשים להתגבר על הקשיים, וחושף את סיפורן של נשים עקשניות וחזקות אלה, שכל אחת מהן החליטה בדרכה הייחודית לא לוותר. חלקן מצליחות וחלקן פחות.

ויקי, אם חד הורית ורקדנית סלסה מקסיקנית, ללא עבודה ופרנסה, משאירה את בנה הקטן אצל אמה וטסה לישראל מחופשת לנזירה בעקבות בטו, החבר לשעבר ואבי בנה, שמצליח לעבוד בישראל. ויקי נפגשת במטוס עם יוני, מדען ישראלי צעיר החוזר לישראל ממסע מחקר כדי להתחתן עם חברתו העשירה דפנה. במהלך הטיסה הארוכה נוצרת ביניהם משיכה "אסורה" (היא נזירה, הוא עומד להתחתן). בישראל ויקי ובטו מלמדים סלסה במועדון בתל אביב. יום אחד משטרת ההגירה פושטת לביתם של ויקי ובטו, אך ויקי שמצליחה לברוח מבקשת עזרה מיוני והוא מסכים לתת לה מחסה בביתו ולהתחבא – גם מהמשטרה וגם מהחברה המאד קנאית שלו. דפנה דווקא כן מגלה את ויקי ומלשינה עליה למשטרה. במהלך משפט הגירוש, מודיע פתאום יוני על כוונתו לשאתה לאישתו, והגירוש נדחה.

מרץ 2002 עולה טנק של צה"ל על מטען בעזה. שלושה חיילים נהרגים במקום. מתן ברמן שהיה הכלבן שליווה את הכוח לוקה במהלך האירוע בהלם קרב. מספר שבועות לאחר מכן הוא מתחיל לדווח על כאבי תופת ברגלו ומאובחנת אצלו תסמונת כאב מסתורית בשם CRPS. כל מגע קל שבקלים – לטיפה של בד, משב של רוח או טפטוף של מים – גורם למתן לכאבי תופת שחולפים רק לאחר שעות ארוכות ובאמצעות מינונים גדולים של מורפיום. שבע שנים לאחר האירוע מתן מחליט לשים את העבר מאחור ולקטוע את הרגל.
"לחתוך את הכאב" חושף שכבה אחר שכבה את נפשו של אדם שנלחם על חייו מול שדים פנימיים שלא נותנים לו מנוח, עד לסוף המפתיע שמעורר תהיות לגבי היחסים המורכבים שבין גוף לנפש.

זהו סיפור על משפחה.
משפחה קטנה ופשוטה החיה בצילו של העולם המערבי המודרני והמתועש, ההיפך הגמור מעולמם שלהם.
במשך 13 שנה הם מקיימים שגרת חיים נינוחה ובלתי תלויה הם מצליחים להתעלם כמעט לגמרי מהמציאות הפוליטית והחברתית הגועשת סביבם. אין ביניהם קשר דם, הם אינם בני אותה דת וגם פער הגילאים ביניהם גדול.
הגורל, או או אלי הצורך הקיומי בפרנסה, הפגיש אותם ברפת קטנה וישנה במושב ניר ישראל. בפאתי הנגב המערבי, שם הם מנהלים משק המהווה מיקרו קוסמוס לעולם שבחוץ ומפגיש שלושה סיפורים אנושיים, של שלושה אנשים כל כך שונים, אבל כל כך דומים.
בכל בוקר מחדש נראה כי האהבה המשותפת שלהם לאדמה ולבעלי החיים מצליחה לנצח הכל. הטיפול המסור בפרות, בברווזים, בעצי הפרי ובכלבים, מעלה חיוך רחב על פניהם ומשכיח את כל איומי היום יום שמרחפים מעליהם. אולם למרבה הצער, יודעים שלושתם כי ימיה של הרפת ספורים. כתוצאה מהגלובליזציה והפיכת החקלאות ל"חקלאות מאסיבית", הרפתות הקטנות והפרטיות הולכות ונעלמות מהנוף.

בית חולים לעולם לא נח. קיומו הנצחי מזכיר לתושביו שתמיד יהיה מישהו שישמור על חייהם. הוא מייצג בחברה את מיתוס החיים הנצחיים, בעוד שלמנתח הטראומה יש את המפתח להתמודד. יש לו קארד בלאנש. כמנתח הטראומה היחיד בבית החולים איכילוב, ד“ר דרור סופר, בן 47, עובד מסביב לשעון. עליו להיות אבן הנגף בפני המוות בכל מחיר. “בבית המשפט שלי, אני שופט את כולם לחיים“, מצהיר סופר בחיוך. האלימות החברתית שמתדפקת על דלתו של כוח העבודה במדינה שלו, אינה מאפשרת לו לשקוט על שמריו. ד“ר סופר מחויב להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כשמולו מטרה אחת: להחזיר את צעירי החברה לשוק העבודה. אך המצבים הקיצוניים אליהם הוא נחשף כופים עליו להתמודד עם הקונפליקטים של מקצועו. המחלקה שלו מאוישת תמיד באזרחים בהם החברה לא מעוניינת. ד“ר סופר מבקש להציע להם מפלט ומזור על מנת לאפשר להם את החזרה לחיים ולצאת מבית החולים בריאים ושלמים. בעוד שעתידם של רבים מהמטופלים נראה חסר תוחלת, כל מטופל מתייחס לעתידו ולחייו בצורה שונה. מסביב לשעון הינו דיוקן טראגי של מנתח טראומה המשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו על מנת לשחרר את מטופליו מכבלי האלימות בתוכה הוא עצמו כלוא.

הוא צייר רישומים על פיסות נייר קטנות ושלח אותם מהחזית הרוסית אל נגנית הצ‘לו הצעירה שחיכתה לו בברלין. היא ראתה בו גאון ותוך מספר שנים עזרה לו להפוך לארכיטקט המבוקש ביותר בגרמניה. שנתיים לאחר מכן, עם עליית הרייך השלישי, הם נטשו את הבית ואת גרמניה לתמיד. אריך מנדלסון נדד בין יבשות, בין מלחמות עולם, בין כישלונות והצלחות. הבניינים שבנה ברחבי העולם, מפוזרים כסימני דרך, מספרים את סיפורו הביוגראפי ומהווים את חותמו כאמן.
מדוע החזון שלו לשנות את הנוף האדריכלי בפלשתינה, הפך לסיפור של פספוס? איך השתלשלו חייו של אותו ארכיטקט יהודי, שבנה את ברלין בשנות העשרים, ואח“כ סייע לצבאות הברית להרוס אותה במלה“ע השנייה? אריך מנדלסון היה דמות סוערת דרכה משתקפת ההיסטוריה של המחצית הראשונה של המאה העשרים כחזיון בוהק של עולם משתנה ללא הרף.
הסרט הוא אינטרפרטציה קולנועית לאחד הפרקים המרתקים בהתפתחות האמנות המודרנית.

מורד, נער ערבי־ישראלי בן 17, נחטף ומוכה באכזריות על ידי צעירים מהכפר, החושדים בו כי ניהל מערכת יחסים רומנטית עם בת משפחתם המאורסת. הוא מאושפז בביה"ח עם חבלות קשות ובמצב של דיסוציאציה פוסט טראומתית. כשהשבועות חולפים ולא חל שיפור במצבו הנפשי, מעלה הפסיכיאטר המטפל במורד אפשרות לשלוח אותו לטיפול בריף הדולפינים באילת, בתקווה שתקשורת לא מילולית עם דולפינים תועיל לו. אביו של מורד נפרד ממשפחתו, מוכר אדמות ורכוש, עובר עם בנו לאילת ונשבע לחזור לכפר עם בן בריא. מורד מתחיל טיפול במסגרת תכנית בריף הדולפינים, ולמרות שהוא מנותק לחלוטין מבני אדם, נוצר בינו לבין הדולפינים קשר לא מילולי יוצא דופן בעוצמתו. הוא הופך לצולל מעולה ומגיע בצלילה חופשית לשלושים מטר. מורד מתחיל לדבר לאחר שלושה חודשים אבל אז מתברר כי הוא יצר לעצמו זהות חדשה המנותקת מזהותו הקודמת. הוא אינו זוכר את עברו, מתכחש למוצאו ואפילו מסרב לראות את אימו שהייתה בעבר האדם הקרוב אליו ביותר. הוא אינו רוצה לחזור לכפר כפי שאביו תכנן. לעומת זאת הוא מפתח מערכת יחסים עם צעירה יהודייה המשרתת בצה"ל. זהו סיפור על האופן שבו יכולים הדולפינים, הים ואהבה חסרת תנאים לרפא פצעים בנפש האדם ולמוטט חומות של שפה, לאום ומוסכמות חברתיות.עים בנפש האדם ולמוטט חומות של שפה, לאום ומוסכמות חברתיות.

הדירה, בקומה השלישית של בניין באוהאוס ברחוב גורדון בתל אביב, היא המקום בו סבא וסבתא שלי גרו מאז שהיגרו לפלשתינה. לולא הנוף המציץ מבעד לחלונות, אפשר היה לטעות ולחשוב לרגע שאנחנו נמצאים בלב ברלין. כך, היא עמדה שם, מרוהטת בכבדות אירופאית, עמוסה במיטב הספרות הגרמנית, וטבולה בשכבות אבק והיסטוריה. ואז, בגיל 98, סבתא נפטרה וכולנו נקראנו לדירה, בכדי לפנות את מה שנותר. כשהגענו ערימות של חפצים, תמונות, מכתבים ומסמכים חיכו לנו, חושפים את חייהם המורכבים של גרדה וקורט טוכלר, סבי וסבתי, וגם עקבות של עבר מטריד, מבלבל וכואב. לפתע, בלא יכולת התנגדות, נעלמו ממני כללי הנימוס הבסיסיים, ומצאתי את עצמי, מחטט בכל מגירה, פותח כל מעטפה, והולך ומסתבך בפענוח הרמזים. ונשאלת השאלה האם בכלל ישנה משמעות לידיעת ההיסטוריה המשפחתית שלך, או שמא מדובר בנטל כבד ומיותר? התשובה כנראה תלויה באדם אותו אתה שואל. במשפחה שלי, מכל מקום, השאלה אף פעם לא עלתה. למען האמת, אצלנו, לא נהוג לדבר על מה שכבר עבר. עד שנפתחו הארונות… הסרט, שמתחיל בפינויה של דירה, מתפתח לכדי עלילה מותחת, המערבת אינטרסים לאומיים בלתי צפויים, חברות החוצה קווי אויב, ועומק של רגשות משפחתיים מודחקים היטב. ואפילו נחשפים בו סודות שיתכן והיה מוטב שלא לספר…

בגיל 96 , מרים ויסנשטין לא חשבה שהיא עומדת מול פרק חדש בחייה. אבל כש"הצלמניה" — מפעל החיים שלה ושל רודי, בעלה המנוח — עומדת בפני סכנת הריסה, אפילו האישה הדעתנית וחסרת הפשרות הזו מבינה שהיא צריכה עזרה. בצל טרגדיה משפחתית משותפת, נרקמת מערכת יחסים מיוחדת בין מרים ובין נכדה, בן, אשר ביחד מנסים להציל את חנות הצילום שבתוכה כמיליון נגטיבים המתעדים את הרגעים המכוננים של המדינה. למרות פערי הדורות וקונפליקטים רבים, יוצאים בן ומרים למסע מטלטל שמורכב משלל רגעים מצחיקים ונוגעים ללב.

סיפור מסע בלשי חוצה גבולות העוקב אחר הדרך המפותלת שעשו כתבי היד המקוריים של פרנץ קפקא מפראג לבית המשפט בתל אביב.
הסרט מלווה את פתיחת הכספות שהיו נעולות עשרות שנים, ואת ה"קפקאולוגים" ¯ ארכיבאים, חוקרים ומעריצי הסופר, המנסים לפענח את חידת גאון הספרות.
סיפור על חברות, צוואות בדויות, כסף ומאבקי תרבות בין לאומיים.

סרט המספר את סיפורן של ג'נט אורדמן, הברונית בת שבע דה רוטשילד ולהקת המחול בת דור.

ג'נט אורדמן, אישה קטנה, אריסטוקרטית, מלאת עוצמה, כל חייה קודש לעבודת המחול ולכלביה. הסרט "ג'נט", מביא לראשונה ובאופן בלעדי את סיפור חייה: שילוב של שני עולמות הפוכים. מן הצד האחד עבודה סיזיפית, בלתי מתפשרת ומיוזעת של עולם המחול הישראלי, ומן הצד השני חבויה מערכת יחסים ארוכה ומיוחדת של ג'נט עם הברונית בת שבע דה רוטשילד.

הסרט כולל חומרי ארכיון שטרם נחשפו וראיונות עם: אוהד נהרין, עידו תדמור, ריצ'ארד גיבסון, נעמי פרלוב, יגאל פרי, דומי רייטר סופר, נירה פז, דוד דביר, טליה פז, ד"ר יצחק זיו נר, גדעון אוברזון,  רוזלין קסל (סובל), דרור רז, פרופ' צבי אבני ועוד…

מבט אל הזהות הבוכרית של שלושה גברים במשפחתו של הבמאי. בניסיון להבין מדוע התבייש בעדתו עד כה, עוקב הבמאי אחר אביו, המהגר, המרגיש מבודד בתוך משפחתו. החיפוש אחר מקור – אותנטי, גאה יותר – מוביל אותו להצטרף לסבו, שמבקר באוזבקיסטן אולי בפעם האחרונה בחייו. שלושת הגברים מייצרים גרסאות שונות לחוסר השתלבותם בחברה הישראלית לאורך הדורות, בין תל אביב, אור יהודה ואוזבקיסטן.

הקהל מדיר את רגליו מהצגת תיאטרון הבובות 'דומא' (בובות בערבית), העוסקת בפגיעה מינית בילדות. עביר, יוצרת ההצגה, מחליטה לקחת מצלמה ולצאת למסע מצפון הארץ עד לדרומה ולתעד נשים שעברו אלימות מינית. במסעה היא פוגשת ארבע גיבורות המעיזות לחשוף את הפגיעה שחוו במעגל המוכר של משפחותיהן ומכריהן. כולן מחפשות את הדרך לבטא ולנפץ את מערכות ההשתקה שהופעלו עליהן מצד בני משפחותיהן והחברה כולה. מטרתן היא להישמע, אם בחדרי חדרים ואם לעין כל. שאיפתן היא להפוך את הקערה על פיה ולהוביל נשים נפגעות מתוך מעגלי ההשתקה, הבושה והחנק אל עבר הקבלה העצמית והתחושה שמותר להמשיך לחיות.

לפני 41 שנה היא הלכה לעולמה. היא הייתה משוררת, חוקרת, מחברת של ספרי ילדים, מחזאית ומתרגמת מבריקה, שהותירה אחריה כמאה ספרים הנקראים עד היום. דרך חמישה בתים — שיחות עם חבריה, חומרי ארכיון, קטעי שירה וחלקי פזמונים, טיפוגרפיה אמנותית ווידיאו ארט, מוגש הסיפור של חייה ויצירתה של לאה גולדברג, ויוצר חוויה של היכרות אינטימית עם חייה הסוערים של האישה שבחרה בעברית והעברית בחרה בה.

הסרט עוקב אחר הקמת ערוץ מוזיקלי מוסלמי חדש בקהיר, דרך שתי דמויות מרכזיות בערוץ המנסות לדחוק את גבולות האיסלאם. "פור שבאב" הוא ערוץ המוזיקה הראשון שעלה לאוויר בעולם הערבי. הוא נולד לתוך כאוס של אי הסכמות תרבותיות המאפיין את המזרח התיכון היום. האם אפשר להיות מודרני, לאהוב מוזיקה וגם את האיסלאם? הגיבורים אבו חייבה, מנהל הערוץ, והדוגמנית יסמין מוחסיין רוצים אותם הדברים שרבים רוצים בעולם המערבי במאה ה21 – פרסום, תהילה והצלחה, אך הם מנסים להגשים זאת בדרך שתכבד את האיסלאם וללא ויתור על ערכים.

אמיר אבו ריא בן 18 ועומד להתגייס לצבא.
בניגוד לרוב הנערים בני גילו אשר מוטלת עליהם חובת גיוס לצבא, אמיר פטור מחובה זו מתוך החשש שגיוסו עלול להוות סכנה לביטחון המדינה, כי אמיר אבו ריא גר בסח‘נין — הוא גם ישראלי אבל גם ערבי מוסלמי. למרות זאת אמיר מחליט להתנדב. הוא מאמין שזו הדרך לשיוויון, שכך יהיה שייך למדינה בה הוא חי ואותה הוא אוהב. אבל זה לא פשוט. בתווך בין היהודים ובין הערבים — גיס חמישי בעיני היהודים ובוגד בעיני הערבים — יוצא אמיר למסע להגדרה עצמית ואזרחית כאשר הוא מנתב בזהירות בין החברה הערבית והחברה היהודית. אמיר, אופטימיסט מושבע, רוצה להיות ערבי גאה וישראלי נלהב בו זמנית כאשר האויב הגדול שלו הוא המציאות.אמיר אבו ריא בן 18 ועומד להתגייס לצבא.
בניגוד לרוב הנערים בני גילו אשר מוטלת עליהם חובת גיוס לצבא, אמיר פטור מחובה זו מתוך החשש שגיוסו עלול להוות סכנה לביטחון המדינה, כי אמיר אבו ריא גר בסח‘נין — הוא גם ישראלי אבל גם ערבי מוסלמי. למרות זאת אמיר מחליט להתנדב. הוא מאמין שזו הדרך לשיוויון, שכך יהיה שייך למדינה בה הוא חי ואותה הוא אוהב. אבל זה לא פשוט. בתווך בין היהודים ובין הערבים — גיס חמישי בעיני היהודים ובוגד בעיני הערבים — יוצא אמיר למסע להגדרה עצמית ואזרחית כאשר הוא מנתב בזהירות בין החברה הערבית והחברה היהודית. אמיר, אופטימיסט מושבע, רוצה להיות ערבי גאה וישראלי נלהב בו זמנית כאשר האויב הגדול שלו הוא המציאות.

בסרטו הדוקומנטרי "פעם נכנסתי לגן" מתעד אבי מוגרבי סדרת מפגשים עם עלי אל-אזהרי, המורה שלו לערבית.

מוגרבי חולק עם אל-אזהרי חלומות ופרטים ביוגרפיים על משפחתו היהודית-לבנונית, והם מדמיינים תסריטים אפשריים של שיבה והצטלבות בין ההיסטוריות שלהם. בסרט שלובים מכתבי אהבה בצרפתית בקולה של אישה מביירות הכותבת למאהבה היהודי, שהיגר לתל אביב.

סיפור התבגרותם של שלושה חברים, שני נערים ונערה, פליטים שנמלטו לבדם מאפריקה והשאירו את משפחתם מאחור, לומדים היום בכפר הנוער הפסטורלי כדורי שבגליל וחולמים להיות כמו אבי (לשעבר איברהים), הפליט האפריקאי היחידי שהצליח (בדרך לא דרך) לקבל תעודת זהות ישראלית ולהתגייס לצה"ל.
הסרט עוקב אחריהם במשך שנת י"ב, שבסופה יתברר האם יצליחו לעשות את הבלתי יאומן ולקבל תעודת זהות ישראלית, או שיגורשו חזרה לארצותיהם – דבר שמשמעותו בשבילם הוא מוות.
שלושתם מתמודדים עם נושאים מוכרים מאד לבני עשרה: התאהבות ואכזבה, מסורת וקידמה, אידיאלים ומציאות; אך סיפורם מתרחש על רקע מציאות פוליטית דינאמית ומתוקשרת – ודרך נקודת המבט המיוחדת שלהם אנו מקבלים מבט מקורי ומעורר מחשבה על בעיית הפליטים האפריקאים בישראל.

סרט חוזר לאחד המיתוסים הגדולים של גבורה והקרבה עצמית. המיתוס של אורי אילן. אבל הוא מספר סיפור הרבה פחות ידוע. סיפורם של פדויי שבי שגבורתו של אורי אילן, הפכה לבוגדים. 55 שנה אחרי, אחד מהם, מאיר מוזס, מנסה לחשוף כל פרט על הפרשה שהפכה אותו לאדם רדוף. הוא וחברו לחוליה הם שני פדויי השבי היחידים שהועמדו לדין בארץ מאז ומעולם. סעיפי האשמה: מורך לב ובגידה. מאיר עלה לארץ כנער אחרי השואה ורצה להיות כמו הותיקים, בני הארץ שנלחמו ובנו את המדינה. הוא הצליח. בחורף 1954 הוא יוצא לפעולה חשאית בסוריה עם ארבעה מטובי הלוחמים של צה"ל, אך הם נופלים בשבי. אחרי מספר שבועות של חקירה אחד מהם, אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל, מתאבד בצינוק. גופתו מוחזרת לארץ ובבגדיו מתגלים פתקים מנוקבים. 'לא בגדתי' מקריא הרמטכ"ל דיין מעל הקבר הפתוח מהפתק שהשאיר החייל שתלה את עצמו בצינוק, והופך אותו לסמל של גבורה עילאית. עיצוב התודעה של דורות של ישראלים עתיד לגבות ממאיר ומחבריו, שנמצאים עדיין בכלא בדמשק, מחיר אישי יקר. ואכן, כשמאיר חוזר לארץ בעסקת שבויים הוא שב למציאות אחרת. מי שחזר בארון ובחר במוות מטיל צל כבד על מי שנותרו בחיים. לא עוד הנער העולה שהפך לקצין מצטיין אלא בוגד, מורשע בדין ומוקע מהחברה שאליה רצה להשתייך. מאיר, במסעו האישי מחפש גאולה, אך סיפורו מהדהד גם היום במדינה שהשתנתה לבלי הכר ועדיין מתמודדת שוב ושוב עם אותן השאלות.

חמשת הדיסקים שהוציא יענקל'ה רוטבליט ב 33 השנים האחרונות חושפים מהלך חיים כפול, אחריו עוקב הסרט: דיאלוג עם המציאות הקיומית הישראלית והתפתחותו של יוצר. רוטבליט התפרסם בזכות שיריו שהולחנו ובוצעו בידי אחרים, שירים יפים אמנם, אך 'רכים' וקליטים, וזאת בשונה מהטקסטים של יצירתו העצמאית והמאתגרת בה מתמקד הסרט. בשירתו זו מהדהדת המציאות הפרטית והחברתית באמצעות הדמויות שעוטה על עצמו רוטבליט – ליצנים, נביאים, שדים, מתנחלים, ערבים ואהובות.ביצירתו לאורך השנים בוחן רוטבליט מושגים קיומיים דוגמת אלוהות, יהדות, ציונות, אמת ותהומות, ומשמעותם משתנה תדיר.  כך גם כתיבתו רוויה במשחקי מלים, בשפה הנעה בין עברית מקראית לשפת רחוב, מתובלת בערבית ואנגלית. כך גם רב המגוון המוזיקלי ביצירתו – קאנטרי ובלוז בהשפעת דילן, לצד רוק ועד לראפ. רוטבליט שנגע במות, מגלם בחייו וביצירתו מחאה פוליטית לצד כאב חשוף וכנות נוגעת. אלו החומרים מהם קרוץ נביא הזעם והכאב.

ישיבת פוניבז' ששכנה בעיר פוניבז' בליטא שלפני השואה, הוקמה בבני-ברק בשנת 1943 על-ידי הרב יוסף שלמה כהנמן ששרד את המלחמה בגפו. מאז ועד היום היא נחשבת לאם הישיבות החרדיות בעולם. במאי הסרט, בוגר הישיבה בעצמו, תיעד במשך שנתיים את חייהם של תלמידי הישיבה ורבניה. לכידת הרגעים השגרתיים, השמחים, וגם העצובים והבודדים בחייהם, מביאה נקודת מבט אותנטית על חייהם של נערים צעירים שמגיל 16 עוזבים את ביתם לטובת חיי פנימייה דחוקים, ומנסים למצוא את מקומם האינדיווידואלי בתוך למעלה מ-1,000 תלמידים אחרים שנראים בדיוק כמוהם, וכמוהם שואפים להיות גדולי הדור החרדי הבא.

האם ניתן ליישם את הדרך לפתרון הסכסוך בדרום-אפריקה על הקונפליקט הישראלי – פלסטיני?

על כך תוהה רובי דמלין, שחוותה את שני הקונפליקטים הללו על בשרה. היא נולדה בדרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד ומאוחר יותר שכלה את בנה, דיוויד, במהלך שירות המילואים שלו בשטחים הכבושים. לאחר שניסיונות ההידברות שלה עם הצלף הפלסטיני שהרג את בנה נדחו על-ידו, יצאה רובי למסע בחזרה לדרום-אפריקה, במטרה לרדת לעומקן של ועדות האמת והפיוס שהוקמו לפני 15 שנה בניסיון להתגבר על טינה ואיבה רבת שנים. מסעה מעורר המחשבה והמרגש של רובי נע ממקום של כאב אישי עמוק לאמונה שעתיד טוב יותר אפשרי.

בשנה השמינית לספירה, כתב אובידיוס את ספר ה"מטמורפוזות" (גלגולי צורה), יצירה הנחשבת לאחת מנכסי התרבות המערבית. היצירה מתארת מאתים חמישים סיפורים של מטמורפוזה – אנשים שהמירו צורתם לחיות, עופות, צמחים ואבנים. חמישים מן הסיפורים עוסקים באונס שתוצאתו היא מטמורפוזה. היצירה מכוננת את האונס כאקט המבטא יחסי כוח בין גברים לנשים. הבחירה במטמורפוזה כמטאפורה לאונס היא מדויקת ומצליחה להעביר את חווית ההשתנות הגופנית והנפשית הבלתי הפיכה של האישה.הסרט משלב בין ארבע עדויות של נשים שעברו אונס או גילוי עריות לבין מיתוסים של אונס מספר המטמורפוזות, ומנסה לספר את הסיפור מבפנים, לתת מקום לנרטיב שקשה לשמוע ושחורג מהאסתטי.היום, כאלפיים שנים לאחר כתיבת המטמורפוזות, עדין נשים שנפגעו מהסות את קולן, עדיין לא ברור שסיפוריהן חייבים להישמע בצעקה גדולה מספיק, כדי להחריב את התשתית הרקובה של יחסי הכוח בין גברים לנשים.

מדען בן תשעים מחליט לנסות ולשכלל שיטה לייצור אנרגיה ששימשה את המשטר הנאצי. יחד עם בנו, שמגיע מעולם התיאטרון, הם מקימים סטארט אפ שאפתני.  מטרתם: לשנות את חוקי המשחק בשוק המזון והאנרגיה בעולם. סרט זה עוקב אחר התהליך רווי הקשיים והמכשולים  – הטכניים, הכספיים והאישיים – של אב ובנו בדרך לחלומם הגדול. סיפור שמתחיל עם שבבי עץ ורעיון מבריק במעבדה קטנה בהרצליה ומתגלגל במהירות אל ענקי תעשייה עולמית שמריחים דלק וכסף גדול.

הופק במסגרת פרויקט ע"ש בני גאון ז"ל

לא זוכר את המצלמות הקטנות ללא הסאונד עם הסלילים הצהובים הקטנים? טרטור המקרנה מלווה תמונות קסומות של סבא, חלוץ משופם וחייכני והנה הילדים שנולדו פה. אבא מנפח בריכה בחצר ויש תינוק חדש בבטן של אימא והנה בר מצווה של מיכאל והופ, הוא כבר חייל ונפרדים ממנו בנשיקה והנה הוא מסתובב אחורה ומנפנף לשלום ועולה על הג'יפ אל המלחמה ממנה לא יחזור ואחר כך תהיה עוד מלחמה ועוד אחת. והפרדסן מצלם את שכניו הפלסטינים בורחים מבתיהם ב- 48, והעולים החדשים במעברות, והנה אנחנו צועדים בירושלים, בסיני ובעזה ואבא הוא כבר סבא והקרובים מרוסיה עושים עליה ונשיא מצרים אנוואר סאדאת מגיע לירושלים. תיעוד חיים שלמים של משפחות לצד תיעוד חייה של מדינה. במהלך עשר השנים האחרונות, אספנו והצלנו מאות אוספים של סרטים ביתיים (8 מ"מ), מה שנקרא בשפה המקצועית HOME MOVIES. סרטים שצולמו על ידי צלמים חובבים ונעשה בהם שימוש ביתי בלבד. ממרתפים שכוחי אל, מגירות נעולות, ארגזים טחובים ובוידמים קבצנו מאות קופסאות של גלילי סרטים, ובהם מאות שעות המספרות את סיפורה של ארץ ישראל, מראשית המאה והעליות הראשונות ועד סוף שנות השבעים. תיעוד משפחתי ותיעוד אירועים היסטוריים מרכזיים בתולדות המדינה מצטרפים לפסיפס בן אלפי פיסות, שיהפוך לנרטיב האלטרנטיבי של ארץ ישראל במאה העשרים, כפי שלא סופר עדיין.

מיקי ארבל, שגריר ישראל בקמרון אפריקה, יוצא למסע ארוך ומתיש אל מעבה הג'ונגלים והמדבריות הצחיחים באפריקה במטרה לשכנע את הכפריים (את הנשים לייתר דיוק, שהן העובדות בשדה…) בנחיצותה של מערכת השקיה בטפטפות, המצאה ישראלית בת שלושה עשורים ויותר, האמורה לפתור אחת ולתמיד את בעיות ההשקיה הקשות ממנה סובלת המדינה המאוד לא מפותחת הזאת. זהו מסע מתסכל, הזוי, מרגש, מצחיק, מלא אירועים ואקשן ובעיקר – מאוד קולנועי. אך לא פחות – זהו גם מסע פנימי של מיקי אל תוך עצמו.

אתר המזבלה בהר חברון משרת את ההתנחלויות בסביבה ומהווה מקור מחייה ל-200 משפחות פלשתיניות מכפר יטא וסביבותיה. סיפוריהם של הרון, בן 11, איבראהים, בן 17, יוסף בן 40, ובדאווי, בן 60, חושפים שגרה של מלחמת קיום במציאות של כיבוש, שאיש אינו מאמין יותר בסיכוי להיחלץ ממנו. אלה הם ילידי הכיבוש, שנולדו אחרי 1967, ואינם מכירים מציאות אחרת. המאבק האלים היומיומי על כל חתיכת ברזל במזבלה מכסה על כאבים שגרתיים לא פחות: בן שמכר אדמות ליהודים, אישה שאינה יכולה להתאחד עם משפחתה בירדן, אב המרצה מאסר עולם בכלא הישראלי, והורים אנאלפביתיים הדוחפים את ילדיהם לעבוד במזבלה, ובו בזמן החלום הגדול הבלתי מושג שלהם הוא לראותם פורצים את המעגל הסגור וזוכים לתעודת בגרות. בשביל האדם הפשוט ביטא, שאיבד כל אמון בפוליטיקה, הצלחה אישית והשכלה הפכו לנשק אישי נגד הכיבוש, שישלוף אותו מהמלכוד המחניק של המזבלה, תרתי משמע.

סיפור אהבה-שנאה תל אביבי על אדם שמחליט לצאת למלחמה ברעש העירוני הפולש לביתו. לאחר שאובחן כבעל רגישות גבוהה לרעש הוא נחוש להוכיח שאין הדבר משנה את העובדה שכל האנשים הסובבים אותו רועשים במידה בלתי סבירה ושישראל היא אחד המקומות הרועשים בעולם. הוא חוקר ומגלה כי כבר הנאצים הבינו שרעש הורג המונים ופיתחו כלי נשק אקוסטיים להשמדה המונית, ושגם בארה"ב מפזרים היום מתנגדי משטר באמצעות רעש. בייאושו הוא עושה הכל כדי להשתלט על הרעש שחודר אל ביתו, אולם היום בו הוא נאלץ לשלם לחברה על ניסיונו להשקיט את הסביבה מגיע מהר וכואב יותר ממה שחשב.

מסע לילי פורץ גבולות של נשים פלסטיניות החוצות את גדר ההפרדה אל מקומות העבודה שלהן כפועלות ניקיון בישראל. מדי לילה צועדות הנשים שעות ארוכות בחום ובקור בין ההרים, זוחלות בין גדרות, מסתתרות מפני הצבא, מתחזות לישראליות וחומקות לירושלים. מסע ההסתננות פורץ לא רק את הגבול הגיאוגרפי שבין שתי המדינות, אלא גם את הטאבו החברתי לפיו אסורה על נשים היציאה לבדן בלילות. סרט אנושי על נשים מורדות שמתפרנסות בחשאי תוך בריחה מתמדת, אמהות שיביאו לילדיהן פרנסה בכל מחיר, גם אם ידרשו לשם כך להקריב את חייהן ולהסתכן במאסר.

הסרט חושף קורבנות בלתי מוכרים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני – גייז פלסטינים, הסובלים מאיומים על חייהם בשטחים ונאלצים להתחבא בתל אביב, שגם בה הם נרדפים על ידי החוק. במשך שנתיים עוקב הסרט אחר גיבוריו: לואי, 32, המתחבא בתל אביב למעלה משמונה שנים; עבדו, 24, שעבר עינויים בשירות החשאי הפלסטיני, רק בגלל העדפתו המינית ; ופארס, 23, שברח מביתו לאחר שמשפחתו איימה על חייו. לשלושתם סיכוי אחד ויחיד להינצל – לקבל מקלט מדיני חשאי במדינה זרה.

'Home Movie' – תיעוד השלב האחרון בהתפרקות משפחתו של הבמאי – מבין רבות שלא שרדו את מבחן ההגירה לישראל. הדבר האחרון שמונע את ההתפרקות הסופית היא דירת קרקע ירושלמית בה הספיקה המשפחה לטעת שורשים. כאשר גם האב עוזב את הדירה, הם ניצבים בפני דילמה – להשכיר את הדירה, או – כנגד כל השיקולים המעשיים – להשאיר אותה כעוגן אחרון של בית ושייכות? ההחלטה נדחית עד תום השיפוצים.

על רקע מלחמת לבנון השנייה מתארחים מוטי וקרן, זוג צעיר שומרי מסורת, מקרית שמונה, בדירה הבורגנית של בועז וילי בתל אביב. מהרגע הראשון עולים חיכוכים ומתחים שנובעים מפערים תרבותיים ומהעולמות השונים שמהם הם באים. בנוסף, העובדה שקרן נמצאת בהריון מתקדם היא תזכורת מכאיבה לחיים שלעולם לא יהיו לילי ובועז. הדירה, שלפתע מרגישה צפופה ורווית מתחים, מתפקדת כמעין מטאפורה לחברה הישראלית, ודרך הקונפליקטים ומערכות היחסים שנרקמות בין הדמויות, בוחנת את הסיפור של החברה הישראלית על המתחים והפערים שקיימים בה.

סיפורה של חבורת "דובים" ישראלית – קבוצת גאים בעלי מראה דובי והעדפות דומות, הנאבקים בהשמנת יתר, בבדידות ובזכרונות העבר. הסרט מתמקד בארבע הדמויות הראשיות –  פז, דניאל ובני הזוג מוטי ומוטי – ועוקב אחריהם, כשהם בעיצומו של מסע הישרדות שבו יצטרכו לבחור בין חיים למוות ובין בדידות לזוגיות.

מקובלות מספר את סיפורה של מיקה, נערה בת 15, שבה עם משפחתה ארצה אחרי שהות של כמה שנים בחו"ל. במהלך החופש הגדול, היא יוצרת חברות עמוקה עם שכנתה רוני. ממש לפני תחילת הלימודים מיקה מקבלת מדניאל, מלכת השכבה, הצעה של פעם בחיים: להשתייך לאליטה החברתית הנוצצת, בתנאי שתתכחש לחברתה רוני.